אילן יהודה, שאשתו לשעבר הטביעה את בנם בים, עומד להפוך שוב לאבא

 

גם היום, ארבע שנים וחצי מאז הלילה ההוא שבו הטביעה אשתו את בנם יחידם, אילן יהודה מבין אותה. קשה לתפוס איך הוא יכול.

"תראי, הבנתי מהר מאוד שאולגה לא אשמה. אני יודע איך היא גידלה את הילד הזה, כמה אהבה אותו, כמה השקיעה בו. מה שקרה לה זה משהו שלא היה בשליטתה, היא לא שלטה בנפש שלה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לאמא, ואני יודע שהיא מתייסרת על זה יום יום. עובדה שהיא התפכחה, והיא לא מפסיקה לבכות מאז ועד היום. זה יישאר לה לכל החיים. היא קמה עם זה בבוקר והולכת לישון עם זה בלילות".

דרך ארוכה הוא עשה מאז. דרך חתחתים, שבמהלכה הידרדר לפשע, נתפס והורשע, ריצה עבודות שירות והתגרש. לפני פחות משנה פגש את א', בת 37, גרושה ואם לילדה בת 14, אבל אז שוב נתפס על גניבה; בעודו במעצר, קיבל את הבשורה שהאירה שוב את חייו: הוא צפוי להפוך שוב לאב.

עכשיו נתון אילן (40) במעצר בית, כשמעל ראשו מרחפת סכנת מאסר. בצירוף מקרים מצמרר התינוק שבדרך צפוי להיוולד באפריל - החודש שבו נולד בנו אלון ז"ל לפני תשע שנים.

"העונש לא הגיע לה"

בליל 28 באוגוסט 2008 לקחה אולגה בוריסוב את בנה אלון בן ה־4 וחצי לחוף הים בבת ים. היא נכנסה איתו למים. כעבור זמן קצר, אחרי שאלון נבלע בין הגלים, יצאה בוריסוב מהמים. עוברים ושבים שהבחינו במתרחש מיהרו לחפש את הילד הקטן, וכעבור דקות הוא אותר, מחוסר הכרה. ניסיונות ההחייאה לא הועילו.

שעות מעטות קודם לכן עוד הסתובב אילן ברחובות, בגנים ובפארקים בראשון לציון, בניסיון לאתר את אשתו ואת בנו. גם בחלומותיו השחורים ביותר לא דמיין את שעתיד לקרות.

"חזרתי מהעבודה בצהריים, עבדתי אז כצבע. ראיתי שאולגה ואלון לא בבית, אבל לא חשדתי בכלום. להפך, שמחתי שאולגה סוף סוף יצאה מהבית אחרי תקופה ארוכה שהיתה מסוגרת. התקשרתי אליה כדי לבדוק איפה הם נמצאים, אבל היא לא ענתה. לרגע עלתה בי המחשבה שאולי היא ברחה, אז בדקתי וראיתי שהדרכון שלה בבית. אחרי כמה שעות, כשהבנתי שהיא לא חוזרת, התייעצתי עם אחי. בסביבות שמונה בערב החלטתי שזהו, חייבים ללכת למשטרה".

אילן סיפר לשוטרים על המצב הנפשי הרגיש של אולגה. אמר שהוא מודאג מאוד. "הם בדקו את איכוני הטלפון הנייד שלה ואמרו שהיא באזור בת ים. התחילו לחפש. הייתי בטוח שהיא באיזה פארק, ישנה או מטיילת עם אלון. הלכתי עם השוטרים לחפש בכל העיר. מי בכלל חשב על חוף הים. ואז, אני לא אשכח את הרגע הזה, בסביבות אחת בלילה שמעתי בקשר המשטרתי שמצאו אותה. כל כך שמחתי, רצתי לכיוון החוף, שם הצביעו לי שוטרים על המקום שמצאו אותם.

"מה שראיתי שם זה הסיוט שמלווה אותי מאז ועד היום. המראה הזה של הילד שלי שמוטל על החוף, כשמנסים להחיות אותו. רצתי אליו, ניסיתי לדבר איתו, צעקתי שיקום. לא האמנתי שהוא פשוט ייעלם לי ככה, לתמיד. אני זוכר שבאותו רגע הבנתי שמבחינתי זהו, החיים שלי נגמרו".

יהודה ואולגה נלקחו לתחנת המשטרה, שם ניסו החוקרים להבין מה קרה. כבר בחקירותיה הראשונות היא שיחזרה את האירועים שהובילו אותה להטביע את בנה. אט אט התברר מצבה הנפשי הקשה. למרות מעורבותם של גורמי טיפול שונים, אף אחד מהם לא התריע בפני קרוביה שהיא מסוכנת לעצמה ולאחרים. אילן תיאר לחוקרים את ההידרדרות במצבה, איך הסתגרה וסירבה לאכול, ואיך המשיכה לטפל בילד למרות הכל. הוא הודה שלא הבין עד כמה מצבה היה חמור.

למרות הזעזוע הגדול, אילן החליט לא לעזוב את אולגה. "היה ברור לי שאני נשאר ותומך באישה הזאת", הוא אומר, "הבנתי שהיא נתנה לאלון את כל מה שיכלה. היא שיוועה לעזרה, ואילו קיבלה טיפול מתאים, זה לא היה קורה".

בדצמבר 2009 גזר בית המשפט המחוזי בת"א שמונה שנות מאסר על בוריסוב, בעיסקת טיעון שבמסגרתה היא הורשעה בעבירת הריגה בלבד, לנוכח מצבה הנפשי בעת האירוע. השופטים ציינו בגזר הדין כי "הילד הזה היה זכאי לחיות, וככל בן אנוש היה זכאי לגדול ולהתבגר, אך אותה אם שהעניקה לו את חייו היא שגזרה עליו כליה. דמיו של הילד הזה זועקים מן הים שבו נפח את נשמתו, ובגזירת הדין קול שוועתו חייב להישמע".

"מבחינתי", אומר אילן בשקט, "גם העונש הזה לא הגיע לה. בגלל שקרו אז עוד שני מקרים של הורים שהרגו את ילדיהם (המקרה של רגינה קרוצ'קוב, שהטביעה את בנה בגיגית, והילדה רוז פיזאם; ש"ט) התקשורת וכולם קראו להחמיר איתה, למרות שהסיפור של אולגה היה שונה לגמרי. עובדה שבסוף הרשיעו אותה בהריגה ולא ברצח. הייתי מוכן לחכות לה עד סוף המאסר כי הרגשתי שהיא אומללה, שהיא איבדה את הכל, ולא רציתי שהיא תאבד גם אותי. לכן החלטתי שאני נשאר".

"נשארתי לבד"

בבית הצנוע בראשון לציון, שבו התגוררו אילן, אולגה ובנם אלון, הזמן עצר מלכת. מאז הלילה ההוא התקשה אילן להיכנס לחדרו של הילד. רק לאחרונה החל לסדר את החדר. הוא עובר על הצעצועים הרבים ומדפדף שוב ושוב באלבומי התמונות, שבהן אפשר לראות משפחה צוחקת ומאושרת.

"למשפחה שלי היה צריך להיות סוף אחר. אלון לא היה צריך למות. יש לי כעס עצום על אנשים שטיפלו באולגה והיו יכולים להציל אותה מעצמה. מישהו פה התרשל, ואף אחד לא נותן את הדין חוץ ממנה. ואני לא אנוח, כי הילד שלי לא נמחק סתם. הוא שילם את המחיר הכי כבד, וגם הנפש שלי נמחקה. הכתובת היתה על הקיר. הנשמה של אולגה נשרפה מבפנים, והיא אושפזה לא פעם, ואף אחד מהאחראים לשחרורה מהאשפוז לא טרח להביא לידיעתנו את המצוקה הגדולה שלה, ובעיקר את חוות הדעת שקובעת שהיא מסוכנת לעצמה ולסובבים אותה. אם הייתי יודע, יכול להיות שהאסון הזה היה נמנע. אני לא אנוח עד שמי שצריך לקבל אחריות לרשלנות יישא בה".

אילן מתכוון להגיש בקרוב תביעה נגד גורמי בריאות הנפש שטיפלו באולגה. בימים אלה מסתיים גיבוש חוות הדעת הפסיכיאטריות על מצבה בעת המעשה.

לאחר מות בנו וכניסתה של אולגה לכלא, התקשה אילן לחזור לחייו. הוא מיעט לצאת לעבוד. "התנהלתי כמו רובוט. אני מטבעי אדם מופנם, לא משתף בכאב, לא רוצה רחמים. כלפי חוץ הכל נראה רגיל, אבל את הכאב השארתי לעצמי בלילות. הרגשתי ריק עצום. אחרי שמאבדים ילד אין יותר תחושות. רק מי שעבר את זה יכול אולי להבין".

הוא הקפיד לבקר את אולגה בכלא ולדאוג לכל מחסורה, ושוחח איתה בטלפון מדי יום. "לצערי לא נתנו לנו להתייחד, בגלל מצבה הנפשי. גם לא נתנו לה לצאת לחופשות, למרות ההמלצה של גורמי הטיפול. הבקשות שלה לבקר בקבר של אלון נדחו שוב ושוב, אף שהבאנו חוות דעת מפסיכיאטר שהמליץ על העלייה לקבר כחלק מהשיקום. לי אין ספק שהיא זקוקה לכל הדברים האלה כדי לשקם את הנפש שלה".

התהומות שאליהן הגיע הובילו את אילן להסתבך עם החוק. בשנתיים האחרונות הוא נתפס כמה פעמים גונב מוצרים בסופרמרקטים שונים, עם אנשים נוספים. "לא עשיתי את זה מתוך מצב כלכלי קשה, אלא פשוט מתוך שעמום, בשביל הריגוש. אם בעבר הייתי יוצא כדי להביא אוכל ופרנסה לאשתי ולילד, עכשיו כבר לא היה בשביל מי. לא הייתי מסוגל עוד ללכת לעבודה. היה לי חור בנשמה, רִיק, והגניבות היו סוג של מפלט. לא היו שם מעשים מתוחכמים במיוחד. זה פשוט היה בשבילי משהו לברוח, להתעסק איתו. הרגשתי שאת הדבר הכי יקר לי כבר איבדתי, אז אין לי כבר מה להפסיד.

"מייד אחרי כל אירוע כזה הרגשתי בושה גדולה, כמו גל ששוטף אותי: איך זה קורה לי? איך אני מסוגל לעשות דברים כאלה? הרי אחרי שמאבדים ילד, זה הדבר הכי לא הגיוני לעשות. בעיקר הבנתי שאיבדתי את עצמי, שאיבדתי את הדרך. זה מקום מאוד נמוך להיות בו".

לפני כשנה, במסגרת עיסקת טיעון ולנוכח הטרגדיה האישית שלו, החליט בית המשפט להתחשב במצבו של אילן ולשלוח אותו לשלושה חודשי עבודות שירות בעמותת פתחון לב. הוא עסק שם באריזת משלוחי בגדים ואוכל לנזקקים.

באפריל 2012 נחתה עליו מהלומה נוספת, כשאולגה ביקשה להתגרש בטענה שהיא רוצה לשחרר את אילן לחייו ולהמשיך בחייה. "לא הצלחתי להבין את זה. היה קשה לי עם המחשבה שאני אתנתק ממנה, כי זה בעצם כמו להתנתק מאלון, מהדבר המופלא הזה שעשינו ביחד ושתמיד יישאר רק של שנינו. בדיעבד אני מבין את הרצון של אולגה ומכבד אותו. היא חושבת אולי לעזוב את הארץ אחרי שתצא מהכלא. יהיה לה כאן קשה מדי, עם כל הזיכרונות שלא יניחו לנפש שלה ועם האנשים שישפטו אותה".

השניים התגרשו בהליך מזורז בבית הדין הרבני. "נשארתי לבד. רק חייתי, לא יותר מזה. לא היו לי שום תוכניות לעתיד".

"התרגשתי כמו ילד"

מייד לאחר גירושיו הכיר אילן את א' במהלך חופשה בים המלח. "התחלנו לדבר, ואז התברר שגם היא גרה בראשון לציון, שהיא עולה חדשה - פחות משנה בארץ, ושהיא כרגע לומדת עברית באולפן. היה לי ברור כבר מההתחלה שיש פה פוטנציאל לקשר עמוק.

"בהתחלה לא היה לה מושג מי אני, ואיזה תיק אני סוחב על הגב. אבל כבר אחרי שבוע היה לי חשוב לספר לה את הסיפור שלי. לא רציתי להסתיר, זה לא משהו פשוט, והיה חשוב לי שהיא תבין מאיזה מקום אני מגיע. אמרתי לה שאני רוצה שוב משפחה, פתאום הבנתי שאני רוצה לחזור לחיים. אחרי תקופה קצרה היא עברה לגור אצלי. הילדה הגדולה שלה נמצאת ברוסיה, ממשיכה ללמוד שם, כך שבשביל שנינו זאת היתה התחלה של משפחה חדשה".

בקיץ שעבר, זמן קצר לאחר שסיים שלושה חודשי עבודות שירות, נתפס אילן שוב כשהוא גונב מחנות צעצועים. הוא הודה במעשיו והביע חרטה. "בימים שהייתי במעצר ראיתי את החיים שלי כמו בסרט נע. הבנתי שאני נמצא רגע לפני שאני מאבד את הכל. כל ההסברים למעשים שלי מתגמדים. הרגשתי בושה עצומה.

"א' קיבלה את זה מאוד קשה. בהתחלה היא לא הבינה איך זה קרה לי, לא היה לי פשוט להסביר לה את מה שקרה. פתאום משטרה, מעצר, בית משפט. היא נבהלה מכל הסיפור הזה".

ואז, במהלך הדיון על הארכת המעצר, ניגש לאילן עורך דינו וסיפר לו שבת זוגו בהריון.

"זה היה שוק בשבילי. לא האמנתי. אי אפשר לתאר במילים את התחושה. הבנתי שאני חייב להתעשת כי הילד הזה הוא מתנה עצומה בשבילי, מתנה משמיים. זה נס. משפחה זה הדבר הכי יפה בעולם, ובשנים אחרי המוות של אלון כל הנושא של הקמת משפחה חדשה לא היה אופציה מבחינתי. לכן זה פשוט נס.

"השופט הסכים לשחרר אותי למעצר בית, וכשהגעתי הביתה א' סיפרה לי בעצמה. זאת היתה התרגשות עצומה לשנינו. התרגשתי כמו ילד. כמו שאני רוצה להיות שוב אבא, כך היא רצתה להיות שוב אמא. הבטחתי לה שאני סיימתי עם השטויות, שאני מחויב לה ולילד שיהיה לנו, ושנתחיל הכל מחדש ממקום נקי ובלי הסתבכויות כאלה".

חשבת על אלון?

"הבנתי שאין לי ברירה אלא להמשיך לחיות, למרות שאין לי את אלון ושום דבר לא יחליף אותו. אלון תמיד יישאר אצלי בלב. אני נושא את הילד הזה שעה שעה, יום יום. אבל הבנתי שאני לא רוצה לעצור את החיים, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה שהחיים שלי ייעצרו. אני רוצה שיהיה לי בשביל מי לחיות. אני כל כך זקוק לשמחה שילדים מביאים איתם. אני מסתכל בתמונות של העובר באולטרה־סאונד, והדבר היחיד שאני רוצה זה שהוא יהיה בריא. אני לא יכול כבר לחכות לרגע שהוא ייוולד, שאהיה שוב אבא".

אתה חושב על האפשרות שתיאלץ לשבת בכלא אחרי שהוא ייוולד?

"אני משתדל מאוד לא לחשוב על זה. אני יודע שסכנת המאסר מרחפת מעלי, אבל אני רוצה להאמין שבית המשפט ייתן לי צ'אנס נוסף. זה בעיקר צ'אנס למשפחה החדשה שעומדת להיות לי. אם יכניסו אותי לכלא זה יהיה שבר גדול. מה שאני צריך זה לשקם את החיים שלי ובאמת לפתוח חיים חדשים, להתחיל משפחה חדשה אחרי שנים שלא חשבתי בכלל שזה יקרה לי. כלא זה לא משהו שישקם אותי, אלא יכול להרוס את מה שאני מנסה עכשיו לבנות בשארית כוחותיי".

איך אולגה הגיבה כששמעה שאתה עומד להיות שוב אבא?

"אני מניח שבהתחלה היה לה קשה עם זה, אבל אני חושב שכמו שאני רוצה בשבילה חיים טובים ומאושרים, זה מה שהיא רוצה בשבילי. אולגה תישאר תמיד יקרה לליבי מאוד. היא אמא של אלון, והיא היתה אמא טובה, אני יודע את זה היטב. איבדנו את היקר לנו מכל, זה כאב שמשותף רק לשנינו. אנחנו מדברים המון, אני עוזר לה, ואמשיך להיות בשבילה תמיד. לעולם לא אפקיר אותה.

"אני נקרע מבפנים מזה שאני ממשיך הלאה, בזמן שאני יודע שאולגה נרקבת בכלא. כל עוד היא נמצאת בכלא, אני לא סיימתי את המשימה שלי, כי חלק ממני נמצא איתה וסובל איתה. אני חושש מאוד ממה שיקרה לה. לפעמים יש לי תחושה כאילו מישהו מחכה שהיא תכרוך חבל סביב צווארה. האישה הזאת בצער כל רגע על מה שהיא עשתה, והיא עדיין זקוקה לעזרה. למרות המעשה הנורא שהיא עשתה אין בה שמץ של רוע, ולכן אני מקווה שגם היא תקים משפחה חדשה".

מה הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות עם התינוק החדש?

"עדיין לא תיכננתי שום דבר, אני רק רוצה לראות שהוא נולד בריא ולהרגיש שוב משפחה. להרגיש שיש טעם לחיים שלי. והלוואי שתהיה לו ילדות טובה ומאושרת".

shishabat@israelhayom.co.il

*   *   *

האמא שהרגה את בנה בראיון ל"ישראל היום"

אולגה בוריסוב: "אני חושבת שאני יכולה להיות שוב אמא"

"למרות הכל, גם אם לאנשים זה נשמע מוזר, אני חושבת שאני יכולה להיות שוב אמא", אומרת אולגה בוריסוב ל"ישראל היום" בשיחה מכלא נווה תרצה.

בוריסוב (47) עתרה בחודש שעבר לבית המשפט המחוזי בלוד כדי שיתיר לה להתחיל בהליך של הפריה חוץ־גופית. היא טענה בעתירה כי אי אפשר למנוע ממנה את הזכות להיות הורה. "אני לא רוצה להישאר לבד", היא אומרת לנו, "אני רוצה להביא עוד ילדים לעולם, אני רוצה שתהיה לי שוב משפחה. זה לא במקום אלון שלי, שאותו לעולם לא אשכח. אין יום שאני לא חושבת עליו. אני חולמת עליו בלילות, הנשמה שלי בוכה כל יום על מה שעשיתי".

את אירועי הלילה ההוא משחזרת אולגה בקול חנוק מבכי. "באותו יום לא הבנתי מה אני עושה. פשוט הרגשתי שאין לי כוחות לשרוד. הייתי מותשת, הרגשתי שהכל סוגר עלי. הלכתי בתוך הים, החזקתי את אלון, ולא יכולתי להיפרד ממנו. אני זוכרת את המים הקרים ואת הרגע שהרגשתי שאיבדתי את היד שלו, שהוא נופל ממני. אני זוכרת שאלון אמר לי, 'אמא, קר לי'. אני לא יכולה להסביר, זה כאילו שראיתי את עצמי מהצד. כאילו שזה לא באמת קורה לי. אני זוכרת שצעקתי, ואף אחד לא הבין מה אני אומרת.

"הלילה הזה לא מרפה ממני לדקה, והוא ילך איתי לכל החיים. קשה לי גם היום להבין שאלון לא בחיים, ושאני אחראית לזה. העונש בכלא הוא כלום לעומת מה שאני מרגישה מבפנים. אחרי שהבנתי את ההשלכות של המעשים שלי, הבנתי שהעונש הכי חמור בשבילי זה להמשיך ולחיות עם הדבר הנורא שעשיתי. אנשים לא מבינים שבשבילי, להיפרד מאלון זה יותר גרוע מהמוות. אני אוהבת אותו ואוהב אותו עד נשימתי האחרונה. אני זוכרת כל צחוק וכל בכי, אני שומעת אותו קורא לי אמא".

כשבוריסוב החלה לרצות את עונשה, האסירות סירבו לדבר איתה. "הייתי בבידוד מוחלט מכולן, רק רגינה קרוצ'קוב ומארי פיזאם דיברו איתי. הייתי בשוק מוחלט. מארי עזרה לי מאוד בהתחלה, נעזרנו אחת בשנייה כדי לשרוד. לדיונים בבית המשפט הגעתי רק אחרי שלקחתי כדורי הרגעה, בקושי יכולתי לתפקד. העובדה שכולם מסביב היקשו עלי רק גרמה לי להסתגר. היום אני במצב יותר טוב, אבל עדיין מזכירים לי כל הזמן את מה שעשיתי. זה חרוט לי על המצח לתמיד".

בוריסוב עתרה בשנים האחרונות כמה פעמים בבקשה לעלות לקבר בנה, אולם כל בקשותיה נדחו. "הדבר שאני הכי רוצה כרגע זה להגיע לקבר שלו. להיות שם רק לכמה דקות. הנשמה שלי זקוקה לזה".

במאי אשתקד היא הגישה בקשת חנינה לנשיא פרס. היא גם עתרה בבקשה לרצות את המשך מאסרה ברוסיה, ארץ מולדתה, בטענה שבארץ היא סובלת מהתנכלויות מצד האסירות והסוהרות. "אני מעדיפה להמשיך לרצות את העונש שלי שם", היא אומרת בשיחה מהכלא, "כאן מאוד קשה לי".

את מרגישה אשמה על מה שקרה לאילן?

"כן, בסך הכל הוא המשיך לדאוג לי ולתמוך בי. הוא ביקר אותי בכלא הרבה, ובכל פעם שרק הייתי מזכירה את השם של אלון, הוא היה מתפרק, ושנינו לא היינו מפסיקים לבכות. אני מאוד מקווה שהוא לא ייכנס לכלא, זה לא מגיע לו. אלחם בשבילו כמו שהוא נלחם בשבילי".

איך הרגשת כשהוא סיפר לך שעומד להיוולד לו ילד?

"אני רוצה שהוא ימשיך הלאה עם החיים שלו. הוא תמיד יישאר בשבילי אבא של אלון. אני מקווה בשבילו שהילד שיבוא יחזיר לו שמחה, כי אני גרמתי לו הרבה סבל ומגיע לו כל הטוב שבעולם. עכשיו אני צריכה להתמקד בלחזק את עצמי".

משירות בתי הסוהר נמסר בתגובה: "מגוון בקשותיה של אולגה בוריסוב מטופלות תוך כדי שימת לב לרגישות ולצרכים, כפי שנעשה כלפי כל האסירים באשר הם. בנוגע לשאר טענותיה - אלו נבחנו על ידי בית המשפט, שדחה את עתירותיה. כיום מונחת בפני בית המשפט עתירה נוספת של בוריסוב, שמבקשת לצאת לקבר בנה. אנו נגיש לבית המשפט את עמדתנו ביחס לבקשה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו