פינקי זוארץ יוצא לקרב חדש

הרחק מתדמית הקצין הקשוח ולמוד המלחמות, יושב אל"מ (מיל') פינקי זוארץ בגינת ביתו שבמושבה הכפרית בנימינה ונהנה מהנוף הפסטורלי ומהבריזה הקיצית. הוא שבע קרבות. כמעט שלושה עשורים שירת כלוחם בצה"ל, היה מג"ד בצנחנים ופיקד על החטיבה הדרומית ברצועת עזה. לפני תשע שנים, זמן קצר לפני שסיים את תפקידו, עלה הג'יפ שבו נסע על מטען רב עוצמה, וכף רגלו נקטעה. בשלוש השנים האחרונות שהה בשליחות בארה"ב, והשבוע - רגע אחרי שנחת שוב בארץ - חזר לעשייה הציבורית והכריז כי יתמודד על ראשות המועצה המקומית בנימינה־גבעת עדה.

"בשנייה שהכל קרה, הבנתי מייד שאיבדתי משהו", הוא חוזר ל־8 ביולי 2004, כשפיצוץ החריד את רכבו בכניסה ליישוב מורג בגוש קטיף. "אני זוכר שהסתכלתי למטה לעבר הרגל, ולא היה אפשר לטעות. ניסיתי להזיז אותה, וכשהבנתי שאין לי שם תחושה, היה ברור לי שהלכה לי הרגל. אפילו לא הרגשתי כאב פיזי, וכבר התחלתי לנתח את המצב, האם ינסו לחטוף אותנו?

"באותו רגע הגעתי להכרה מלאה של המצב, והצלחתי לחיות איתו. זה לקח לי ממש שברירי שניות. שמחתי שאני חי. זה לא מובן מאליו. היה לי ברור שזה הולך להיות קשה, אבל החלטתי להמשיך בחיים למרות המגבלות. האתגר שלי היה לחיות חיים בלתי מוגבלים למרות המגבלה שיש לי, ולא לתת למגבלה הזאת להוביל את החיים שלי".

מאז, בכל פעם שמגיע יום השנה לפיגוע, מקבל פינקי טלפונים קבועים משלושת חבריו לג'יפ ומאמא שלו. הם מאחלים לו יום הולדת שמח. זוארץ כבר רוכב על אופניים ביישוב, ואפילו משחק כדורגל. "זה לא שבעבר הייתי מתחרה בלאו מסי, אז לא נורא. אני מסתפק בלהיות שוער בשכונה בבנימינה".

הוא מנסה לגמד את השפעות הפציעה הקשה על חייו. "מה השתנה מאז? לא הרבה. אולי אני כבר לא הולך מהר כמו פעם. בטיולים הילדים צריכים מדי פעם לתמוך בי ולעזור לי, ולפעמים אין ברירה אז אני נעזר במקל הליכה. אבל בסופו של דבר אני מרגיש שאני עדיין יכול לעשות הכל - גם אם זה לאט יותר".

לאורך הדרך נאלץ להתמודד עם הקשיים שניצבו בפניו, והיו לא מעט כאלה. "תהליך השיקום לא היה פשוט. הוא נמשך כמו נצח. הייתי בטוח שאתאושש מהר יותר, אבל הפציעה היתה יותר חמורה ממה שחשבתי. במשך חצי שנה לא יכולתי ללכת בכלל, ולאדם שרגיל להיות בשטח, במרכז העניינים, זה מעבר חד וקשה. אבל כל הזמן עבדתי על הראש ועל הרעיון לצמצם ככל שאפשר את זמן השיקום, לנצל כל רגע, כל מכשיר, כל אמצעי, כדי להתאמן ולחזור לשירות הצבאי. 

"חשבתי על המשמעות שיש לתפקיד שלי על החיים של אנשים אחרים. אני קרוי על שם סבא שלי, שנרצח בשואה, אבא שלי בעצמו היה ניצול שואה שברח מהגרמנים ושרד את התופת. מבחינתי לא היתה אופציה אחרת. גם לי יש ילדים, ואני מאמין שאנחנו צריכים לעשות הכל כדי לאפשר לדור הבא אחרינו להיות טובים יותר, לצייד אותם בכל הכלים כדי שגם הם ימשיכו את מעגל העשייה והתרומה".

זוארץ (49) נשוי לתמי ואב לארבעה: הבנים עומר (17) ועמית (15) והבנות אור (10) והלל (4). הוא גדל בנתניה, והתגייס לצה"ל סמוך לפרוץ מלחמת לבנון. התחיל כלוחם בפלוגת עורב של הצנחנים, ונשאר בחטיבה עד שפיקד על גדוד 101, היה סגן מפקד החטיבה ופיקד על חטיבת צנחנים במילואים בפיקוד הדרום. במשך כמה חודשים, עד פציעתו, פיקד על החטיבה הדרומית של רצועת עזה, בתקופה שהיתה סוערת במיוחד.

"במקצוע שבחרתי, ההתעסקות עם המוות מאוד נוכחת, היא שם כל הזמן. איבדתי חברים בדרך. אל"מ דרור וינברג ז"ל, מח"ט חברון שנהרג, היה חבר טוב שלי, היינו יחד לאורך כל המסלול הצבאי. החיכוך עם המוות היה חלק מהשיגרה היום־יומית שלי. בחטיבה הדרומית בעזה היו כ־2,500 אירועי לחימה בשנה, זה 70 אחוזים מכלל האירועים הביטחוניים שהיו אז בצה"ל. המון. כשאתה מגיע למקומות האלה, ניצב בחוד החנית ורוצה לתרום ולהשפיע, אתה יודע היטב שהמוות יכול לגעת גם בך".

שנה לאחר פציעתו הקשה, כשהשלים את תהליך השיקום, שב זוארץ לשירות פעיל. הוא פיקד על קורס פו"ם ברק בבית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל והכשיר את דור המפקדים הבא של זרוע היבשה. מאוחר יותר כיהן בתפקידי מטה בכירים, יצא לשנת לימודים וסיים תואר שני בלימודי ביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה. אלא שאז נאלץ להתמודד עם קושי שונה לחלוטין: חיילת הגישה נגדו תלונה על הטרדה מינית מילולית. אחרי חקירה שנמשכה חודשים ארוכים, הוא זוכה לחלוטין מחוסר אשמה, בהליך משפטי צבאי בראשות ראש אגף התכנון דאז, האלוף עידו נחושתן.

לפני כארבע שנים פרש זוארץ מצה"ל. "בשלב מסוים הבנתי שלא אוכל לשמש עוד בתפקידי לחימה, וחשבתי שלא יהיה נכון בשבילי להישאר בצבא בתפקידי מטה, בכירים ככל שיהיו. לא עניין אותי להיות מפקד חיל כזה או אחר, חשבתי שאני צריך לפקד על יחידה. כשראיתי שזה לא יקרה החלטתי להמשיך הלאה".

נעלבת?

"תראי. בכל מערכת יש מקבלי החלטות ששמים לנגד עיניהם את מכלול השיקולים שלהם ובוחרים את האנשים הכי מתאימים. גם אני עשיתי את זה בזמני. בסופו של דבר, הפירמידה צרה. יכול להיות שאם מקבלי ההחלטות היו אחרים, ההחלטות היו אחרות. עזבתי ברוח טובה, בלי שמץ של מרמור. אני מכיר את התפיסה של הממורמרים, אבל צריך לזכור שאפילו לרמטכ"ל יש בסופו של דבר תאריך שחרור. המשמרת שלי הסתיימה. צריך לדעת גם מתי לפרוש".

[image gallery]

בשלוש השנים האחרונות התגורר ביוסטון, טקסס. "האלוף (מיל') גרשון (ג'רי) יצחק, מארגון ידידי צה"ל בארה"ב, בא אלי הביתה ב־2010 וביקש לרתום אותי לעשייה הזאת. ביום שקיבלתי ויזה התייצבתי בארה"ב. בהתחלה נעתי על הציר ארה"ב־ישראל, אבל אחרי חצי שנה שאר בני המשפחה ארזו והצטרפו אלי".

זוארץ שימש סמנכ"ל תפעולי של עמותת ידידי צה"ל בארה"ב, החולשת על 20 סניפים. בשנה האחרונה גייס הארגון 70 מיליון דולר לטובת חיילי צה"ל ומימן תמיכה בחיילים בודדים ושכר לימוד למאות לוחמים. "ברגע שאתה לוקח חייל יהודי מארה"ב ומעלה אותו לארץ, אתה בעצם מקטין את הסיכון להתבוללות", מסביר זוארץ את תפיסת העולם שלו. "גם אם הוא חוזר לגור בחו"ל - יש לך שגריר מעולה של ישראל בעולם. אם צה"ל הוא כור ההיתוך של מדינת ישראל, אז החיילים הבודדים הם כור ההיתוך של עם ישראל בתפוצות. אני זוכר שבאתי ליוסטון ולא הכרתי שם אף אחד. עכשיו הארגון מקיים שם ערב גאלה שנתי בהשתתפות 500 אורחים שקונים כרטיסים ב־250 דולר. אתה מכיר את האנשים, נוגע בהם. הם מזדהים עם ישראל, ובשבילי אין סיפוק גדול מזה".

"אני לא פוחד"

עכשיו זוארץ מתנתק מהצבא באופן סופי. הטלפון הסלולרי שלו הפך לחמ"ל, כמו בימים הסוערים ההם. תוך כדי הראיון הוא מקבל עשרות שיחות והודעות טקסט. אחת ההודעות מרגשת אותו מאוד. הוא מראה לי את המכשיר: "פינקי, אני מתגייס בשבילך שוב", כותב לו חייל ששירת תחת פיקודו בעבר. זוארץ מתרגש. "אפילו לא ידעתי שהוא גר ביישוב", הוא מודה במבוכה.

גם משפחתו נרתמה למאמץ. הבנים עומר ועמית מעודכנים בכל פרט בלוח הזמנים שלו, בוחרים יחד תמונות, מעלים לפייסבוק, מגייסים תמיכה, ובעיקר - לא מפסיקים לשדר אופטימית ונחישות. יש להם קצת יותר מחודשיים לעזור לאבא לנצח.

במועצה המקומית בנימינה־גבעת עדה חיים כ־14 אלף תושבים. ראש המועצה המכהן, אורי דיסטניק, הודיע לאחרונה על פרישה מהמירוץ, ולמעשה ויתר על התפקיד אחרי קדנציה אחת בלבד. בעיתונות המקומית הועלו השערות שהסקרים הפנימיים לא החמיאו לו, בעיקר בגלל ההודעה הצפויה של זוארץ על התמודדותו. זוארץ, שזוכה לתמיכת מפלגת "יש עתיד", ייאבק על התפקיד מול חיים שמעוני ממפלגת העבודה ומול רם פיין.

"חזרתי מארה"ב רק לפני כמה שבועות, ונדהמתי מההירתמות המיידית של האנשים. השמועה עשתה לה כנפיים מפה לאוזן, ואנשים התקשרו וביקשו להושיט יד ולסייע, עוד לפני שבכלל הודעתי שאני רץ. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. אין לי מחשבות על פוליטיקה ארצית, אני בא מהמקום הכי פשוט ונקי, כי אני חושב שיש פה אתגר ויש לי יכולות מנהיגות וביצוע מוכחות. שירתתי את המדינה מבפנים במשך 28 שנים, עבדתי בשליחות עם ישראל מבחוץ במשך שלוש שנים, ועכשיו הגיע הזמן שארתום את הניסיון החשוב הזה ואתגייס למען הבית שלי, למען היישוב שלי".

אתה פוחד מכישלון?

"אחריות זאת המילה הנכונה להגדיר את התחושות שלי. פחד זה דבר משתק, אני יכול להרגיש בו רק כשאני בסכנת חיים. אני לוקח על עצמי כאן משימה לא פשוטה, אבל אם הייתי בוחר להישאר באזור הנוחות שלי, ולא לוקח אתגרים חדשים, לא הייתי מתקדם לשום מקום".

אתה לא רואה אפשרות שתפסיד?

"בצנחנים חינכו אותי שאין אופציה אחרת מלבד ניצחון. אני לא אומר את זה חלילה ממקום יומרני".

אבל כשמגיעים לעמדות כאלה, מתחילים לדוש בעברך, לחפש בציציות.

"מי שלא לוקח סיכונים, לא יכול לנצח. אני מתכוון לנהל מירוץ נקי מהשמצות, אין לי פה עניין אישי כזה או אחר, ואני מקווה שגם שאר המתמודדים חושבים רק על טובת המקום. זה משהו שהרבה יותר גדול ממני ומכל מי שמתמודד כאן".

זוארץ משוכנע שהניסיון המקצועי והאנושי שצבר יסייע לו בבחירות, וגם לאחריהן. "המקצוע הצבאי נתפס לכאורה שמרני ומקובע, אבל לדעתי ההפך הוא הנכון. הוא דווקא דורש ממך להכיר את התורה כולה ולדייק בכל פרט. אתה נדרש לפעול כל הזמן מול יריב חושב ומתחדש, ולכן צריך להיות יצירתי, עם אצבע על הדופק ולחשוב בצורה מופשטת. מפקדים גדולים הם אלה שיכולים לשלב בין הדברים הללו.

"אני בן אדם שצומח מתוך משברים. כולם זוכרים את התמונות מהאירוע בציר פילדלפי. איבדנו שם את צוות המנהרות שלנו, וחיפשנו חלקי גופות בחול, כדי להביא אותם לקבר ישראל. זה היה אירוע קשה מנשוא, אירוע מכונן. ההכרעה אם לסכן חיי אדם בחיפוש אחר גופות חיילינו היתה מורכבת וערכית. לי היה ברור שזה מה שצריך לעשות. אלה הערכים שגדלנו עליהם - אחוות לוחמים ואי הפקרתם בכל מצב ובכל מקום".

אבל למה לך פוליטיקה עכשיו? הציבור הישראלי מעריץ את הגנרלים שלו וסולד מהפוליטיקאים.

"אנשים שבעו מהפוליטיקאים, התאכזבו מהם, אבל מה האלטרנטיבה? לשבת בכורסה הנוחה בבית ולקטר? אז החלטתי לעשות, להשפיע, להוביל שינויים. הדברים האלה לא יקרו מעצמם. לא המצאתי שום דבר חדש: הדרך היחידה לשנות היא להפשיל שרוולים ולהגיע לעמדות שבהן מתקבלות החלטות. בתקופת השיקום שלי למדתי שנחישות והתמדה הן לא סתם סיסמה. משהו שנשבר - צריך לתקן ולהחזיר לשימוש". 

במשך עשרות שנים נחשב למפקד חם ומחבק, שדיבר עם חייליו בגובה העיניים ואף אימץ לחיק משפחתו חיילים בודדים. את הגישה הזו הוא רוצה להביא איתו גם לתחנות הבאות בחייו. "אני מאמין באווירה משפחתית. במשרד שאני נמצא בו, וזה תמיד היה ככה, חשוב לי שלא תהיה אווירה רגילה. אני לא רוצה שאנשים סתם יבואו לעבודה, אלא יבואו עם תחושה של שליחות ומשפחתיות ויזדהו עם ערכי הארגון. כשאכפת לאנשים, וכשיש להם את כל זה, אפשר לעשות הרבה יותר. בנימינה ותושביה הם מעין משפחה עבורי".

זוארץ מתגורר בבנימינה זה עשור, עם הפסקה של שלוש שנים לטובת השליחות בארה"ב. "אחרי שנים של נדודים, מצאתי פה את הבית שלי. זה יישוב שמשלב את דור המייסדים לצד דור חדש של משפחות שהגיעו מכל הארץ. כשחזרנו לארץ והיינו על ארגזים, אנשים חיבקו אותנו ופתחו בפנינו את הבית שלהם, נתנו לנו את המכונית שלהם. זה היה כל כך מרגש, וזה הקסם של היישוב הזה. הילדים שלי יכולים ללכת יחפים, ליהנות מהאווירה כפרית. אני עובר כאן ליד המטעים והכרמים ומתחבר לאנרגיה של האדמה".

יומיים לפני פציעתו פקד את בנימינה אסון כבד. סרן מורן ורדי ז"ל, לוחם שייטת 13, נפל ברפיח. "לא הכרתי אז את המשפחה, רק ידעתי שהם הבעלים של הפיצרייה במושבה. בזמן מבצע ברצועה נדרשתי להפעיל את חיל האוויר כדי לחלץ כוח של השייטת, ואז שמעתי שמורן נהרג. כשנפצעתי ואושפזתי בבית החולים, ביקשתי מאשתי תמי ללכת לבקר את ההורים שלו ולנחם אותם בשמי. מאז הפכנו ממש למשפחה, ושמרנו על קשר הדוק גם כשהיינו בחו"ל. תקראי לי נאיבי, אבל מה שאני אוהב בבנימינה זה את הרעות ואת החום של האנשים. אחרי הפציעה הבנתי ששום דבר גשמי לא נשאר, רק הרוח".

"להיזהר מרדיפה אישית"

גם היום, כמובן, זוארץ מקפיד לשמור על קשר עם קצינים בכירים שנשארו בשירות. "בני גנץ היה המח"ט שלי כששירתתי בצנחנים, וכבר אז ידענו למה הוא מסוגל. הוא עושה עבודה מצוינת כרמטכ"ל, אני שמח שההגה בידיים שלו". 

מי שהיה אמור לכהן כרמטכ"ל, האלוף (מיל') יואב גלנט, הוא חצי שכן של זוארץ - ומתגורר במרחק קילומטרים ספורים ממנו, ביישוב עמיקם. השבוע, כששאלתי אותו על גלנט, ניכר כי הסיטואציה אינה נוחה לו, ולבסוף הסכים לומר: "מדובר בפרשה מצערת מאוד. זה טוב שדואגים לנורמות גבוהות, לניקיון כפיים וליושרה, בעיקר בגוף כמו צה"ל, אבל צריך להיזהר לא להיכנס לרדיפה אישית ולחיסולי חשבונות".

השבוע, עם ההודעה על פתיחת חקירה פלילית נגד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי בפרשת מסמך הרפז, זוארץ היה נחרץ. "אשכנזי הוא איש ומפקד מצוין, שנקלע לסיטואציה רעה. לפעמים, אנשים שנכנסים לעשייה הציבורית לוקחים על עצמם מחויבות ואחריות, ומתוך טעות, חוסר תשומת לב או אובדן דרך, מוצאים עצמם בסיטואציות שלא היו מאמינים שיגיעו אליהן.

"אני מצטער על הפרשה הזאת, היא פגעה בתדמית של הצבא. צריך לעשות בירור מעמיק ולהפיק לקחים, כי המרקם שבין הצבא להנהגה המדינית הוא עדין, ואסור לפגוע בו. הדברים חייבים להיעשות בצורה הנקייה ביותר. אני מכיר את גבי אשכנזי באופן אישי, ואני יכול לומר לך בידיעה ברורה שהוא הוביל את צה"ל קדימה ותרם רבות לביטחונה של המדינה. אני מאחל לו ולשאר המעורבים שיצליחו להגן על חפותם. היה עדיף אם אירוע כזה לא היה מתרחש.

"בל נטעה - תמיד היו ותמיד יהיו יצרים מאחורי הקלעים. אני מתאר לעצמי שאנשים שוכחים לפעמים שהמטרה והמשימה הן העיקר, ולא האני האישי. אני רוצה להאמין שיוצאי צבא יביאו איתם סטנדרטים גבוהים של יושרה, ויוכיחו כי הכוח והשררה לא העבירו אותם על דעתם. אמנון ליפקין שחק ז"ל הוא דוגמה ומופת בשבילי למפקד נערץ, והוא הדמות שלאורה צריך ללכת".

אם תיבחר לראשות המועצה, תצליח להתמודד עם החיים במשרד הממוזג?

"חזרתי עכשיו משליחות של כמעט שלוש שנים בארה"ב, וגם שם נדרשתי להגיע לליבם של אנשים, לגעת בהם ולרתום אותם למען חיילינו. עשיתי את זה בריצה ממקום למקום, בשטח. תמיד הייתי חיית שטח. לא הייתי מפקד שמסתפק בקבלת דיווחים מאחרים". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו