בטיפול: הצצה נדירה לעולמם של עברייני המין בכלא

"את לא אשמה שהשתמשתי בך לתחושות שלי, את לא אשמה שניצלתי את הקרבה שלך אלי. את לא אשמה שהאמנת בי ושסמכת עלי, את לא אשמה שהפרתי את האמון של אמא ואבא שלך. את לא אשמה בסרטים ובתכנים שהראיתי לך, את לא אשמה שהפעלתי עלייך מניפולציות זולות.

"את לא אשמה שסחבת איתך סוד מכוער מול כל העולם, את לא אשמה שניצלתי את הבלבול שלך בגיל הנעורים. את לא אשמה שחיפשתי ריגושים ויחס, את לא אשמה שגזלתי לך שנים יפות. את לא אשמה שהייתי פחדן וגיבור על חלשים, את לא אשמה שלא היה לי אומץ להתמודד מול עצמי. את לא אשמה ששיקרתי לכולם שאלה רק יחסי משפחה, את לא אשמה שייקח לך שנים להחלים, אם בכלל".

את המשפטים האלה כתב מאיר (שם בדוי), שנידון לארבע שנות מאסר בכלא מעשיהו אחרי שביצע בבת משפחתו מעשים מגונים ובעילה שלא כחוק. הם נלקחו מתוך יומן אישי שכתב לפני כמה חודשים, ושאותו הסתיר מעיני מטפליו בכלא ומעיני האסירים שלצידו.

כעת חושף מאיר לראשונה את התובנות שתיעד. "המסר שבמילים מיועד לקורבן שלי, למרות שהיא לעולם לא תקרא אותו, כי אסור לי ליצור איתה קשר", הוא מניח את הדף הפתוח על ברכיו. "הכותרת היא 'את לא אשמה', משום שאני יודע שאחת מההתמודדויות הקשות של הקורבנות היא הנטייה לקבל על עצמן את האחריות לתקיפה. חשוב לי שהקורבן שלי תדע שזו לא האשמה שלה. זה אני. אנחנו, האסירים כאן, התנהגנו כמו טורפים, התעלמנו מהרגשות של הקורבנות, חשבנו רק על עצמנו ונכנענו ליצרים שלנו".

כמה יחזרו לפגוע?

סוגיית מקומם של עברייני המין בחברה הישראלית חוזרת ועולה בכל פעם שהנושא מגיע לכותרות, כמו במקרה קורע הלב של יעל גרינברג ז"ל, קורבן האונס מקיבוץ שמרת, שהלכה לעולמה לפי חודש ממחלה אחרי שנים של מצוקות נפשיות וכלכליות, והתסכול שחשה מהעונשים המגוחכים שקיבלו האנסים. השאלה כבדה: האם יש לנדות ולהוקיע עברייני מין לנצח, או שמא ראוי לנסות לשקמם, כדי שישתחררו מהכלא כאזרחים נורמטיביים המסוגלים לשלוט ביציריהם?

לגורמים המטפלים בשירות בתי הסוהר אין ספק בתשובה: מאחר שכל אסיר ישתחרר וייצא לבסוף לחופשי, עדיף שיעשה זאת אחרי שקיבל טיפול ראשוני במסגרת הכלא, אחרת יחזור על מעשיו - והנפגע העיקרי יהיה הציבור. בשב"ס מגבים את הקביעה בנתונים מפתיעים, שלפיהם רק כ־1% מהאסירים המשוחררים שקיבלו טיפול חוזרים לבצע עבירות מין במהלך חמש השנים שאחרי השחרור, לעומת כ־5% מקרב עברייני המין שסירבו לקבל טיפול.

להמחשת הנתון הזה במספרים, נציין כי כיום כלואים בישראל 1,013 עברייני מין, מתוכם 152 מוגדרים בעלי מסוכנות גבוהה לציבור. ההבדל בין 1% של עבריינים החוזרים לפגוע ("רצידיביסטים" בעגה המקצועית) לבין 5% הוא 41 עבריינים. כלומר - 41 מקרים שבהם בעקבות הטיפול, תיחסך פגיעה חוזרת בנשים, בנערים ובילדים.

באופן נדיר הסכימו ארבעה אסירים המטופלים כעת בקבוצה ייעודית לעברייני מין לדבר על הטיפול הארוך שהם משתתפים בו. השיחה עימם לא באה לתת הכשר או להציע הבנה למעשים הבזויים שביצעו, שמשפיעים על חיי קורבנותיהם מדי יום ביומו, אלא לספק הצצה לתהליכים הנפשיים שהם עוברים במסגרת הטיפול - כולל החרטה, ההפנמה והצער, לצד ההיערכות לקראת מה שמצפה להם ביום שאחרי השחרור מהכלא.

"כשהפנמתי מה עשיתי, כל מה שראיתי הוא שאני מפלצת אדם שלא ראויה לקיום, ושמגיע לי גזר דין מוות", אומר אחד מהם. "לקח לי לא מעט זמן בקבוצה כדי לשים דגש על הטוב שיתגבר על הרע, ולרצות להביא טוב לעולם".

"השיחות התחילו לחלחל"

בתוך בתי הסוהר בישראל פועלות קבוצות טיפוליות שונות, חלקן ייעודיות, כמו הקבוצה לטיפול בעברייני מין. אחרות נועדו לכלל האסירים, כגון שליטה בכעסים או לימוד כישורי חיים. בקבוצות המטפלות בעברייני מין נמצאים כיום כ־160 אסירים שמקבלים טיפול אינטנסיבי יומיומי, הנמשך בין שנה וחצי לשנתיים. שאר האסירים שמעוניינים בטיפול ממתינים עד שיתפנה מקום, ובינתיים משתתפים בקבוצות אחרות. לפי הנתונים, רק כ־8% מכל עברייני המין שנמצאים בכלא מסרבים לעבור טיפול כלשהו עד ליום השחרור.

"הטיפול הקבוצתי הייעודי מאפשר לטפל באסירים בכמה תחומים במקביל, במטרה להפחית את המסוכנות שלהם, ונועד לעזור להם לזהות ולהתמודד עם מצבי סיכון בעתיד, תוך הבנה של דפוסי הפגיעות שלהם בעבר", אומר רב־כלאי יפתח בן נחום, ראש תחום הטיפול בעברייני מין בשב"ס.

"העבודה איתם נעשית במישורים ההתנהגותי, הקוגניטיבי, הרגשי והבין־אישי, ומתמקדת בבעיות במערכות יחסים, ויסות עצמי לקוי, סטייה מינית וכדומה. בקבוצה הם רוכשים כלים שכוללים הגברת אמפתיה כלפי הקורבן, הפרכת תפיסות מעוותות, התמודדות עם רגשות מורכבים, ניהול דחפים מיניים וקונפליקטים וניהול אורח חיים מאוזן ומספק".

אנו עושים עם בן נחום את הדרך לאגף 4 בכלא מעשיהו, המאכלס רק עברייני מין. השבילים פתלתלים ומוקפים בגדרות אלקטרוניות רגישות למגע. הכניסה למתחם סגפנית לעומת שאר האגפים: רחבה קטנה שבה שלושה שולחנות פיקניק מעץ, ומולם יותר מעשרה מתלי כביסה מפלסטיק, ניצבים בסדר מופתי ומלאים בבגדים. לא הרחק מהם ממוקמים שלושה מתקני כושר מיותמים, כמו אלה שמוצבים בפארקים ציבוריים.

את פני המשתתפים בקבוצה לעברייני המין מקבל שלט שנתלה מעל לדלת החדר: "לומד מהעבר, מתמודד עם ההווה, מקווה לעתיד". בפנים ממתינים ארבעת האסירים, כשהם יושבים על כיסאות פלסטיק לבנים ולבושים מדים כתומים. הם נראים נבוכים ומכווצים, מודעים לסלידת הציבור מהתואר המפוקפק שילווה אותם לשארית חייהם - "עברייני מין".

רב־כלאי יפתח בן נחום: "זה תהליך הדרגתי, וכל אסיר עובר אותו בקצב שלו. המטפלים שלנו עברו הכשרה, והם יודעים איך לגרום לאסירים לשתף פעולה מרצונם, בתוך סביבה טיפולית שמציעה סודיות, גבולות, יחס אנושי ואוזן קשבת"

הארבעה מציגים את עצמם בלי ניסיון להצניע את חומרת העבירה שביצעו. נציין כאן שעל מנת לא לחשוף את הקורבנות או לגרום להם טראומה נוספת, הארבעה מופיעים בכתבה בשמות בדויים. לכולם לא היה עבר פלילי קודם עד למאסרם הנוכחי.

מאיר (34) מרצה שלוש שנות מאסר, וממתינה לו שנה נוספת אחרי שהורשע במעשים מגונים ובבעילה שלא כחוק של בת משפחה. גיא (29) אמור להשתחרר בעוד שלושה חודשים, אחרי שנכלא לפני שנה בעקבות הודאתו בביצוע מעשים מגונים בקטינים ובהחזקת חומרי תועבה. נועם (33) הורשע באונס אישה, בכליאת שווא, במעשה מגונה ובהטרדה מינית, והוא נמצא כבר כשלוש שנים במעשיהו ואמור לעמוד בקרוב בפני ועדת שחרורים, אחרי שנותרה לו חצי שנה. המבוגר מבין הארבעה הוא בנצי (42), שנידון לעשר שנות מאסר אחרי שאנס וביצע מעשה סדום ומעשים מגונים בנערה בת 17. בעוד שלוש שנים הוא צפוי להשתחרר.

המנוע הראשוני שדחף את נועם לרצות להשתתף בקבוצה היה אגואיסטי. "ברגע שנכנסתי לכלא, חשבתי איך אני לא חוזר לכאן יותר", הוא מודה מייד בכנות. "לקחו את החירות שלי, והאמנתי שלא עשיתי שום דבר רע. המטרה הראשונית שלי היתה להרוויח שני דברים: להצדיק את המעשים שלי ולהקדים לעצמי את השחרור. לא ראיתי בעצמי אנס או עבריין מין, כי בשלב הראשוני הזה לא הייתי מסוגל לראות את האחר, רק את עצמי. אישה היתה מבחינתי חפץ, אובייקט מיני".

בנצי: "גם אני חשבתי כמו נועם בהתחלה. רציתי לסיים את העונש הכי מהר שאפשר - ולצאת. לא הבנתי למה שלחו אותי לכלא אחרי שהודיתי בעבירות, ולא קלטתי למה מדברים איתי על אונס בגלל יחסי מין עם קטינה. בעיניי אונס היה לתפוס בחורה בחושך בגן ציבורי או בסמטה. מבחינתי לא עשיתי שום דבר רע".

כמה זמן ישבת עד שהחלטת להצטרף לקבוצה?

בנצי: "בשנה וחצי הראשונות הייתי בכלא אחר, שבו לא היתה קבוצה לעברייני מין. העובדים הסוציאליים ניסו לדבר איתי, אבל התשובה היחידה שנתתי היא שאני הקורבן פה. בית הסוהר לא הפחיד אותי - וזה דבר מסוכן. אדם שלא מפחד מהכלא הוא מועד לפורענות, ואין לו בעיה לחזור לכאן שוב ושוב. בבתי הסוהר יש סוג של נוחות. יש פה אוכל, מקום לישון, טיפולים רפואיים ואפילו עבודה. אתה לא צריך להתאמץ בשום דבר. הייתי אטום לרגשות ולמה שעובר עלי.

"עם הזמן, השיחות הפרטניות עם עובדים סוציאליים התחילו לחלחל, ולא יכולתי להימנע ממחשבות על מה שעשיתי. בשלב מסוים קלטתי שהצעירה לא הסכימה ליחסים המיניים, ושעשיתי את זה בכפייה. זה היה הרגע שביקשתי לעבור משם למעשיהו, למרות שפחות נוח לי כאן, רק כי יש כאן קבוצה ייעודית. בבית הסוהר הקודם הייתי אחד מבין כולם, ולא סיפרתי על מה אני יושב. כאן אני בתוך אגף המיועד לעברייני מין. אין פה שום ספק מה עשיתי".

גיא, מתי החלטת להצטרף לקבוצה?

"קודם כל, גם אני מודה שההסכמה הראשונית לקחת חלק בטיפול כלשהו נבעה ממניעים אנוכיים. אצלי זה התחיל במהלך המשפט הפלילי, בהמלצת שירות המבחן, וראיתי באופציה לטיפול מקור להקלה בעונש, ואולי אפילו אפשרות להתחמק ממאסר, בתקווה שיטילו עלי עבודות שירות".

בנצי מחזק אותו: "זה טבעי. אני בטוח שרוב האסירים בקבוצות עושים את זה, אבל הכי חשובה היא התוצאה, כי כשאתה בפנים - אתה נשאב ומתחיל להפנים את העבירות שביצעת. זה הצעד הראשון לקראת ריפוי".

גיא: "זו היתה המוטיבציה הראשונית, אבל היא לא השפיעה על החלטת בית המשפט. למרות שהתחלתי טיפול פרטני כשהייתי במעצר בית, השופט החליט שאכנס לכלא. האמת היא שאני לא מכיר מישהו שביצע עבירה חמורה ולא מרצה מאסר. וטוב שכך".

"חיפשתי תירוצים למעשיי"

אי אפשר לשבת מול אסירי עבירות מין בלי להרגיש רתיעה ולחשוב על הנשים שנפגעו, על הילדים שלא הבינו מדוע נוגעים בגופם. ארבעתם אינטליגנטים, היו בעלי קריירות מצליחות, חלקם טיפחו זוגיות והם אבות לילדים. השאלות המטרידות ביותר הן עד כמה האסירים האלה באמת הפנימו את חומרת המעשים הבזויים שביצעו, אם אמנם החרטה שהם מביעים היא כנה, ואם אחרי השחרור אף אחד מהם לא ייכנע שוב לדחפים המיניים הבעייתיים ולעיוותים המחשבתיים.

מאיר: "הבנתי את עוצמת הפגיעה בה תוך כדי ההליך המשפטי. הייתי אז במעצר בית עם אזיק אלקטרוני, והתחלתי טיפול ראשוני מטעם שירות המבחן של משרד הרווחה. קיוויתי שאם אני מנהל את המשפט כשאני בבית, אולי לא אגיע לכלא - אבל טעיתי. נכנסתי לכאן כעוס, כי גם אני חשבתי שהטיפול הראשוני יוביל אותי לעבודות שירות בלבד. הייתי פה כל הזמן במגננה. שהיתי בין אסירים רגילים, וידעתי שעבריין מין זה הכי נחות, אז הייתי עסוק בעיקר בלהצדיק את עצמי".

מאיר לא שוכח את הפגישה הראשונה בכלא עם עובדת סוציאלית. "המתנתי בחצר והסתובבתי סביב עצמי בחיפוש אחרי תירוצים. הראש לא היה פנוי לחשוב על הפגיעות שגרמתי לבת המשפחה. בשלב מסוים הצטרפתי לקבוצה פסיכו־חינוכית, שנותנת כישורי חשיבה ומדברת על מיניות, אבל היה לי קשה להיחשף. כל מה שרציתי היה לסיים את המאסר וללכת הביתה".

מה שכנע אותך להיכנס בכל זאת לקבוצת טיפול לעברייני מין?

מאיר: "הטעם הראשון, כמו רוב האסירים האחרים, היה אגואיסטי, כי הבנתי שכך אפשר להשתחרר על שליש. מנגד, השיחות האישיות עם העובדת הסוציאלית התחילו להשפיע. הבנתי מה עשיתי ולאיזו עוצמת נזק גרמתי. היא שכנעה אותי להצטרף לקבוצה, ואני לא מצטער - למרות שלא היה קל. לא רציתי לחזור יותר על מעשים כאלה.

"כשאתה מגיע לאגף 4, אתה בעצם מכריז קבל עם ועדה שאתה עבריין מין. עד אז הסתרתי את מה שעשיתי וסיפרתי שאני יושב על אלימות במשפחה. היום כבר לא אכפת לי לא להשתחרר על שליש, ואני לא מנסה להקל על עצמי. כל יום שאני בקבוצה הוא ברכה בשבילי ובשביל הסביבה שלי".

מאיר: "אני לא מצטער שהצטרפתי לקבוצה, אבל לא היה לי קל. כשאתה באגף 4, אתה בעצם מכריז שאתה עבריין מין. לפני כן הסתרתי. היום אני לא מנסה להקל על עצמי. כל יום שאני בקבוצה הוא ברכה בשבילי ובשביל הסביבה שלי"

מה גילית על עצמך שלא ידעת בעבר?

מאיר: "שבעצם הייתי חסר ביטחון. זה ליווה אותי בעסקים, וגם בהתנהלות מול הסביבה".
בנצי: "אני למדתי לחשוב ולקבל אחריות על המעשים שלי. הפסקתי להיות אטום וגיליתי את הרגשות. כמו כן, לצד הביקורת הפנימית, למדתי גם לפרגן לעצמי. יש בי גם דברים טובים".

עד כמה אתם חושבים על הקורבנות שלכם?

גיא: "זה חלק מהטיפול כאן, ומשהו שאנחנו חווים ביום־יום. אנחנו הרי נמצאים כאן בגלל זה, בגלל
הפגיעה בקורבנות".

נועם: "זה לא מרפה. אתה קם עם זה והולך לישון עם זה. את יודעת מה? אני אעמוד בקרוב בפני ועדת שחרורים, וזה בסדר אם היא תקבל את העמדה של הקורבן שלי. מגיע לי העונש שלי, ואני מוכן להיות כאן עד ליום האחרון כדי לצאת מכאן אדם טוב יותר".

בנצי: "חשוב לי להיות כן, ולכן אני אומר שהאמפתיה לקורבן מגיעה בשלב מאוחר יותר בקבוצה. זה תהליך. מי שאומר אחרת משקר, והוא נמצא בקבוצה רק כדי להשתחרר מוקדם".

מותר לכם להתנצל בפני הקורבנות?

נועם: "אסור לנו ליצור איתם קשר".

מאיר: "זו הסיבה שכתבתי את המכתב. אולי בעתיד, מי יודע, היא תרצה לקרוא אותו".

אתם רוצים בכלל להתנצל?

גיא: "כולם פה רוצים. בטח מי שנמצא בקבוצות".

גיא: "אחרי השחרור שלי מצפה לי בעיה בזוגיות ובפרנסה. למקצוע שלי לא אוכל לחזור לעולם, כי לא יהיה מי שיעסיק אותי. העבירות שעברתי והישיבה בכלא הן חלק ממי שאני, וזה המצב. זה חלק משמעותי בחיים שלי"

נועם: "לי יש רצון לפצות בצורה כלשהי. כל מה שיקל על הקורבן".

בנצי מתפרץ לדבריו: "אני לא מתחבר למה שאמרת עכשיו. אתה חושב שכסף יעזור? כסף לא יהפוך את הפגיעה לפחות עוצמתית".

נועם: "מי דיבר על כסף? אמרתי שהייתי שמח אם יכולתי לעשות משהו כדי שהיא תרגיש יותר טוב".
בנצי: "אתה רוצה שהן ירגישו יותר טוב עם עצמן כדי שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך".

נועם לא מוותר: "אמרתי שאני מוכן לרצות כאן את כל העונש, בלי ועדת שחרורים, רק כדי שהיא תרגיש טוב".

הערכת מסוכנות מינית

כשיגיע יום השחרור של מאיר, גיא, בנצי ונועם, כמו של שאר עברייני המין במדינה, הם לא ישובו לשגרת חיים אנונימית. הם יעברו שיקום נוסף מטעם הרשות להגנת האסיר, ובמקביל יהיו תחת מעקב גלוי וסמוי של יחידת צור, השייכת לשב"ס. תפקידה של היחידה הוא לאתר, לסכל כוונות ולהגן על הציבור מפני עברייני מין המנסים לחזור על מעשיהם או לבצע עבירות פליליות אחרות. הפיקוח כולל מעקבים, תצפיות, ביקורי פתע, חיפושים במרחב הווירטואלי ועוד. יותר מ־70% ממפוקחי צור ריצו מאסר על פגיעה בקטינים.

בנצי: "ידעתי שאני עושה משהו לא תקין - אבל זה לא הזיז לי. לא חשבתי על ההשלכות על הצד השני. היום אני לא אוהב שנותנים הצדקות כמו 'נפגעתי בעצמי כשהייתי ילד', או 'הייתי תחת השפעת אלכוהול'. אלו תירוצים. פגענו - ונתמודד"

"היחידה היא המפתח והסיבה לכך שרוב עברייני המין לא חוזרים שוב לכלא, גם אלה שלא השתתפו בקבוצות", מסביר סגן־גונדר ד"ר רוברט אפשטיין, ראש ענף פסיכולוגיה בשב"ס. "ההשפעה שלה היא משמעותית".

אם ההרתעה שלה כל כך רבה, למה להשקיע זמן ומשאבים בטיפול בקבוצה שנמשך כשנתיים?
ד"ר אפשטיין: "ההבדל ברצידיביזם בין אלה שעברו טיפול לבין אלה שלא עברו טיפול הוא גדול. אפילו אם נמנע מאדם אחד לפחות לפגוע בעוד ילד, עוד נערה, עוד אישה - זה שכרו של הציבור. צור עוקבים אחרי עבריינים בסיכון נמוך לפחות חמש שנים. אחרי עבריין בסיכון גבוה, כזה שמכחיש את העבירות ושסירב לכל טיפול, הם יכולים לעקוב אפילו 20 שנה. ככה מאזנים בין זכויות הציבור לזכויות האסיר".

האם באמת אפשר לשקם אנשים שיש להם כאלה דחפים מעוותים?

"ברור שכן. תוכניות טיפוליות לעברייני מין נחשבות אפקטיביות ביותר בקרב אוכלוסיית העבריינים. יש מחקרים בספרות המקצועית הכלל־עולמית המבוססים על מדגמים של עשרות אלפי עברייני מין, בכלא ובחוץ, וכולם מצביעים על הפחתה שנעה בין שליש לחצי ברצידיביזם".

רב־כלאי בן נחום: "מעבר לכך, מתבצעת הערכת מסוכנות מינית לפני הטיפול ובסיומו על ידי מעריכי מסוכנות מטעם משרד הבריאות, שהם מומחים בפסיכיאטריה, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים
וקרימינולוגים קליניים".

איך משכנעים עבריין מין לקבל טיפול?

אפשטיין: "צריך להבדיל בין הכחשה חלקית להכחשה גורפת. החלקית, שהיא השכיחה יותר, מתייחסת לאי־הודאה בנזק שנגרם, ייחוס אחריות לקורבן וכו'. בהכחשה הגורפת - לא היתה עבירה כלל. מי שמודה חלקית ומגיע לטיפול, נעשה הכל כדי לעזור לו לקבל אחריות. לעיתים קרובות, המטופל מרגיש יותר טוב עם עצמו אחר כך. הוא מפסיק להילחם על המצפון שלו או להשקיע בשקרים, ומתעל את הכוחות שלו למניעת ביצוע עבירות עתידיות".

בן נחום: "יש בשב"ס קבוצות הכנה לטיפול שבהן אין צורך להודות, אלא רק להיות נוכחים, לשמוע ולהיחשף לתכנים טיפוליים. זה תהליך הדרגתי, וכל אסיר עובר אותו בקצב שלו. קשה להאיץ את התהליך באופן מלאכותי. המטפלים שלנו עברו הכשרה מקצועית, התמחות והדרכה, והם יודעים לגרום לאסירים לשתף פעולה מרצונם בתוך סביבה טיפולית שמציעה סודיות, גבולות, יחס אנושי, הבנה ואוזן קשבת. קורה גם שניסיונות שלנו לשכנע לא עובדים, ולפעמים אנחנו דואגים ומתוסכלים בגלל חוסר הצלחה. אלו מקרים נדירים, אך הם מסוכנים מספיק כדי לגרום לנו לא לישון בלילה".

טיפלתם בעבר בעבריין מין שידעתם שיחזור על מעשיו?

בן נחום: "היה אסיר שהמשיך לפגוע גם בתוך הכלא, תוך איומים על אנשי הסגל - עד שהודח מכל סביבה טיפולית כאן. יש קווים אדומים גם במחלקות הטיפוליות, ואנחנו פועלים בשיתוף משרד הבריאות, בין היתר דרך בריאות הנפש".

אפשר להפגין אמפתיה כלפי עברייני מין?

אפשטיין: "אי אפשר לקרוא לזה 'אמפתיה', אבל בדרך כלל אנחנו מבינים את מורכבות החיים שלהם. בניית קשר עם המטופל היא בבסיס כל טיפול. אנחנו כמובן לא מצדיקים את העבירה, אבל יכולים להבין את הנסיבות שהובילו לפגיעה ועושים הכל כדי לעזור לו למנוע את הפעם הבאה. בטיפולים אנחנו שומעים סיפורים קשים של התעללות, זוגיות כושלת ודחפים שהמטופל לא מבין ולא יודע איך לשלוט בהם".

בן נחום: "כל קשת הרגשות יכולה להופיע אצלנו ביחס למטופלים אלו, אך המטרה החשובה עוזרת להתמקד. ברגע שמזהים שהמטופל מתחיל לעשות מאמץ על מנת להשתנות - קל יותר לזהות אצלו חלקים חיוביים ולעזור לו בכך".

יש מטפלים שהעבודה כאן משפיעה על החיים האישיים שלהם?

אפשטיין: "יש לפעמים נשירה של מטפלים, שנכנסים לתחום עם הרבה עניין ולהט, אבל מגלים עם הזמן קושי אישי עם התכנים שעולים".

סגן־גונדר ד"ר רוברט אפשטיין: "בטיפול יש הבנה למורכבות החיים של המטופלים. אנחנו כמובן לא מצדיקים את העבירה, אבל יכולים להבין את הנסיבות שהובילו לפגיעה - ועושים הכל כדי לעזור למטופל למנוע את הפעם הבאה"

"קיבלתי תובנות על עצמי"

במסגרת הטיפול מנסים המטופלים לגעת בכמה שיותר בעיות, או כפי שמסכם זאת מאיר: "הטיפול נועד להשאיר אותנו במצב של מודעות".

כשביצעתם את התקיפה המינית, ידעתם שאתם מבצעים עבירה?

מאיר: "ידעתי מה אני עושה, אבל המשכתי לעשות דברים איומים. בין השאר, הצדקתי את הפגיעה בכך שגם אני הותקפתי מינית כילד. אבל זה ממש לא מצדיק את העבירה, והייתי צריך לזכור איך הרגשתי כשהותקפתי ולעצור את השרשרת".

גיא: "גם אני ידעתי בזמן העבירה שאני עושה משהו פוגעני, אבל המנגנונים הנפשיים עוזרים להדחיק. שכנעתי את עצמי שבטעות נגעתי בילד, למרות שברור שזה לא כך".

בנצי: "מאחר שהייתי אטום לרגשות, ידעתי שאני עושה משהו לא תקין - אבל זה לא הזיז לי. לא חשבתי על ההשלכות על הצד השני, ועשיתי מה שבא לי בלי להתחשב. אני לא אוהב הצדקות כמו 'נפגעתי כשהייתי ילד' או 'הייתי תחת השפעה של אלכוהול'. אלו תירוצים. פגעתם - וזהו. תתמודדו".

היתה נקודה ספציפית שבה הרגשתם את השינוי המחשבתי קורה?

נועם: "זה תהליך. אתה מדבר מול אנשים על הדברים הכי אינטימיים שלך, כמו העדפות מיניות ופנטזיות. בסופו של דבר, אתה לומד לשים לב לדברים בך ולתת דגש למחשבות".

מאיר: "הראו בקבוצה סרט על בחור שהותקף מינית והתעמת עם התוקף שלו. זה היה הרגע שבו חטפתי כאפה. הזדהיתי עם שני הצדדים. גם עם המקום הפוגע וגם עם הנפגע. זה גמר אותי. בכיתי".

גיא מניד ראשו: "אני חושב שאין רגע אחד שבו נופל לך האסימון. בקבוצה היה לי בכל פעם 'פיק', ואז הגיע רגע חזק יותר. הפנמתי לאט, כדי לא להתפרק. הרי עשיתי משהו נוראי למישהו אחר. היו רגעים שבכיתי. לא על עצמי, אלא על הקורבנות. כשהקריאו בקבוצה עדות של אנונימית, קיבלתי התקף חרדה. היא אמרה שהיא הרגישה הקלה כששמעה שהתוקף שלה מת. אולי גם הקורבנות שלי יגידו את אותו הדבר - ובצדק".

בנצי: "זה חשוב לפחד מפגיעה באחרים, כי אז לא תחזור על המעשים שלך. מי שיוצא מפה ואומר שלעולם לא יפגע יותר - הוא שקרן או טיפש. הפחד והמודעות שניהם חשובים לשיקום".

גיא: "הפחד הזה צריך להיות חלק מאיתנו עד יומנו האחרון. אם נהיה שאננים - הדחפים עלולים לצוץ שוב".

מהי התובנה החשובה ביותר שאתם לוקחים מהטיפול?

נועם: "שאני לא יודע שום דבר על עצמי, ושמעולם לא ידעתי".

נועם: "אתה מדבר מול אנשים על הדברים הכי אינטימיים שלך, כמו העדפות מיניות ופנטזיות. בסופו של דבר אתה לומד לשים לב לדברים בך ולתת דגש למחשבות. מגיע לי העונש שלי, ואני מוכן להיות כאן כדי לצאת אדם טוב יותר"

מאיר: "אני מרגיש שאני לא צריך לסמוך על עצמי בעיניים עצומות".

גיא: "אצלי זה אוסף של תובנות. יש הבדל עצום בין מה שאני משדר כלפי חוץ לבין מה שאני מרגיש".

מאיר וגיא ישתחררו במהלך השנה הקרובה, וייתכן שנועם יצטרף אליהם אחרי שיעמוד בקרוב בפני ועדת שחרורים. בנצי יישאר בכלא עוד שלוש שנים, ואז גם הוא ינסה, כמוהם, לחזור לחיים ולהתמודד עם ההסתייגויות מצד בני המשפחה והסביבה הקרובה.

מי מחכה לכם בחוץ?

גיא: "יש משפחה וחברים שנשארו לצידי, ויש כאלה שאיבדתי".

בנצי: "לחלקנו יש ילדים שנותרו כועסים. אני מקווה שהם יבינו שמטרת התהליכים שאנחנו עוברים היא שלא נחזור על העבירות ושנהיה הורים טובים יותר".

נועם: "לפני המאסר הייתי בנתק מהמשפחה, ועכשיו אני מתחיל ליצור איתם קשר כחלק מהחזרה לנורמליות. אם אצליח להתמודד עם הכעסים שלי כלפיהם - אוכל להתמודד עם כל רגש אחר".

איך תתמודדו כשלנצח התואר שלכם יהיה "עבריין מין"?

מאיר: "זה מאוד מעסיק אותי. אני תוהה איך אסתדר עם עבודה, מגורים, זוגיות חדשה".

איך תציג את עצמך בדייטים?

מאיר: "אני לא מתכוון לחיות בהסתרה, וכנראה אאבד הרבה מערכות יחסים. הכנות חשובה לי, כי הפגיעה שביצעתי נעשתה ממקום של הסתרה, ואני לא מתכוון לחזור למקומות האלו. אני מקווה שאנשים יקבלו אותי אחרת כשאתוודה על הטעויות שלי ואספר על הטיפול".

בנצי: "צריך לספר, אבל בצורה מעודנת. לא מייד. אחרי הכל, חצינו דרך ארוכה כדי להכיר בפגיעות שלנו ולחזור למוטב. בעיניי חשוב יותר מי אנחנו עכשיו, ולא מי שהיינו בחלק מסוים בחיים שלנו. אני לא שמח לנפנף בזה, אבל אני גם יודע איזה שינוי עברתי".

נועם: "היתה לי כפילות בחיים, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, והיום אני מודע למה שאני. לדעתי לא צריך לנפנף בדייט ראשון שאנחנו רשומים כעברייני מין לכל החיים, אבל כן לעשות את זה בהקדם".

גיא: "אני רואה בעיה בזוגיות, וגם בפרנסה. למקצוע שלי לא אוכל לחזור לעולם, כי לא יהיה מי שיעסיק אותי. העבירות שעברתי והישיבה בכלא הן חלק ממי שאני, וזה המצב. אז אם אכנס לזוגיות חדשה - כנראה בדייט הראשון לא אכריז שאני עבריין מין. זה אולי יהיה בדייט השני, אולי בשלישי. אם לא אספר לבת הזוג על חלק כל כך משמעותי בחיים שלי - אז על מה תהיה מושתתת הזוגיות? על שקר? לא חוויתי את זה מספיק?".

"אל תיתן תשובה נחרצת"

מישהו מכם יכול לומר בכנות אם יחזור לכלא?

לכמה שניות יש דממה בחדר. גיא מחליט להשיב ראשון: "אני מאוד מקווה שלא אחזור לכאן".
מאיר: "אני רוצה לומר שלא אחזור לכאן, אבל אני לא מעז לדבר בביטחון, כי אין ודאות בשום דבר".
נועם: "הראש שלי אומר שהתשובה שלילית".

גיא: "נועם, אתה טועה. זה הלב שלך שאומר שלא תחזור, אבל הראש רוצה לחשוב רגע. אל תיתן תשובה נחרצת, כי אז אנחנו חוזרים לאחור. כמו שאמרנו קודם, הפחד צריך להיות נוכח בחיים שלנו. אסור להיות שאננים, למרות הכלים שקיבלנו בקבוצה".

tala@israelhayom.co.il