לשמור על היהלומים: מבצע שחרור החטופים בשבת מלמד משהו גם על התורה 

השבת האחרונה היתה השמחה ביותר שידענו זה זמן רב. נכון, ביחס למספר החטופים שעדיין כלואים בגיא הצלמוות העזתי, שיבתם של ארבעה היא טיפה בים. נכון, את רוב־רובם של חטופינו נצטרך להחזיר בעסקה ולא במבצע. ומה לעשות, בסופה של עסקה תמיד קיים הסיכוי המחריד שנראה את האויב מחייך ומסמן "וי", ואילו בתום פעולה מפוארת כמו "מבצע ארנון" הוא מסיים במקום ובמצב הצבירה הראויים לו.

אבל החיים רחוקים מלהיות מושלמים, ואירועי השבת האחרונה, שנעכרו בשל נפילת גיבור ישראל רב־פקד ארנון זמורה ז"ל, הזכירו לכולנו את עצם האפשרות של בשורות טובות. והעניין הזה, בשורות טובות כאופציה, היה נחוץ כאוויר לנשימה.

אצלנו זה נראה כך: בבוקר שתיתי את הקפה של שבת עם העיתונים והתעצבנתי על חגי סגל, הפובליציסט הבכיר של "מקור ראשון", ששבוע אחרי שבוע זועק מרה נגד האזכורים של החטופים בתקשורת הישראלית, שעוברים לדעתו כל גבול. שקלתי לכתוב לו מייד במוצ"ש ולהבטיח לו שבפעם הבאה נעשה כל מאמץ שלא להיחטף, אם זה כל כך מבאס אותו. לקחתי את הילדים והלכתי לבית הכנסת שלנו, שאני מאחל כמותו לכל עם ישראל. אלו שצורכים בתי כנסת, ובמיוחד אלו שלא.

דבר התורה הקצר על פרשת השבוע הוא תפקיד שעובר בתורנות בין החברים והחברות, ומכיוון שהשעון אצלנו מקולקל (כמו ברוב בתי הכנסת!), אני מניח שהיה זה בסביבות 10 וחצי כשעמדה איילת, חברת הקהילה, ואמרה דברים יפים על פרשת במדבר, על מפקד האוכלוסין שמשה עורך במחנה, ובעיקר על הביטוי המוזר "במספר שמות" שמופיע שם.

באמת מוזר להגיד "במספר שמות", כי ברוב המקרים צריך לבחור. או שאתה קורא לכל אחד בשמו, וכל אחד הוא עולם, או שאתה רוצה לספור את הציבור, ואז יש להם נטייה לאבד קצת את שמותיהם ולהפוך לסטטיסטיקה.

רציתי לקפוץ ולהעיר לה שזה בדיוק מה שקורה עם פרות. מי שמגדל פרה או שתיים נותן להן שמות, אבל ברפתות הגדולות יש לפרות רק מספרים. זה קורה לי לפעמים, שאני חייב לקפוץ ולהגיד איזו שטות, אבל אז איילת הוסיפה שזה מזכיר לה את העובדה שאצלנו בבית הכנסת מקפידים בכל שבת לקרוא בקול את שמותיהם של כל החטופים, ולא להסתפק רק במספרם.

ועצם העובדה שכבר שמונה חודשים אנחנו נוקבים בשמות כולם, כולל שמות של עובדים זרים שנחטפו, ודי קשה לנו לבטא אותם נכון, מניחה אותם על ליבנו. לא רק את עופר, שהוא משפחה, ולא רק את הירש, שהוא שכן. מידה יפה של אנושיות אנחנו לומדים מהביטוי "במספר שמות". ובערך ברגע שבו הסתיימה תפילת השבת והחלה התפילה לשלומם של החטופים, כל אחת ואחד בשמם, התברר שמישהו במקום אחר פתח מכשיר קשר ואמר בקול מאובק ושמח שהיהלומים בידינו.

ואני בוודאי לא טוען שדווקא התפילה שלנו הזיזה מהלכים, בטח שלא יותר מתפילתו של כל אדם אחר, אבל היא הפכה את הבשורות הטובות לטובות עוד יותר. אני מניח שכולכם ראיתם שוב ושוב את הסרטונים, את החיבוקים והדמעות של נועה ארגמני, ואת אנדריי שיורד על ברכיו כשאמו מגיעה לחדר בבית החולים. מגיעות כמה בשורות טובות לעם הזה.

גם רגע התרת הספקות הוא בשורה טובה בפני עצמה. וכשאנחנו לומדים שהמנוול שכלא את נועה ארגמני בביתו הוא אותו "עיתונאי אובייקטיבי" שמפרסם בעולם שכל יעד חמאסי שצה"ל תוקף הוא ילדים ונשים חפים מפשע, ואילו טבח 7 באוקטובר הוא מעשה גבורה, כדאי שננשום עמוק לתוך המידע הזה, ולא נתבלבל לרגע.

נחמד גם לשמוח בשמחתם של היהלומים, היהלומנים וצורפי התכשיטים. בשבועות האחרונים, המילה יהלומים קצת נעכרה. כאילו היהלום עצמו איבד משהו מהזוהר, וגם הליטוש קצת נדפק. אבל ככה זה עם יחסי ציבור. מילים הורסות ומילים בונות. ובערך ב־11 בבוקר, כשהמפקד בשטח אמר "היהלומים בידינו", המילה יהלומים חזרה לעצמה, נקייה מפוליטיקה ומתחקירים, רחוצה ובוהקת.

• • •

חג השבועות הוא חג מתן תורה, ובשנים האחרונות, אני שמח לומר, יותר ויותר ישראלים אוהבים ללמוד תורה. ברור גם שככל שחלקים גדולים יותר בציבור שוברים את הזרות שהיתה בינם לבין החוכמה העתיקה, כך הם גם מגלים יותר עניין אישי וטעם אישי, ומרשים לעצמם, ואפילו חשים חובה, לשאול את השאלה הקשה והגורלית: מתוך אותם 70 פנים שיש לתורה, אילו פנים אנחנו מוכנים לקבל, ואילו פנים הם דוחים בעינינו, אוטמים את הלב, ואפילו מסוכנים.

צריך אדם להיות מאוד־מאוד לא ישר כדי לחשוב, למשל, שפרשת הבחירות למועצת הרבנות הראשית, ובעיקר תופעת הנפוטיזם הנרחבת וחסרת הבושה, היא משהו שעושה טוב לכבודה של תורה. בימים כתיקונם רוב הציבור בארץ לא מתעניין במיוחד במוסד הזה, וכעת, כשהוא נאלץ להיחשף להתנהלות הפנימית הלא־כל־כך מכובדת, ברור שמתעוררות שאלות קשות. כמו, למשל, האם הם באמת מאמינים בכל מה שהם טוענים שהם מאמינים בו?

מעולם, ככל נראה, לא היו כל כך הרבה יהודים שעסקו רק בענייני קודש כמו בימים אלה, ואפשר לשאול: האם העובדה ההיסטורית הזאת עשתה טוב למעמדה של התורה ולכבודה של היהדות, ומה באמת עם העניין ההוא שמכונה "חילול השם"?

בשבת האחרונה, למשל, חשו ישראלים שאינם שומרים שבת כהלכתה, שמחובתם לפרסם ברבים את הבשורות הטובות על שחרור ארבעת החטופים. זה קרה, למשל, על לוח המודעות של חדר מדרגות אחד במזכרת בתיה. החבר'ה הללו צרכו את החדשות בשבת, כתבו את הפתק בשבת והצמידו אותו ללוח בשבת. יש יהודים דתיים שחושבים שהם עשו דבר נורא ואיום. יש יהודים דתיים לא פחות שחושבים שהם עשו דבר נפלא. במחלוקת הזאת, על דמותה של היהדות של כולנו, כולנו מוזמנים, אולי גם מוכרחים, לבחור צד ולהשמיע קול.

• • •

הרב יהודה עמיטל ז"ל היה דמות יוצאת דופן בנוף הרבני וגם הפוליטי של מדינת ישראל. לאחרונה הוציאו כמה מתלמידיו ספר שמבוסס כולו על דברים שאמר בעל פה בשיחות ובשיעורים הרבים שנתן. הספר מכיל בתוכו אמירות קצרות, ממתקים אחד־אחד, והוא כתוב וערוך היטב. כבר שבוע שהוא מונח לידי, ובכל הזדמנות אני שולף ממנו עוד כמה עמודים שובי לב שמזכירים, דווקא בימים האלה, כמה עמוקה התורה, מה יתרון החוכמה על הטיפשות וכמה עדיף ההומור על רדיפת הכבוד.

כשהרב עמיטל, למשל, רצה להביא דוגמה לדמות גדולה מהחיים, מישהו שראוי לכבוד על־אנושי כמעט, הוא תמיד חזר והביא את הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, שהיה השותף שלו ומי שעמד לצידו בראשות הישיבה.

באחד הקטעים בספר, הרב עמיטל מסביר מה הכוח של תפילה. איך בכלל אפשר לעמוד מול ריבונו של עולם, לקרוא לו "אתה", לפרט בפניו את הצרות שלך ולבקש. תחשבו על מישהו שניגש לרב ליכטנשטיין ומבקש ממנו עיפרון! - זאת הדוגמה שמביא הרב עמיטל.

ואני מתקשה לזכור מתי לאחרונה נתקלתי באישיות בכירה - דתית, פוליטית, או מה שלא תרצו - שהדוגמה הקבועה שלה לכבוד מלכים היא הקולגה שבמשרד הסמוך, שמן הסתם אמור גם להוות מתחרה. הלוואי שזאת תהיה היהדות שלנו. ורק בשביל הרוח הענקית והמחויכת הזו שווה לצלול לתוך קופסת הממתקים שנקראת "לעולם יהא אדם" (בעריכת יאיר שטדלר וקותי גלעד, ידיעות ספרים).