לפני כעשר שנים ישב האדריכל טוביה שגיב במשרדו, כשבפניו עומדת משימה לאומית כמעט. התרחיש שקיבל לידיו עסק בכך שבשנת 2010 יאזל מלאי מקומות הקבורה המסורתית בארץ (קבורת שדה, על פני האדמה), ולשם כך חייבים למצוא פתרון אדריכלי. עשר שנים אחרי עומד שגיב בבית העלמין ירקון מעל יסודותיו של הראשון מבין 17 בנייני "עיר המתים" שצפויים לקום במקום ולהכיל כ-200 אלף נקברים. עם מעט הומור שחור ניתן לומר: אפשר לישון בשקט - ב-25 השנים הבאות יש איפה לשים את הראש, ושלא נדע מצרות.
"זה מדהים ונוח לציבור. מדובר בפתרון קבורה כפי שמעולם לא הכירו פה", אומר שגיב. מצוקת הקבורה אינה נושא חדש, ולמעשה כבר יותר מעשור הוא נידון בתדירות של פעם בשלושה חודשים בכנסת או מחוצה לה. רק בחודש האחרון אושרו הקריטריונים לתמיכה בקבורה רוויה, מה שיאפשר את האצת תהליך הקמת חלק מהבניינים או כפי שבחברה קדישא מעדיפים לקרוא להם "גבעות קבורה".
המטרה היא שבניינים אלו יחליפו באופן סופי את קבורת השדה המסורתית, אך כאן גם טמונה הבעיה: בעוד חלקות השדה חוסלו בשנים האחרונות, התמהמהו משרדי הממשלה באישור ובהקמת בנייני הקבורה וכך ייווצר בעוד כמה חודשים פער ומחסור במקומות קבורה למשך שנתיים. כיום רבים מבתי העלמין סגורים לקבורה בשל חוסר מקום, ובמונחים של חברה קדישא המשמעות של "סגורים" היא כי רק אנשים שרכשו לעצמם קבר בעודם בחיים או שמעוניינים ב"קבורת על" (פירוק המצבה מעל קבר קיים ובנייה של קבר נוסף) ייקברו במקום. השאר יופנו למקומות אחרים.
בוכים מעל הקבר, ולידו, ומתחתיו
הפתרון למצוקה הקשה, שאותו מעודדים אנשי חברה קדישא, הוא כאמור הקבורה הרוויה - שם כולל לכל מה שאינו קבורה באדמה. קבורה רוויה כוללת קבורה בכוכים, המכונה קבורת סנהדרין, בגבעות הקבורה. קבורה זו, המגובה בהחלטות ממשלה, אמורה לדברי אנשי חברה קדישא לפתור את מצוקת המקום לעשרות השנים הבאות, אלא שאנשי המקצוע לא זוכים לשיתוף פעולה מהציבור הישראלי, שאינו מקבל בקלות את השינוי בצורת הקבורה המסורתית ואת המעבר מהאדמה לכוכים ולבניינים.
"קשה לנו עדיין להטמיע את השינוי בקרב הישראלים, יש בעיה פסיכולוגית קשה", מסביר חנניה שחור, מנהל חברה קדישא קהילת ירושלים. "אדם לא אוהב שינויים בנושאים שהשכל נדחק בהם והרגש משתלט. קבורה היא נושא מאוד רגשי, דורות שלמים קברו בקבורת שדה, כל העניין של קבורת שדה נטוע מאוד בציבור, אנשים הורגלו לחשוב שהמקום הטבעי לנפטר זה מתחת לאדמה, שצריך לבכות מעל הקבר, לא לידו או מתחתיו. האנשים אומרים, בצדק מסוים: 'אבא שלי נקבר ככה, סבא שלי נקבר ככה, אני לא רוצה להיקבר אחרת'".
