זו האישה שגרה עם דני קושמרו

אחרי שהפך לאחד מגיבורי המלחמה הנוכחית על המסך - דני קושמרו מגיע גם לתיאטרון, בערך.

זה יקרה בהצגה "גרה עם דני קושמרו" שכתבה ענת ברזילי, מעין קומדיית מולטימדיה טרגית חדשה שבה היא גם מככבת, המספרת את סיפורה של תסריטאית בשם דפנה שנשאבת למסכי החדשות בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמחאה החברתית, בזמן שחייה הפרטיים מתפרקים.

ההצגה נכתבה בהשראת חוויותיה האישיות של ברזילי מאז תחילת המלחמה, ותעלה ב־25 בפברואר בהבימה 4 בבימויו של אלון אופיר. לצד ברזילי משתתפים בהצגה (באמצעות מסכי וידאו) גם אסנת פישמן, אסתי זקהיים, גיא מרוז, טס השילוני ועוד.

"זה התחיל מזה שעברתי לגור בטלוויזיה", מסבירה ברזילי בחיוך. "לא הצלחתי לעשות כלום. הייתי משותקת, כמו המון אנשים, אבל גם כעסתי נורא והייתי מפוזרת, למרות שאני ממש הגל ה־900 שנפגע במלחמה הזאת. אין לי בני משפחה חטופים, למזלי. אבל כל סיפור כזה חורט בך משהו, ואת נטרפת. ומכיוון שאני תמיד רואה את עצמי קצת מבחוץ וגם בצורה קומית, מצאתי את עצמי צוחקת על עצמי ואומרת שאין לי חיים פרטיים.

"הלאומי הדחיק לגמרי את האישי אצל רובנו, ואם יש אישי - הוא מתערבב לגמרי בלאומי, כאילו הלאימו את הרגשות. החלטתי לכתוב על אישה שהחיים הפרטים שלה נהרסים בזמן שהיא עסוקה רק בלאומי. היא לא קולטת את הבעיות בעבודה, בזוגיות, הכל מתפורר אצלה בזמן שהיא גרה עם קושמרו".

בואי נדבר על זה. קושמרו.

"זה שם קוד ל'גרה עם אדם שהוא לא חלק מהחיים שלי אבל הפך לדבר הכי חשוב שלי'. בעצם כל קרייני החדשות. בשנה הזאת גם הייתי בחזרות להצגה שנקראת 'הייזנברג באי־הוודאות' של יוני להב בפסטיבל עכו, שבינתיים נדחה וכנראה יעלה בפסח.

"ראיתי שאני רק במסכים - בטלוויזיה, בנייד או בשיחות וידאו - ושהכל סוגר עלי, והתחלתי לכתוב את זה. פניתי לדפנה אנגל המהממת שהסכימה, ובחזרות לעכו עבדתי לראשונה עם אלון אופיר, ששמעתי עליו דברים מדהימים ולא יצא לי לעבוד איתו. אני מאושרת שהוא אהב את המחזה והסכים לביים אותו.

"דברים קרו במקביל ונכנסו למחזה באופן אוטומטי, למשל שהייתי חתומה עם CBS על סדרה שאני כותבת עם שלמה משיח, והם עצרו את הסדרה באמצע המלחמה בטענה שהם עצרו את כל הסדרות הבינלאומיות, או כמו שמשיח אומר בהצגה - את כל הסדרות הבינלאומיות הישראליות", היא צוחקת.

סדרה ב־CBS זה לא דבר של מה בכך. את יכולה להרחיב?

"זו סדרה על המשפחה שלי, משפחת ביון ישראלית. אבא שלי היה איש מוסד, וכל החיים גדלתי בשליחויות בחו"ל. לאט־לאט קלטתי שהרבה אנשים בחיי נכנסו ויצאו מהם. היינו צוחקים שפתאום יש דוד יוסוף ופתאום הוא נעלם, או שפתאום אבא חוזר עם שפם. הבנתי שמשפחות של אנשי מוסד הן ממש חלק מהדבר הזה, כי מסכנים אותן ומגיעים אליהן כל מיני מגויסים הביתה, ועלה לי הרעיון הזה של איך גופי ביון בעצם מנצלים את המשפחות של העובדים שלהם בלי ידיעתם. התחלנו לעבוד, והצטרפנו לאלון, המפיק הישראלי שחי בלוס אנג'לס. עבדנו שלוש שנים - וזה נעצר במלחמה.

"הכל נהיה מטורף והתחבר לי לדמות שלי, שהיא קומית־טרגית ומתרוצצת בין העולמות, ובהצגה הכל מתרחש בערב אחד בסלון שלה. חברה שלה מתקשרת מההפגנה כי יש לה בעיות בזוגיות. זה היה פרי הדמיון - אבל זה כן קשור למציאות שלי, כי אני בת זוג מחורבנת בשנה חצי האחרונות. לא רוצה לצאת, כל שמחה נראית לי מוגזמת עכשיו - וזה בא לידי ביטוי עם בעלי בהצגה".

בהצגה את נמצאת לבד על הבמה, אבל את מוקפת שחקנים.

"נכון. בחרתי שחקנים מדהימים שמופיעים על המסך: אסתי זקהיים היא מפגינה שעושה לי רגשות אשם, נתי קלוגר היא השכנה הפסנתרנית שמצליחה בעולם כשחיי נהרסים, אסנת פישמן היא החברה הטובה שאני מטרידה כל הזמן, ויש עוד".

סיימה פרק בחיים

ברזילי היא שחקנית ויוצרת כבר יותר מ־40 שנה, על הבמות ועל המסכים. במשך 25 שנים היא ניהלה את בית הספר למשחק הקרוי על שמה, עד שהחליטה שאת הפרק הזה בחייה היא מסיימת. "אחרי 25 שנה התעייפתי, וראיתי שעכשיו הלב שלי הוא בכתיבה ובמשחק. אילת ששון מנהלת בפועל את בית הספר כבר יותר מעשר שנים, וידעתי שהיא היחידה שיכולה לקחת אותו בלי להרוס את השם שלי.

"לא רציתי למכור אותו, כי יש המון שרלטנות בנושא של בתי ספר למשחק, זה מזעזע. אנשים מבטיחים כוכבויות וגונבים. אז פשוט החלטתי לתת את המותג במתנה לאילת, שתמשיך לנהל אותו עם אותם המורים. בית הספר עבר לסינמטק, ואני עדיין מלמדת קצת, אבל אני כבר לא חלק ממנו".