איור: לי-אור עצמון פרואין

סוד השבועות שלי - ואיך הוא קשור לעוגת גבינה

איך קרה ששבועות קשור אצלי דווקא באימה ובלחץ? • יש לי זיכרונות רבים מהחג, אך רובם הגיעו לא מהתנסות אישית, אלא מסיפורים ששמעתי • ואז הגיעו ליל התיקון הגדול ועוגת הגבינה הבאסקית

מהילדות אני זוכר בעיקר את הלאות. עד היום כשאני נתקל בטקסט הנפלא של מגילת רות, נופלת עלי עייפות אינסופית ושמורות עיניי נעצמות. בכל פעם שקוראים מגילה בבית הכנסת, מכים לפני כן בכוח על במת הקריאה כדי להסות את הקהל. במגילת רות, שנקראת במהלך התפילה בבוקר חג השבועות - מכים אחרי. כדי להעיר.

כי ליל שבועות הוא הלילה שבו נשארים ערים ולומדים תורה. גם ליל הסדר הוא ליל שימורים, אבל בתום הטקס - הולכים לישון. שבועות הוא שימורים־שימורים. אחרי סעודת ליל החג צועדים הגברים לבית הכנסת ולומדים עד תפילת שחרית. אלה לומדים משנה, אלו גמרא בעיון, אלו משננים את "תיקון ליל שבועות" - הספר המקורי שעל שמו נקרא כל המבצע הזה, שהוא פרקי תקציר מכל חלקי התורה שבכתב והתורה שבעל־פה (שלושה פסוקים מתחילת כל פרק ומסופו).

• • •

עבורנו, הילדים, החוויה היתה אדירה וחד־פעמית. בחלקים הפחות חרדיים של השכונה, האטרקציה של החג היתה מלחמות מים, אבל אצלנו הנושא היה להישאר ערים בלילה. מהר מאוד התפתחה בינינו תחרות הישרדות, בדומה לתחרות ביום כיפור - מי ישרוד יותר ללא שינה.

כבר בשלב זה עלי להתוודות, לראשונה עלי עיתון, שהצורך להיות ער כל הלילה הטיל עלי אימה נוראה, דיכא את רוחי והלחיץ אותי מאוד. כבר אז נזרעו הזרעים לפדלאת המיטה שהנני היום, זה שמסרב למסיבות שמתארכות יותר מדי ובז בוז עמוק למאחרים לנטוש חתונות.

כמעט מעודי לא עבר עלי לילה ללא מניין השעות המטכ"לי הנחוץ, וכשזה כן קורה, טוב שלא תפגשו בי ביום שלאחריו. ומה שעוד נולדה בי אז היא היכולת הפנומנלית, זו שמשרתת אותי עד היום במשימות חברתיות שונות, להקים רעשי נוכחות עזים בחלקו הראשון של האירוע, כך שלא תישאר אוזן אחת בסביבה שלא תדע שאריאלי בתמונה, ואז להיעלם באלגנטיות חתולית ברגע של הסחת דעת ולחתור אל המיטה.

בפעם הבאה שניפגש יהיה זה בתפילת שחרית. הם הרוגים ומרוטים, ועבדכם - ערני ורענן. כך שאת זיכרון ליל הלימודים ההוא אני נושא עימי רק כתוצאה מפעם או פעמיים שחוויתי אותו. כל השאר - מהסיפורים.

• • •

ואז הגענו לישיבה. כבר ביום הראשון ללימודים, בראש חודש אלול, היה מי שסיפר בעיניים נוצצות על חוויית שבועות שמצפה לנו. יותר נכון, על חוויית ליל שבועות. צריך לומר שזה באמת גדול.

השירה והריקודים של תחילת הלילה, ואז - בית מדרש מלא באלף תלמידים שהוגים בתורה כל הלילה. וכשאשמורת שלישית מתחילה לבצבץ, צועדים כולם ביחד לכיוון הכותל המערבי, כולל העצירה המיוזעת על המדרגות מול הכותל והשירה המשותפת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". זה היה עוצמתי וזה היה זכיר וזה היה בעיקר מדובר מאוד. גם כאן חובה עלי להתוודות שחוויתי את החוויה הזו פעם אחת ודי. שנה אחת של עייפות בלתי נגמרת והידחקות וסקרנות - ודי.

בשאר השנים הסתדרו החברותות בלעדיי והסתדר גם הכותל בלעדיי. מה שכן - את הסיפורים אני מכיר היטב, וכך סיגלתי לעצמי את היכולת לגלגל זיכרונות בגוף ראשון מהאירוע הבאמת־מרשים הזה, אבל לכדי חוויית חג אישית משלי, זה לא הגיע. וכך - חג השבועות היפה והמרומם תמיד לווה אצלי באיזה סוד קטן, שמסתתר מתחת לשמיכת פוך.

• • •

שבועות הוא הרבה דברים. חג הקציר, שבו משלימים את קציר החיטים ומביאים את קורבן שתי הלחם. חג הביכורים על שם מצוות הבאת הביכורים, הוא גם "עצרת" והוא משלים את ספירת העומר. אבל עבורי הוא היה מעל הכל חג מתן תורה, שבו חוגגים את מרכזיותה של התורה בחוויה היהודית. במשך שנים חשבתי שזו חוויה ייחודית לנו, והבטתי באכזבה מסוימת על השונות שבין חוויית החג שלי לבין החוויה הישראלית של חג השבועות, זו ששמה את החגיגה החקלאית במרכז ומתעלמת מ"בחג השבועות קיבלנו מתנה, ה' שלח לנו עם משה את התורה".

אבל אז הגיע תיקון גדול והביא עימו גאולה גדולה. בשורות הבאות אחשוף בפניכם את דבר קיומו של הפסטיבל התרבותי הספונטני הגדול בישראל, תיקון ליל שבועות. הוא מתחיל כבר כמה ימים לפני החג, בהרצאות, בשיעורים ובפסטיבלים בכל הארץ. הוא מרחיב קצת את היריעה מלימוד תורה נטו אל אפיקי דעת רבים ומגוונים, אבל הבסיס הוא מתן תורה והציווי ללמוד אותה.

השיא מתרחש כמובן בליל חג השבועות, ובעיקר בירושלים. אלפים גודשים את רחובות מרכז העיר ונוהרים משיעור לשיעור, מהרצאה להרצאה ומחברותא לחברותא. לוחות המודעות קורסים מעומס המידע והמדפסות קורסות מכמות דפי המקורות.

• • •

כבר שנים שאני עצמי מסתער על העושר הזה ומכרסם ממנו בתאווה גדולה. בשעה שאתם קוראים את השורות האלה, אני עומד על בימת מרכז בגין ומשמיע ניתוח למדני של רבי חיים מבריסק על משמעות הכרעת רוב בבית הדין (וגם מסיק מזה כמה דברים מפתיעים בנוגע לכאן ועכשיו).

כבר שנים ארוכות שאני משתתף באירוע הזה וכבר כמה שנים שאני פותח בסיפור הנס שאירע במקום הזה בדיוק. שנה אחת הגעתי להרצאה, ונתקלתי בהרבה אנשים שממתינים להיכנס ומסורבים על ידי שומרי הסף בשל מגבלת מקום. והנה ניגשת אלי אישה צעירה בפנים מאוכזבות ולוחשת לי שהגיעה מרחוק כדי לשמוע אותי ואת המרצים האחרים, ולא מאפשרים לה להיכנס. בואי איתי, אמרתי לה. הן מותר למרצה להביא עימו בת משפחה, ואיש לא יעצור בעדו.

אלא שכעבור כמה דקות הגיע אלי בחור צעיר ובפיו אותה בעיה בדיוק, ומובן שגם לו אמרתי בדיוק את אותו הדבר. וכך נכנסתי לאולם מעדנות, כשמשני צדדיי בני משפחתי המאושרים, שאותם הכרתי לפני חמש דקות בדיוק, ואת שמם כלל לא ידעתי. אני עליתי אל בימת המרצים, הם מצאו להם מקום בצד האולם, ובטח כבר ניחשתם שבשנה שלאחר מכן פגשתי בהם נשואים כדת וכדין, היא כרסה בין שיניה ושניהם מודים לי על השידוך.

• • •

תיקון גדול, תיקון גדול. תיקון למקומו ולמהותו של החג הזה בהוויה הישראלית ותיקון לי אישית. ואל תשאלו מה: אני כבר פחות בפאניקה מהשינה ומהערנות. ובתום ההרצאות אני אפילו חובש את ספסלי בית המדרש ללימוד עצמי. קצת מפהק פה ושם, אבל בלי פאניקה.

ועוד תיקון אחד, אחרון, שאיך אפשר בלעדיו, קשור לעוגות הגבינה. זוכרים אותן, כן? את הטעם הנפלא, שאיך שלא תהפוך אותו יש בקצה שלו, ממש־ממש בפינה, תחושת חנק קטנה? אז גם זה נפתר, תודה לא־ל. זה קרה ביום שהגיעה לחיינו עוגת הגבינה הבאסקית, שמרגע שטועמים אותה - כל מה שהיה עד אליה בטל ומבוטל ונמחק מן הזיכרון כלא היה. אני מעריך שכולם כבר מכירים. אבל אם לא, חפשו "עוגת גבינה באסקית", מלאו אחר ההוראות וצאו לחיים חדשים. חג שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...