אברהם מנלה, מנכ"ל חברה קדישא תל אביב-יפו, מוסיף: "לוקח שנים להרגיל את הציבור הישראלי לדבר חדש, צריך את התערבות הממשלה, וגם לשכת הפרסום הממשלתית יכולה להועיל. יכולים להראות פרסומות שמראים שקבורה רוויה זה אפילו מכובד יותר ולהסביר שאין ברירה. המקום נגמר וככה נקברים היום. הרי ברור שמדובר בקבורה נוחה יותר, בקבורת שדה אנשים באים לבית הקברות ועומדים בשמש או בגשם, אין מקום לשבת בין הקברים, צריך להתכופף, להתלכלך. מבחינת בני המשפחות, אין ספק שקבורה בבניינים נוחה יותר. המקום מקורה, מטופח, יש ספסלים, מעליות לקומות העליונות, לא צריך לפחד משמש או מגשם, החוויה האינטימית הזאת הופכת לנוחה הרבה יותר לבני המשפחה".
אנשי חברה קדישא, שנתקלים יום יום במצוקת המחסור במקומות קבורה, נשמעים מתוסכלים וכועסים דווקא על האחראים עליהם. "במקום שהממשלה תעודד קבורה רוויה ותגבה את החלטתה שלה, אנחנו עומדים בחזית וחוטפים אש מהמשפחות", אומר מנלה, "ואחר כך עוד באים מהטלוויזיה ומביאים סיפור על אדם שנקבר גבוה מדי בשביל בני המשפחה. חוץ מהתדמית השלילית כלפינו הם יוצרים גם דה-לגיטמציה לסוג הקבורה הזאת. אנחנו מדרבנים קבורה רוויה כחלק ממדיניות ממשלתית אך כל פעם בתחקירים כאלה שומעים תגובות של משרדי הממשלה שמבקרים אותנו ואומרים, 'הסוסים ברחו ואין לי שליטה עליהם', כשהם בעצמם עומדים מאחורי ההחלטות האלה. לנו הרבה יותר קל לחפור בור קטן באדמה מלתכנן, לבנות ולהחזיק בניינים כאלה.
לדברי מנלה, ההתמודדות עם המשפחות היא הקשה ביותר: "אנשים ממש רואים בנו את מי שהרג את אבא שלהם, ונקודת המוצא של הוויכוחים האלה היא הגרועה ביותר. בא אדם שנחת עליו האסון הקשה ביותר, בתהליך הקשה ביותר של קבורה, וכל מילה שתגיד היא לרעתך. הוא רוצה לקבור בשדה ולך תסביר לו, בנתוני הפתיחה הגרועים האלה, שאין מקום. יושבים אנשים שלנו בתחנות רישום לוויות וחוטפים על הראש, אומרים את מחיר הקבורה שזה קבוע בחוק - לא אנחנו קובעים את זה, יש מחירון שקבעו לכך - וכל מילה שנייה היא האשמה של 'אתם סחטנים'. היו גם מקרים קשים יותר, עם אנשים שהמשטרה היתה צריכה להתערב מול איומים. הרכב שלי פונצ'ר כמה פעמים על רקע סירוב למישהו, המצב לא פשוט".
המצב כיום: צפוף פה, צפוף
קצת מספרים. ברחבי הארץ קיימות כ-600 חברות קבורה, החל בערים הגדולות וכלה בקיבוצים ובמושבים. את המחסור החמור בחלקות מרגישים בכל מקום, ובמיוחד בשלושת המחוזות המרכזיים - ירושלים, חיפה ותל אביב. כך, למשל, בחברה קדישא קהילת ירושלים, אשר חולשת על כמחצית מעסקי הקבורה בירושלים ומתחזקת ארבעה בתי עלמין אך קוברת רק בשלושה (בית קברות אחד סגור לקבורה זה כמה שנים), בית העלמין הגדול והפעיל ביותר בבירה הוא "הר המנוחות", ובשל כך בחלק של קהילת ירושלים קוברים בשבע השנים האחרונות רק בקבורה רוויה. חנניה שחור מחברה קדישא קהילת ירושלים: "עושים אצלנו מאמץ גדול לנצל כל שטח פנוי בצורה מירבית. אם בעבר היו כ-320 קברים בשטח של דונם, עם הבניינים החדשים יהיה אפשר להכיל 4,000 קברים בדונם. זה שינוי אדיר - יותר מפי עשרה".
בחיפה בבית העלמין שדה יהושע אין כמעט מקומות קבורה מלבד מספר קטן מאוד של חלקות בתשלום בחלקה החריגה. את אלו המעוניינים בקבורה ללא תשלום מפנה חברה קדישא לבית העלמין תל רגב (המרוחק מעט מחיפה), שבו קוברים גם ארגוני חברה קדישא של קריית ביאליק, קריית מוצקין וקריית ים. אגב, מי שמופנה לתל רגב נאלץ לטמון את יקיריו בקבורה רוויה, ונכון להיום יש כ-10,000 קברים פנויים בתוך כוכים. בנוסף, יש עתודות קרקע לבניית מבני קבורה רוויה המיועדים לעוד 7,000 קברים.
הבעיה חמורה עוד יותר אצל חברה קדישא תל אביב, שהיא הגדולה ביותר ומטפלת ב-23 רשויות מקומיות שבהן חולון, בת ים, רמת גן, אור יהודה וגבעתיים - שליש מסך כל הקבורה היהודית בישראל. במהלך השנים הוכרזו חמישה בתי עלמין כסגורים לקבורה - יפו, טרומפלדור, נחלת יצחק, קריית שאול (למעט מבנה הסנהדרין) וחולון (מלבד קבורת על או קברים שנרכשו לפני שנים בעוד הנפטר בחיים). בבית העלמין קריית שאול יש כ-3,500 מקומות בקבורה רוויה שיספיקו לחצי שנה, ובבית העלמין ירקון אזלו המקומות לקבורת השדה (למעט משפחתי). בירקון מתוכננים 17 בניינים, כאשר בטווח המיידי יוקמו שלושה שיספקו 35 אלף מקומות קבורה. עם זאת, הקברים הראשונים יהיו מוכנים רק בעוד שנתיים כך שכאמור, כבר בעוד חודשים מספר יורגש מחסור. הבעיה מבחינת חברה קדישא תל אביב היא שמדי שנה נפטרים 8,000 אנשים בגוש דן, ולכן כבר בקרוב לא יישארו מקומות קבורה.
מי שניסה משוכנע: זה מכובד יותר
גבעת קבורה אחת כבר קיימת היום. מרחוק היא אמנם נראית כמו שלד של בניין לא גמור, אבל כשמתקרבים לבניין בקריית שאול אי אפשר שלא לחוש שהעתיד כבר כאן. במבנה הענקי, שעלותו 30 מיליון שקלים, קבורים כיום 1,000 נפטרים ויש עוד 3,500 מקומות פנויים. המקום מטופח, ניכר שהשקיעו בפרטים הקטנים והשינוי מורגש: במקום הליכה בין הקברים בשמש הקופחת יש צל קריר, ובמקום עמידה ממושכת אפשר לנוח על הספסלים הרבים בפינות המטופחות בקומות הראשונות של הבניין. את הדרך למעלה אפשר לעשות במעלית, במדרגות או ברמפות המסתלסלות המשמשות בדרך כלל את מיטת הנפטר. כבכל בית עלמין, המקום לא הומה אדם אבל התנהלות משפחות ספורות שנמצאות במקום מראה כי קיים יתרון משמעותי לקבורה בצורה כזו.
פגשנו בבניין החדש את משפחת סידרון, שעלתה לאזכרה במלאות שנה לפטירת הסב. המשפחה מתאספת בקומה הראשונה, עומדת מול המצבה, את הנר מדליקים על מדף הנשאר כחלק מהקבר והאלמנה הקשישה ממלמלת פרקי תהילים מהספסל הקרוב. "היה לנו ויכוח קשה בתוך המשפחה", מספר הנכד דוד, "כל הסבר שלא תיתן, הגיוני ככל שיהיה - שאין מקום ושמדובר בקבורה יותר מכובדת - לא מרגיע את התחושה שלא ככה קוברים, שזה לא טבעי. צריך לראות את זה בעיניים, לוקחים את הנפטר ומכניסים אותו בעזרת מסילות פנימה לתוך הכוך הזה, כאילו שזה ארון, כמו המקררים האלה של המתים בסרטים של בתי החולים, ומנגד לא היה מקום בבית העלמין והחלקות החריגות עולות הון תועפות, כך שלא היתה לנו ברירה. היום, אחרי שעלינו לכאן לפחות פעמיים, אנחנו מבינים שזה דווקא היה חכם ונוח יותר. כשהולכים לאזכרות של בני משפחה, למבוגרים קשה יותר להגיע לקבר, לעמוד בשמש או בקור הרבה זמן. מבחינת נוחות זה הרבה יותר טוב למשפחה, אני בטוח שסבא ז"ל מעדיף שלא נסבול".
גם בלה, שאמה קבורה בבניין בבית העלמין, נשמעת מרוצה: "לא היתה אפשרות לבחור, כבר לא היה מקום. חוץ מזה, אמא היתה חולה סופנית ואמרה בפירוש שהיא מעדיפה להיקבר בצורה הזאת. זה נראה לה יותר הומני, יותר אנושי, לנו זה נראה לגמרי בסדר. צריך פשוט לשנות קצת את התפיסה, זה נראה בסדר גמור. ממש לא מרגישים שזה פחות מכובד".
הרב מווילנה: אין בעיה הלכתית
בחברה קדישא מתעקשים כי אי אפשר לפלח את האוכלוסייה ולאפיין את המתנגדים לקבורה הרוויה, אך מסכימים שכושר השכנוע, כצפוי, קשה יותר בחלקים נרחבים בציבור החרדי. הרב יעקב רוז'ה, רבה של זק"א, חבר מועצת הרבנות הראשית ומי שנחשב כיום לסמכות הרוחנית הבלתי מעורערת בנושאי קבורה וזיהוי חללים, מסביר: "יש מי שדואג להפיץ שמועה שהרב יוסף שלום אלישיב (בכיר הפוסקים כיום בציבור החרדי) מתנגד לקבורה כזו, וזה לא נכון. הציבור החרדי לא קיבל את זה - לא בגלל בעיות הלכתיות אלא בעיקר מטעמים פסיכולוגיים". רוז'ה מסביר כי גם בבניית בנייני הקבורה יש דגשים ובעיות הלכתיות שהיו צריכים לתת עליהם את הדעת ושיכולים להרתיע שומרי מצוות: "למעשה אין שום בעיה בקבורה בקומות, זה נושא עתיק, מזמן המשנה ועד אירופה שלפני המלחמה היו קוברים בקומות. יש שני פסקי הלכה עיקריים שעסקו בנושא בעבר. הרב הראשי של וילנה נתן הוראה מפורשת לכסות בית קברות ישן ולקבור מעליו. קבורה בקומות אינה חדשה אלא חזרה למסורת שהיתה נהוגה בעבר. אם הרב הראשי של וילנה כותב הוראה שאין בעיה, אז אין בעיה. יש דגשים הלכתיים שצריכים לשים אליהם לב, למשל הרווח הנדרש בין נפטר לנפטר. הפוסקים קבעו שמספיק שש אצבעות - 12 ס"מ - בין נפטר לנפטר, ושיש צורך שבין הקברים יהיה דופן וחומר מוצק, במקרה זה בטון. בעיה נוספת היא החיבור לקרקע. מי שרואה מבחוץ את המבנה רואה לכאורה שהוא מונח באמבטיית בטון וזו טעות אופטית, כל נפטר מונח על שכבת עפר והעפר הזה מחובר לקרקע".
בשאלה העקרונית אם מותר בכלל לקבור מעל האדמה מסביר הרב רוז'ה כי הנושא עלה לפני מועצת הרבנות הראשית לפני שנים רבות. הרבנים הקימו ועדה ואישרו את הקבורה מעל הקרקע על סמך הנתונים האלה. "פניתי לרבנים שנתנו לי אישור בכתב. ב-2004 היתה פגישה בבית הרב אלישיב, בהשתתפות ראשי חברה קדישא בירושלים ובתל אביב, ונמסר לרב שיש החלטת ממשלה לקבור בקבורה רוויה. הרב לא שוכנע שזו אכן שעת הדחק, הוא טען שיש מקומות בנגב שאפשר לקבור שם. הקראנו לו מכתב של הרב ואזנר, אחד מבכירי הרבנים שאישר את זה, והוא אמר, 'תעשו כמו שהרב ואזנר אמר'".
לדבריו של הרב רוז'ה, גם בציבור הדתי והחרדי יתחילו בשנים הבאות לקבור בקבורה רוויה: "במשך הזמן אנשים יתרגלו. ברגע שאדמו"ר גדול אחד ייקבר ככה כולם ימשיכו אחריו וזה יהיה בסדר". לדברי חנניה שחור מירושלים, לציבור החרדי פשוט לא תהיה ברירה. בדיוק כפי שבעבר אף אחד לא הסכים לקבורה המשפחתית, והיום כמחצית מהקברים מסודרים בצורה כזאת. "זה ילך ויחדור למציאות כי אין ברירה אחרת", הוא אומר.
בבית העלמין ירקון מתוכננים לקום שלושה בניינים חדשים בשנתיים הקרובות. אליהם יצטרפו עוד 14 בשנים הבאות, בעלות כוללת של כ-850 מיליון שקלים. מעל יציקת יסודות הבניין הראשון עומד האדריכל שגיב, שלא מתבייש לטפוח לעצמו על השכם: "מדהים שמתוך המצוקה של המקום יצרנו פתרון שפותר בעיות אחרות ואפילו 'משדרג' את הקבורה. גבעות הקבורה, יעשו 'פעמיים ירוק' - גם ירוק מבחינת הניצול המושכל בקרקע המדינה וגם החזיתות של הבניינים שתהיינה ירוקות. כך מחזירים את הנפטרים לתוך הגבעות הקדומות. כבר לא שמים אותם באדמה אלא בגבעות מלאכותיות. המשפחות האבלות שמתייחדות עם יקיריהן מקבלות תחושה הרבה יותר סימפטית ואינטימית ונוחה וגם העלויות של המצבות יורדות פלאים. זה מה שנקרא מעז יצא מתוק".
במקרה של שגיב, שייבדל לחיים ארוכים, הסנדלר לא הולך יחף, והוא כבר שריין לעצמו מקום בבניין בקריית שאול. "שאף אחד לא ישאל, 'אתה מוכן להיקבר ככה-'. כן, אני מוכן. גם נכנסתי לקבר לעשות תרגולת לעובדים. בארה"ב זו בושה להיקבר למטה ברצפה, והטענה נכונה. אני אשים אותם גבוה, בקיר. אני אתן להם כבוד. בקרמלין כל האנשים הכי חשובים באירופה נקברו בקיר, זה כבוד. החותן שלי ראה את הקבורה הזאת ואמר לי, 'טוביה, אני חייב להיקבר ככה'. היה לנו סלוגן שאומר 'לא יכול להיות שנגור בקופסאות אחד מעל השני ונמות בווילות'. אם קיבלנו על עצמנו לחיות אחד מעל השני אנחנו גם יכולים למות אחד מעל השני".
ממשרד הדתות נמסר בתגובה לטענות המועלות בכתבה: "הקריטריונים לתמיכת בניית הקבורה הרוויה פורסמו זה מכבר והחברות קדישא התבקשו להעביר את הבקשות, כולל כל המסמכים הרלוונטיים. במסגרת תמיכה זו תקצה המדינה סך של 2,000 שקלים לכל חלקת קבר שתיבנה בקבורה רוויה צפופה. עם זאת, לטעמנו חברה קדישא ת"א יפו היתה יכולה להתחיל בבניית המבנה לפני זמן רב, שכן בחשבונה קיימים סכומים גבוהים מאוד המושקעים באגרות חוב שונות ואין סיבה שלא להשתמש בהם ולו כמימון ביניים לקבלת כספי תמיכת המדינה.
"יש מקרים רבים שבהם התקשורת תוקפת שלא בצדק את חברות הקדישא. רוב התלונות שהגיעו למשרדנו התבררו כלא מוצדקות וחברות הקדישא פעלו בהתאם לחוק. התלונות מגיעות מכיוון שיש חוסר מידע לציבור על זכויותיו וחובותיו ובתקופה הקרובה יפיץ המשרד חוברת 'דע את זכויותיך' המיועד למשפחות הנפטרים. בנוסף, המשרד לשירותי דת שוקד בימים אלו עם לשכת הפרסום הממשלתית על קמפיין לעידוד הקבורה הרוויה ופירוט כל שירותי הדת הניתנים לאזרח במגוון נושאים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו