הקיבוצניקים שחיים בקהילה בטקסס

שבת בבוקר, האביב הירוק של טקסס. אנחנו בשער של חוות "Homestead Heritage", רק שעה וחצי נסיעה מדאלאס, אבל מרחק שנות אור. כמו בלחש קסמים משתנה כאן הקצב והופך לתמונה פסטורלית שנראית לקוחה מעיירות של המאה ה־19: סוס עם מחרשה עובר בשדה, טחנת קמח, בתי מלאכה זעירים רוחשים בנחת, והרבה שקט. 

הנשים מהלכות בשמלות ארוכות, שערן אסוף בתסרוקת ייחודית. הגברים בחולצות כותנה מכופתרות, ממש כמו אז, ב"בית קטן בערבה". עגלה גדולה רתומה לסוסים ממתינה לקבוצת תיירים בכניסה, ובעוד רגע תצא איתם למסע בזמן. הטירוף של העולם המודרני נשאר בחוץ. אני מדוממת את הטלפון הנייד ומטמינה אותו עמוק בתיק: במקום כזה אפילו האייפון בוחר להצטנע.

כ־1,000 תושבים חיים כאן על שטח של 2,000 דונם, באתר שנקרא "Brazos de Dios" ("זרועות האלוהים", בספרדית), על שם הנהר הגדול הזורם בסמוך. זה המקום שבו בחרו חברי הקהילה להתיישב ב־1990, בתום נדודים ארוכים בחיפוש אחר מקום שיתאים למימוש תפיסת עולמם. הרעיון נהגה לראשונה ב־1973 על ידי בלייר ורג'ינה אדאמס, בני זוג ניו־יורקים שחלמו לבנות קהילה המבוססת על חברות ושיתוף, פשטות וצניעות, התבססות על מיומנויות עבר, חיבור לטבע וחתירה לערכי משפחה ואחווה. אנשי הומסטד מאמינים בתנ"ך ובברית החדשה. כמה ממנהגי הצניעות כאן עשויים להזכיר קהילות דתיות או, להבדיל, את בני האמיש המפורסמים שיושבים בפילדלפיה. כל אדם רשאי להצטרף, בתנאי שיקבל על עצמו את הערכים החברתיים הייחודיים.

איזו מין שלווה

שלוש מבין עשרות המשפחות בחווה ישראליות במקור, ובנוסף יש כאן עוד כעשר משפחות יהודיות. את פניי מקבלים שחר ירדן (48) ובתו שלומית (12), הלבושה בשמלת ג'ינס ארוכה, שערה הבהיר אסוף בצמה. בפתח הבית מגעגעים ברווזים בלול. הלילה בקעו שם 25 ברווזונים, ושלומית מזדרזת להעבירם לכלוב קטן על הדשא, בצמוד לאמא ברווזה שמעניקה להם חסות חמימה בכנפיה.

שחר, יליד קיבוץ בית זרע שבבקעת הירדן, חי כאן עם אשתו קים ושלוש בנותיו כבר 25 שנים. את קים, ילידת פילדלפיה, פגש ב־1986: הוא היה אז לקראת סיום שירותו הצבאי, והיא הגיעה לקיבוץ כמתנדבת. הם חיו כמה חודשים בקיבוץ ואז יצאו לטיול הגדול בארה"ב. ב־1988 הגיעו לכאן, בעקבות אחיו הגדול של שחר, צפריר.

גם צפריר (53), בוגר "שלדג", יצא ב־1984 לארה"ב לטיול שאחרי הצבא, עם חברתו דאז נועה. "היינו מהראשונים שמכרו גלידות באוטו גלידה", הוא מספר בעברית צחה. "באוסטין, בירת טקסס, פגשנו לראשונה את אנשי הומסטד. משהו בפשטות שבה הם חיים, בשלווה שלהם, משך אותנו. הם הזמינו אותנו להתארח אצלם כמה ימים - והתאהבנו במקום. אנחנו בני קיבוץ, מכירים היטב חיי קהילה ושיתוף, ומשהו שם היה אמיתי ופתוח.

"אחרי בילוי של חמישה ימים בחווה המשכנו בדרכנו, אבל סיפור הקהילה לא יצא לי מהראש. בסוף הטיול אמרתי לנועה: 'אני חייב לחזור לשם ולראות אם זו לא היתה הצגה. חזרנו לחווה - והחלטנו להישאר. זמן קצר אחר כך התחתנו, וכאן נולדו שש בנותינו. הבכורה היא כבר בת 24, והצעירה ביותר בת 12". גם אחיה של נועה, דדי, מתגורר בחווה עם אשתו כריסטי, ולהם שבעה ילדים בין הגילאים 22 ו־3. כולם דוברים עברית מצוינת. שתיים משש בנותיהם של צפריר ונועה נישאו לבני הקהילה, וגם ילדיהן מדברים עברית נוסף על אנגלית, אף שנולדו וגדלו הרחק מישראל. השיחות בבית, בכל שלוש המשפחות, הן בעברית.

נשות הומסטד יולדות בבית בסיוע מיילדות. אחרי הלידה הן מקבלות סיוע ותמיכה מנשות הקהילה במשך חמישה ימי התאוששות. בתקופה זו חברותיה של היולדת דואגות לה לארוחות חמות, לעזרה ביום ובלילה ולכביסה נקייה במידת הצורך, ואם יש לה ילדים נוספים, הם מתארחים בבתי השכנים, כדי לאפשר לבני הזוג להתארגן בבית עם התינוק החדש.

גם הקשישים לא נותרים לבד. איש אינו נשלח לבית אבות או למוסד סיעודי חיצוני: מקומו בקהילה עד יום מותו. "לקים ולי היתה שכנה ערירית, ג'ין, שהצטרפה לחווה בגיל 70 פלוס", מספר שחר. "היא הקדישה את כל חייה להקמת בתי ספר במדינות נחשלות, מאפריקה ועד לדרום אמריקה. לפני שנתיים היא חגגה יום הולדת 93, והיא עדיין צלולה וחרוצה, אבל מתקשה לעיתים בחלק מעבודות הבית. קים ואני הצענו לה לעבור לגור איתנו - וכבר שנתיים היא חיה אצלנו בבית".

"החוב שלך סודר" 

ביתם של שחר וקים צנוע. מעון מודולרי שכולל שלושה חדרי שינה, סלון, פינת אוכל ומטבח קטן. במרכז הסלון עומד נול אריגה גדול, שמשמש את הבת הבכורה בתיה (19), ולצידו ניצב פסנתר, שעליו פורטת בכישרון רב הבת האמצעית יהודית (16). כל בנות המשפחה ישנות בחדר אחד, שכולל מיטת קומתיים ומיטה נוספת, הנגררת בכל בוקר אל מתחת למיטה הגדולה, כדי שיהיה מקום מעבר בחדר הצנוע.

למרות הצפיפות, "סבתא" ג'ין קיבלה חדר מרווח משלה. שחר אומר שהם לא התקשו להכניס אותה אל הבית הקטן, "אנחנו רק מרוויחים מזה. לבנות יש סבתא, ומבחינתנו זה מסר חינוכי: עוטפים ומסייעים עד לנשימה האחרונה. כך צריך, וכך נרצה שינהגו גם בנו כשנזדקן. אנחנו לא היחידים כאן, יש עוד משפחות שלקחו אנשים מבוגרים לגור בביתן".

שחר התוודע ליתרונותיה של הערבות ההדדית כבר כשהגיע לקהילה. "לקים ולי היה חוב קטן למוסד לימודי שבו למדה קים בארה"ב, ולא היתה לנו דרך לסגור את החוב. יום אחד ניגש אלי מישהו מהחווה ואמר לי: 'העניין סודר, סגרתי לך את החוב'. יש כאן הסכמה שכסף חשוב פחות מחברות אמיתית. היום, כבעל מוסך בחווה, יש לי דרך לעזור למי שמתקשים לשלם. אף אחד לא יודע מתי יזדקק לעזרה, וכשאפשר לתת - זה בעצם לקבל".

שליש מאנשי הומסטד מתגוררים בחווה עצמה, שאדמתה שייכת לקהילה כולה, ושני השלישים האחרים מתגוררים במגרשים פרטיים שרכשו באזור מחוואים ותיקים, מתוך רצון להשתייך לאורחות המקום, אבל גם להחזיק בנכס פרטי. רוב חברי הקהילה עוסקים במקצועות חופשיים - עורכי דין, רופאים, אנשי חינוך, חקלאים, אמנים - ומתפרנסים עצמאית, מחוץ לחווה. בניגוד למודל הקלאסי של הקיבוץ הישראלי, אין כאן שוויון כלכלי, אבל כולם משתדלים להשתמש בשירותים אחד של האחר, כמעט בלי להידרש לאנשי מקצוע מבחוץ. 

המוסך הגדול שמנהל שחר בצמוד לבית משרת את החווה ואת תושבי הסביבה. שחר אחראי גם לטחנת הקמח המקומית, שנבנתה ב־1760 בניו ג'רזי ואז פורקה והורכבה כאן מחדש, בשלמותה. בטחנה נטחנת החיטה שגדלה בשדות היישוב. מהירות הסיבוב של אבן הריחיים תלויה בזרימת המים שבחוץ; הקמח הטחון נשפך לתוך דלי מתכת גדול שתלוי על משפך בשיפולי אבן הריחיים. לאורך כל הבוקר שוקדת הבת יהודית על אריזת הקמח בשקים קטנים, שאותם רוכשים התושבים והמבקרים בחנות הטחנה.

השדות בחווה נחרשים בעזרת סוסים, בשיטות של חקלאות מסורתית. המבנים בנויים באותה שיטה עתיקה: קורות עץ ענקיות - עד 17 מטרים אורכן - שמחוברות זו לזו במסמרי עץ. אין מסמרי ברזל. לצד כל בית מגורים גינת ירק אישית, שתרנגולות וברווזים משוטטים בה. הביצים שמטילות התרנגולות מיועדות לשימוש עצמי. את הבוקר במשפחת ירדן פותחים באיסוף הביצים הטריות, בטיפול בחיות הבית ובארוחה משותפת, שאחריה ילך כל אחד לדרכו: הבנות לשיעורי היום, בבית, עם קים, ושחר למוסך ולטחנת הקמח.

במרכז החווה ניצבים בתי מלאכה: אולם אריגה בנולים, נפחייה, נגרייה ומפעל קדרות קטן. "התפיסה היא שכל מי שיש לו כישרון ואהבה למשהו - רשאי לפתח אותם, לבד או בקבוצה", מסביר שחר. "מי שחי בהומסטד בוחר את אורח החיים הזה ומאמין בו. יש כאן קהילה תומכת - אנחנו מעדיפים להשתמש במונח 'מאפשרת' - שמושתתת על אהבה אמיתית לבני אדם ולטבע".

הצניעות היא חלק מהמסר

שבת בצהריים, השבילים מלאים בילדים. הבנות בשמלות ארוכות, שערן הארוך אסוף בקפידה, הבנים חלקם בכובעי בוקרים. הצניעות היא חלק מהמסר: לא להסתכל בקנקן, לבטל חומרנות ורושם חיצוני, לשים דגש על פיתוח האישיות ולא על סממנים חיצוניים. חברי הקהילה בוררים בזהירות את יתרונות המודרנה: בבתים אין טלוויזיה אבל יש מכשירי רדיו ("מתעדכנים רק במה שדחוף ונחוץ"), ויש טלפונים ניידים, שאותם מחזיקים בדרך כלל רק האבות במשפחה.

הקהילה מחוברת לרשת החשמל, אבל בשבילי החווה אין תאורה, ובלילות מסתובבים התושבים עם פנסים קטנים שמצויים בכל כיס. בחנות המקומית אפשר למצוא אביזרים שמותאמים לאורח חיים של חיסכון בחשמל: מעבדי מזון ידניים, מכונות כביסה ידניות (שופכים מים וסבון ומערבבים את הבגדים עם ידית מסתובבת), קרשי כביסה מסורתיים (קים: "זאת הדרך הכי טובה להסיר לכלוך מבגדים"), תנור בישול שניזון מאנרגיית השמש, ועוד ועוד. כל מוצר עונה על צורך: כך, למשל, מארז של אבנים חלקות דמויות ביצים, שנועד להערים על הנחשים שבאים לאכול ביצים אמיתיות. הם מתפתים לבלוע את הביצים המזויפות - ונחנקים.

על אחד המדפים בחנות מוצג בגאון מארז בכיתוב עברי בולט: "סקוצ'ברייט" ישראלי. "הכלים ברוב הבתים נשטפים בידיים", מסבירה קים, "ואין כמו הסקוץ' שאמא של נועה דואגת לשלוח לנו".

התזונה מבוססת בעיקר על הרבה ירקות טריים, פירות וגבינות, בשר ועוף אורגניים מתוצרת מקומית, לצד לחם שנאפה מהחיטה המלאה שנקצרה בשדות ונטחנה בטחנה. אין שימורים, אין תוספות מלאכותיות. "יש כאן אוכלוסייה בריאה מאוד", מספרת קים. היא אישה יפה ותמירה, עם עור פנים חלק. "אנשים מאריכים ימים בבריאות טובה, הילדים כמעט לא זקוקים לתרופות". 

ואם זקוקים לרופא בכל זאת?

"יש בקהילה שני רופאים שאיתם אפשר להתייעץ, ויש מרפאה למקרה הצורך. אנחנו משתדלים להתגבר על הבעיות בעזרת רפואה טבעית ותזונה טובה. כל הבנים שנולדים בקהילה עוברים ברית מילה, משיקולים בריאותיים. בחווה יש ארבעה מוהלים, אחד מהם הוא צפריר, שהשתלם אצל מוהלים יהודים בניו יורק ואף מל לאחרונה נכד שנולד לו - בן ראשון אחרי תשע בנות ושתי נכדות של האחים ירדן".

שחר: "אנחנו מקפידים לאכול שתי ארוחות מלאות ביום, בבוקר ובערב, כל המשפחה יחד. לא לחטוף משהו כל אחד עם עצמו. סביב השולחן מדברים, מספרים, מקשיבים, לפעמים שרים יחד, זה זמן איכות".

על השולחן של משפחת ירדן מוצע מגוון גדול של גבינות - כולן נחבצו מחלב אורגני במחלבה המקומית, שלצורך הקמתה הובא יועץ מיוחד מצרפת. במרכז היישוב חפרו אנשי הקהילה מערה מיוחדת לשימור הגבינות. "הגבינות האלה משמשות את תושבי החווה, וגם נמכרות לתיירים ולמעדניות בטקסס", מסביר שחר כשהוא לוקח אותנו לסיור בעומק האדמה, בין "רחובות גושי הגבינה" המסודרים במופתיות לפי תאריכי בשלותן. 

הערבות ההדדית היא ערך

רוב המשפחות בחווה מגדלות חמישה ילדים ויותר, ואלה לא לומדים בבתי ספר ממוסדים אלא מתחנכים בבית ("Home School"), בפיקוח האמהות. בחווה יש ועדת חינוך שבראשה עומד אדם שהיה בעבר מנהל בית ספר, והוא בעל תואר ד"ר בחינוך. "בטקסס זה עניין מקובל", אומרת יהודית, בתו של שחר. "חלק מהחומר, למשל היסטוריה יהודית, אנחנו לומדות יחד, וחלק לבד - בהתאם לגיל ולצרכים שלנו. אנחנו אוהבות ללמוד, וכל אחת יכולה לפתח נושאים שמעניינים אותה. בסוף כל שנה אנחנו נבחנות על החומר. ועדת החינוך של היישוב מקדישה זמן ומחשבה בפיתוח נושאי הלימוד, ואנשיה מחברים את הבחינות ואף בודקים אותן".

יש לכן חיי חברה?

"יש אחרי הצהריים ובסופי שבוע. הילדים נפגשים באירועים חברתיים, בקבוצות שיחה ודיון, שרים יחד. בכל יום ראשון יש מפגש תרבותי של כולם, שבו שרים, מקשיבים להרצאות של בני היישוב ואוכלים יחד, כל משפחה מביאה משהו משלה. פעם בשנה יש פסטיבל גדול וצבעוני שמושך הרבה מבקרים". 

אתן מכירות טלפונים ניידים, משחקי מחשב, בגדים אופנתיים?

בתיה: "מכירות ולא משתמשות. מחשבים יש לצורכי עבודה בלבד, לא למשחק. אנחנו יוצאות מהחווה עם ההורים לקניות ולטיולים, פוגשות אנשים, ויש הרבה תיירים שבאים. אנחנו מודעות לחיים בחוץ, אבל אוהבות יותר את החיים כאן. טוב לנו עם דרך החיים הזאת".

אתם מזכירים מאוד את כת האמיש המפורסמת.

"השורשים של שתי הקהילות דומים. גם הם מאמינים שאי אפשר לכפות דת או דעה. יש לנו כבוד אליהם, שאבנו מהם את שיטות החקלאות הטבעית. מצד שני, אנחנו קהילה פתוחה יותר. אצלנו יש אנשים מכל הזרמים, מהרבה מדינות בעולם - יהודים, קתולים, פרוטסטנטים. אצלנו לא חשוב המקור שלך בעבר, חשוב יותר המכנה המשותף בהווה".

קים מספרת ש"אין חברויות רומנטיות בין בנים לבנות לפני הנישואים. אנחנו מאמינים שזוגיות נבנית לאט, וצריכה להיות מושתתת על חברות בין בני הזוג. זאת גם הסיבה ללבוש הצנוע - שלא היצר יכריע אלא האישיות וההתאמה הנפשית. אין שידוכים. כשמישהו מרגיש שמצא את המיועדת לו, ולהפך, זה בא מעומק הלב. אחרי ששני בני הזוג מספרים למשפחות שהם רוצים לחיות יחד, העניין מסוכם בין המשפחות. עורכים מסיבת אירוסים, ומהשלב הזה מותר להם להיפגש, לשוחח ולתכנן, אבל אין מגורים משותפים עד החתונה. טקס הנישואים הוא עניין אישי, בני הזוג בוחרים מי יערוך אותו עבורם. הצעירים נשארים בחווה ומקבלים שטח מגורים ליד ההורים והרבה עזרה ותמיכה של כל בני הקהילה. יש בזה משהו שקט ובטוח".

צפריר: "מכיוון שכסף הוא באמת רק אמצעי כאן, כשזוג מתחתן, הקהילה נותנת לו מתנות מעבודת כפיים, בהתאם לצרכיו. כשבתי נועם התחתנה, לא היה לה ולבעלה כסף, אז צעירי המקום בנו להם במתנה בית עץ עם כל מה שנחוץ בפנים. היתה התגייסות של חברים, וזה היה מקסים ומאוד אופייני למקום".

אתם קהילה קטנה וצפופה יחסית. אין מתחים, מאבקי שליטה, קנאה?

"כמו בכל מקום שיש בו אנשים, לפעמים יש גם מחלוקות. העקרונות המנחים כאן הם שיחה ודיבור. הדברים צריכים להיאמר בגלוי, תוך חתירה לפתרון. אנחנו משקיעים הרבה בקבוצות מפגש, בשיחות עמוקות. וזה עובד. בקהילה יש ועדות שאחראיות לתחומי חיים שונים, ויש אנשים שאמונים על פתרון מחלוקות, קצת כמו 'מזכירי הקיבוץ' של פעם".

נשמע כמעט אוטופי.

"תראי, חיים כאן 1,000 איש. אני לא קרוב לכולם באותה מידה, אבל הערבות ההדדית היא ערך. לאורך השנים היו אנשים שבאו, ניסו לחיות איתנו ולא התאימו. אלה היו מקרים בודדים. זה לא דפוס חיים שמתאים לכל אחד, יש כאן עבודה מחייבת ותובענית. אדם חייב לרצות להתנתק מהחומריות, אבל לא רק לרצות - אלא לחיות כך באמת. בדרך כלל אנחנו מזמינים אנשים לנסות לחיות כאן בלי התחייבות, לבדוק ולראות".

לפני 24 שנים, אחרי שלוש שנים בחווה, חזרו צפריר ונועה לארץ. הם שכרו דירה בנס ציונה. "גידלנו אז את בתנו הבכורה, אוריה, והתגעגענו מאוד למשפחה ולישראל. נפרדנו מהקהילה באהבה, וחלמנו להתחיל חיים חדשים בארץ. רצינו להקים גלידרייה ביתית, בתקווה שכל ילדינו יעבדו שם איתנו בעתיד. מהקהילה למדתי כמה המשפחה היא המרכז. 

"ניסינו להשיג אישורים לפתיחת עסק בישראל, ואז, אחרי תשעה חודשים, קיבלנו טלפון מהומסטד: 'אנחנו רוצים לפתוח מפעל קטן לגלידה אורגנית ביתית, ורצינו להציע שתבואו להשתלם כאן, תצברו ניסיון - ואז תחזרו לישראל'. זה בא לנו משמיים. מבחינתנו, היה ברור שנחזור לארץ בסיום ההשתלמות, ולכן השכרנו את הדירה בנס ציונה בשכירות משנה. חזרנו לטקסס, אבל אורח החיים והיכולת לשלב עבודה עם גידול משפחה השאירו אותנו כאן. רק אחרי חמש שנים נפרדנו סופית מהדירה בנס ציונה, כי כל הזמן חשבנו שבעוד רגע אנחנו חוזרים".

ועדיין, צפריר חולם לחזור יום אחד ארצה, עם תפיסת העולם שסיגל בקהילה, ולהקים בישראל יישוב דומה. "אנחנו בני קיבוץ, יש לנו זיכרונות ילדות נפלאים. מבחינתי זה חלום, ואני מאמין שהוא יוגשם. לפני כמה שנים לקחתי כחמישים איש מהקהילה לטיול בארץ. הבאתי אותם לבית זרע, הראיתי להם את שבילי הילדות שלי והפגשתי אותם עם הוריי. זה היה מרגש מאוד".

הוריהם של צפריר ושל שחר, בשנות השבעים לחייהם, עדיין חיים בבית זרע. הם באים מדי שנה לבקר את הילדים ואת הנכדים בארה"ב למשך שישה שבועות, וביתר ימות השנה שומרים על קשר טלפוני הדוק. כולם בחווה כבר מכירים את "תלמה ודוד מהקיבוץ בישראל", ולאורך השנים ביקרו בחווה גם בני משפחה וחברי ילדות מהקיבוץ. רבים מחברי הקהילה יודעים מילים בסיסיות בעברית. "זו קהילה שמכבדת אנשים באשר הם, וזה כל הקסם", מסביר צפריר. 

ואין משבר זהות? אם אעיר אותך באמצע הלילה ואשאל מי אתה, מה תענה?

"אגיד שאני צפריר, ושאני ישראלי שחי באמריקה במקום ייחודי. מבחינתי, אם אצליח לשלב את אורח החיים שיש כאן עם מגורים בארץ - זה יהיה מושלם. וזה עוד יקרה. אני לא מחובר לאדמה כאן, אני מחובר לאנשים - והם תמיד יהיו חלק מחיי, גם אם אחיה בישראל. מהילדות בקיבוץ הבאתי את היכולת לחלוק, להיות חבר. דווקא בילדות לא הייתי קרוב לשחר, היתה בינינו תחרות גדולה, גדלנו בבית הילדים ולא יחד. רק כאן גיליתי אותו. היום הוא אחד האנשים הכי קרובים לי בעולם".

מלאו אסמינו גלידה

שעת אחר הצהריים. תיירים מסתובבים בין בתי המלאכה, מתעניינים בעובדים. במבנה אסם עתיק, שהובא לכאן ונבנה מחדש, מופעלת חנות לממכר מוצרים שיצרו אנשי הקהילה: כיסאות נדנדה מעץ, מטאטאים מיוחדים, שמיכות טלאים, סלים ועריסות לתינוקות, סבונים, נרות, כלי חרס ועוד מוצרים ייחודיים, כולם בעבודת יד.

צפריר מספר שפעם הגיעה לחווה מבקרת מהעיר אוסטין שקנתה כמה פריטים, ואז הביטה במבנה האסם היפה - וביקשה לקנות אותו. "אחרי שגמרנו לחייך, החלטנו להרים את הכפפה: מצאנו עבורה אסם דומה, בן מאתיים שנה, באזור ניו יורק, פירקנו אותו, והרכבנו לה אותו ליד ביתה. כך נולדה התמחות חדשה: זיהוי אסמים עתיקים, פירוקם והרכבתם. עד היום הרכבנו אסמים כאלה ברחבי ארה"ב, באירופה ואפילו ביפן. לראות את בני המקום מקימים אסם זו חוויה ייחודית, שכאילו לקוחה מהסצנה המפורסמת בסרט 'העד'".

בבית המלאכה לאריגה יושבת קשישה ליד מכונה ידנית לטוויית חוטים, ואוחזת בידיה פקעת כותנה. בעזרת דריכה על דוושה היא מפעילה גלגל עץ גדול שמסייע בטוויית חוטים דקים. "שלום!" היא קוראת לעברי בעברית במבטא אנגלוסקסי, ומסבירה מייד ששמעה שאני מישראל. אחר כך היא מוסיפה באנגלית: "אני כבר לא צעירה. ראיתי הרבה בחיי. בסופו של דבר, מה צריך הבנאדם? לחוש שייכות, לאהוב, להיות נאהב, להיות בתוך החיים ולא לתת להם לחלוף ליד. את כל אלה יש לנו כאן".

בכל שנה, בנובמבר, מתקיים בחווה פסטיבל בן שלושה ימים, שבמהלכו מוצגת התוצרת המקומית, לצד פעילויות כגון גז כבשים, הכנת צמר ורכיבה בעגלות רתומות לסוסים. אחד מסמלי הפסטיבל, שמושך אליו כ־20 אלף תיירים, הוא הגלידה האורגנית שמכין צפריר. 7,500 ליטרים בשבעה טעמים: מייפל־פקאן, קרם עוגיות, וניל, שוקולד חרובים, מנטה, מוקה וקוקוס. חוותו של נשיא ארה"ב לשעבר, ג'ורג' בוש, שוכנת רק כ־40 ק"מ מכאן, ויש שאומרים שגם הוא התוודע לגלידה הזו בביקוריו במקום.

בבית משפחת ירדן יושבת ג'ין במרכז הסלון, שערה הלבן והדק מסורק לאחור בקפידה. מהשביל בקידמת הבית מנופף לשלום אחד השכנים ושואל באנגלית: "סבתא ערה?" שחר מזמין אותו להיכנס וממהר להסביר: "לפחות פעמיים בשבוע הוא מגיע לשוחח איתה, להנעים את זמנה. היא אחת שראתה עולם, אשת שיחה מעניינת, וכשאין טלוויזיה, יש זמן וסבלנות לדבר ולהקשיב". 

הבנות, בסינרים תואמים, עמלות על ארוחת הערב במטבח הקטן. קשה שלא להשתאות לנוכח מסירותן, הכבוד שהן רוחשות להורים, החריצות והשקט שבו הן מתנהלות. השולחן שעל הדשא, תחת עץ אגוז עצום ממדים, מתמלא בתוצרת מקומית: פיצות, ירקות, סלטים. רגע לפני שמתחילים לאכול שחר מברך "על האוכל ועל הנמצאים".

אנחנו מקנחים בגלידה המפורסמת ובקפה שחור חזק של עלית ("יש דברים ישראליים שלא משתחררים מהם גם בחווה בטקסס", אומר שחר). כשאני נפרדת מהם ויוצאת משער החווה אני מפשפשת באינסטינקטיביות בתיק ומוציאה את האייפון. שמונה שעות עברו עלי במקום הקסום הזה. על הצג נרשמו ארבעים שיחות שלא נענו ועשרים הודעות סמס. 

chaplinorian@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו