יהודית נגוסה בכלל היתה אמורה להיות עכשיו באמצע טרק במזרח או בדרום אמריקה. לפני כחצי שנה היא כבר החלה לתכנן את יעדי הטיסה שלה, נחושה לממש את החלטתה לצאת לשנת חופש אחרי יותר מעשור של עשייה אינטנסיבית בתחומי הביטחון והחינוך.
אבל שיחת טלפון אחת, שהחזירה אותה לאחור, גרמה לה לחשב מסלול מחדש, ובמידה רבה תוביל אותה עד לבמה המרכזית בהר הרצל, ששם תדליק משואה בטקס יום העצמאות הקרוב.
"אחרי שלוש שנים מאוד עמוסות בעולם החינוך, שקדמו להן לימודים אקדמיים, העבודה שלי בשב"כ ולפני כן גם שירות קרבי בסדיר ובקבע, החלטתי שהגיע הזמן שאקח לעצמי שנת חופש אחת, ובגיל 30 אצא סוף־סוף לטיול הגדול", היא מספרת.
אלא שליזם ואיש העסקים אביחי סטולרו, שיחד עם שותפים נוספים הקים את "הזדמנות לשנות", מכינה קדם־צבאית חצי־שנתית לבנים, הפועלת בקיבוץ עין השלושה הסמוך לגבול עזה, היו תוכניות אחרות עבור נגוסה.
"הם ביקשו ממני שאעמוד בראש המכינה שלהם. לפני שהם פנו אלי קיבלתי כמה הצעות דומות ממקומות אחרים, אבל סירבתי בנימוס כי באמת רציתי קצת זמן לעצמי. אחרי הכל, עולם המכינות, שאני עוסקת בו בשנים אחרונות, מאוד אינטנסיבי. זה מצריך לחיות את החניכים 24/7, להיות איתם בשטח ובכל מקום".
כששמעה על פעילות "הזדמנות לשנות", על קהל היעד של המכינה - נערים שקיבלו פטור מגיוס על רקע עברם עם החוק - ועל הרצון להעניק להם הזדמנות שנייה לשירות צבאי משמעותי, נזכרה נגוסה בעברה האישי כנערה, כשגדלה בסביבה שבה כמעט לא היו הזדמנויות להצליח. "הבנתי שזו מכינה מיוחדת, והחזון דיבר אלי. האפשרות שתהיה לי היכולת לתת לנערים הזדמנות שנייה קסמה לי מאוד, אז שמתי את עניין החופשה בצד - והמשכתי לאתגר הבא".
לצד שמות נודעים, ובהם אביגדור קהלני, שלום אסייג, דיוויד בלאט ומפקד דובדבן סא"ל ד', בחרה השרה האחראית לטקס, מירי רגב, מקרב מומלצי הוועדה הציבורית לבחירת מדליקי המשואות, גם בדמויות בולטות אחרות בתחומים שונים. בתחום החינוך נבחרה נגוסה, המשמשת כיום ראש מכינת "הזדמנות לשנות".
הפערים מאוד הכאיבו לי
היא בת 31, מקריית מלאכי, בתם הצעירה של ווניו וטאיו נגוסה, שעלו לפני שלושה עשורים מאתיופיה. יש לה חמישה אחים ושתי אחיות, ששניים מהם עלו לארץ ב־1983. אביה סייע להם בעלייה לישראל, ואף נעצר על כך באתיופיה - ולימים הוכר על ידי המדינה כאסיר ציון. ב־1991 עלו שאר בני המשפחה והתאחדו בארץ. יהודית נולדה כעבור שנה.
"יש לי זוג הורים מדהימים. אבא שלי מאוד ציוני, ואמא עבדה כל חייה, ועובדת עד היום, בניקיון". מילדותה בקריית מלאכי היא לא זוכרת תקריות מכוננות. "היתה לי ילדות רגילה. העברנו את הזמן, בלי גילויי גזענות או קשיים מיוחדים". רק כשבגרה מעט הבינה, לדבריה, שביחס לילדים במקומות אחרים ברחבי הארץ, היא וחבריה נותרו מאחור, ללא הזדמנות שוויונית להצליח.
"חיינו חיים מאוד פשוטים. לא היו לנו חוגים או פעילויות העשרה. שיחקנו בעיקר בשכונה, ולא הכרנו משהו אחר. ההורים תמיד עודדו אותנו להיות מעורבים ולתרום, ובתיכון, גימנסיה 'דרכא' בקריית מלאכי, הצטרפתי למועצת הנוער בעיר. שם קיבלתי בפעם הראשונה אחריות, קודם לעצמי וגם לנוער. בגיל 16 נבחרתי להוביל את מועצת הנוער, והתחלנו לקדם מיזמים לטובת הקהילה ולגייס תרומות מהארץ ומחו"ל. אז הבנו, בדיעבד, שאנחנו בפריפריה מקבלים הרבה פחות".
כשסיימה את לימודיה בתיכון, ביקשה להתגייס לשירות משמעותי בצבא. "רק שלא ידעתי בדיוק מה זה אומר שירות משמעותי, כי אף אחד לא הסביר לנו על הצבא ולא עשה לנו הכנה מקדימה. המקצוע היחיד שהכרתי היה לוחמה, כי חמשת האחים שלי שירתו ביחידות קרביות. ראיתי אותם חוזרים אחת לכמה שבועות לסופי שבוע, עם המדים, ובעקבות הסיפורים שלהם הבנתי ששירות משמעותי פירושו להיות לוחמת. אז התגייסתי לגדוד קרקל".
היא התגייסה ב־2011, ולראשונה פגשה את העולם שמחוץ לבועה הפריפריאלית שבה גדלה. הבינה ביתר שאת את הפער הגדול בינה לבין חבריה. "למעשה, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי את החברה הישראלית. שם הבנתי שנקודת הזינוק שלי לא שווה, ושיש נערים ונערות עם נקודת פתיחה הרבה יותר גבוהה ומתקדמת, שקיבלו יותר הזדמנויות ממני".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"למשל, כשאחת החברות הקרובות שלי סיפרה לי על הטיולים שלה בארץ, על פעילויות העשרה וחוגים, על שנת שירות או מכינות קדם־צבאיות. מי בכלל שמע על הדברים האלה בסביבה שבו גדלתי? אלינו לקריית מלאכי אף אחד לא בא להציע לנו את כל זה. חברים ביחידה סיפרו לי על הצגות שהם הלכו אליהן, ואני - עד אז מעולם לא שמעתי על התיאטרון הלאומי הבימה.
"הרגשתי שהחברה ההיא, ואחרים, באו עם יותר כלים ממני. ואז היכתה בי ההבנה שיש בינינו פערים, וזה מאוד הכאיב לי. בצבא דרשו מאיתנו לרוץ ביחד, בהנחה שיצאנו מאותו מקום, אבל בפועל לרוב מי שהיו סביבי היו תנאי פתיחה הרבה יותר טובים משלי. התחושה הזאת, שיש אנשים שקיבלו יותר ממני, או שהיו להם הזדמנויות יותר טובות ממני להתקדם ולהצליח, מלווה אותי מאז".
"היו דברים בחברה הישראלית שהפריעו לי, ולא יכולתי להישאר במסלול הנוח, שהוא כמובן חשוב ולא תמיד באמת נוח. ובכל זאת, לא הצלחתי לראות את עצמי במסלול קידום אישי ולשכוח את הנערה יהודית, שלא קיבלה מספיק כלים להצליח"
נגוסה מדגישה שהיא "לא אדם שמתקרבן או מתבכיין", ולכן החליטה לנצל את הבמה הצבאית כדי להשקיע ולהתקדם. היא סיימה קורס פיקודי והמשיכה לשירות קבע. לדבריה, החוויה הצבאית שעיצבה אותה יותר מכל היתה כשקיבלה בפעם הראשונה אחריות לחיילים כמפקדת כיתה.
"זו החוויה המשמעותית ביותר שלי מתקופת הצבא. הייתי ילדה בת 19, שלראשונה בחייה קיבלה לידיים 12 חיילים וחיילות. מלבד התחום המקצועי, הייתי אמונה גם על נושא הערכים, ולמעשה זאת היתה הפעם הראשונה שבה שימשתי גם סוג של מחנכת. רציתי שהם ילכו אחריי לא בגלל הדרגות והסמכות, אלא כי הם רואים בי משהו ומאמינים בי".
לאחר שחרורה ב־2015, ועם התובנות שרכשה בצבא, הבינה נגוסה שלפניה עוד דרך ארוכה. "קלטתי שכדי להצליח אני צריכה לעבוד קשה, כי אף אחד לא יעשה לי הנחות". היא נרשמה ללימודים אקדמיים בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, והצטרפה לתוכנית לקידום ולשילוב סטודנטים יוצאי אתיופיה בהשכלה הגבוהה ולפיתוח מנהיגות חברתית.
"מכיוון שאמא שלי עבדה בניקיון בית הספר שבו למדתי, לא יכולתי להבריז מהשיעורים - והייתי תלמידה מאוד טובה", היא אומרת בחיוך. "מעבר לזה, ההורים שלי, ואמי במיוחד, מאוד דחפו אותי כדי 'שלא תסיימו כמוני', כמו שהיא נהגה לומר. אמא שלי הקריבה המון עבורנו. כל מה שהיה לה - היא נתנה לנו. היא מעולם לא רכשה בגדים יקרים לעצמה, וכל סכום כסף שהיה לה הקדישה להתפתחות שלנו.
"בגיל 16, למשל, יצאה משלחת נערים לצרפת כדי לייצג את קריית מלאכי, ומבחינתה לא היה מצב שלא אצא לזה, גם אם צריך לשלם. לא חייתי בתחושת חוסר, כי היא נתנה לי הרגשה שיש לי הכל. רק בדיעבד, כשגדלתי, הבנתי כמה היא הקריבה עבורי. היא האמינה בי ואמרה לי שאין דבר שלא אצליח להשיג - אם רק אעבוד קשה עבורו".
לאחרונה סיימה נגוסה לימודי תואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב. לדבריה, את אמה התואר הזה לא מספק, "אנחנו צוחקים, כי היא כבר שואלת מתי אני מתכוונת ללכת בעקבות אחותי ולסיים דוקטורט. מבחינתה, אין גבול לשאיפות שצריכות להיות לי".
"בהתחלה זה נראה מופרך"
במקביל ללימודיה האקדמיים, נגוסה גם עבדה במשך שנתיים בשירות הביטחון הכללי, בתפקיד ביטחוני שעליו היא לא יכולה להרחיב. לצד זה שילבה גם הדרכת קבוצת נערים מעיר הולדתה, במסגרת מיזם בשם "אחריי לצה"ל", שכלל אימוני כושר, הקניית ערכים, הכנה לשירות והכרת היחידות השונות.
"שם חזרתי ליהודית שהיתה בגילם, זו שלא קיבלה מספיק הכוונה והכנה. המצב בנעוריי היה שונה, אבל לא בהרבה, ונערים ונערות מקריית מלאכי עדיין קיבלו פחות מנערים שגדלו במרכז הארץ. כעבור שנתיים ליבי הכריע לטובת העשייה החינוכית על פני הביטחונית".
ככה לעזוב את השירות בשב"כ?
"זה בדיוק מה שרבים שאלו אותי כשהודעתי שאני עוזבת. הרבה מאוד אנשים הרימו גבה ושאלו איך אני מוותרת על המסלול הזה. אמרו לי שאני צריכה לסלול לעצמי את הדרך ולהתקדם לתפקידים משמעותיים בשב"כ, אבל משהו פנימי בער בי.
"היו דברים בחברה הישראלית שהפריעו לי, ולא יכולתי להישאר במסלול הנוח, שהוא כמובן חשוב ולא תמיד באמת נוח. ובכל זאת, לא הצלחתי לראות את עצמי במסלול קידום אישי ולשכוח את הנערה יהודית, שלא קיבלה מספיק כלים להצליח.
"הבנתי שכדי לתקן את העוולות ההן, וכדי שלנערים במצבי יהיה סיכוי - אני צריכה לשלם מחיר אישי. כולם אמרו לי לא לעשות את זה, חוץ מאמא שלי. החברים שעבדו איתי, המנהלים שלי ובני המשפחה אמרו לי לדאוג לעצמי ולא לעזוב את השב"כ, אבל כשסיפרתי לאמי על הכוונה שלי לעבור לעולם החינוך, היא תמכה בי מאוד ואמרה לי שזה משמעותי וחשוב, ושהיא בטוחה שאצליח. זה מה שהכריע את הכף לטובת המסלול החדש שבחרתי בעולם החינוך".
ב־2019, בעקבות עבודתה במסגרת תנועת "אחריי", הוצע לנגוסה לשמש רכזת במכינה הקדם צבאית "ארז" בבאר שבע. "למדתי את כל התפקיד מאפס, כי לא הכרתי קודם את עולם המכינות. קסם לי העיסוק במוסד שפועל לצמצום פערים ולמתן כלים והזדמנות לצעירים מהפריפריה. במכינה שולבו בני נוער מכלל החברה הישראלית, והפסיפס הזה סייע לכולם".
כעבור שנה כבר קיבלה לידיה את ניהול המכינה כולה, והרקע שלה הקל עליה, לדבריה, להגיע לליבם של החניכים.
"היה לי מאוד קל בהיבט הזה, כי הכרתי את התחושות שלהם. הסברתי להם שזה לא משנה מאיפה הם באו, מה הם קיבלו וכמה כסף יש להורים שלהם בכיס - אלא כמה הם מוכנים לעבוד קשה, להשקיע ולהתמיד. זה היה מבחינתי משמעותי, כי היו נערות שממש ראיתי בהן את עצמי בצעירותי. ניהלנו שיח על ערכים ועל חברה ישראלית בריאה, ועל איך ניתן לתקן. בסוף זה השתלם. חניכים רבים התגייסו לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל".
חלק מחניכיה של נגוסה הפכו בהמשך לשותפים אמיצים לדרך בתחנה הבאה בחייה - מכינת "הזדמנות לשנות". כאמור, בעקבות ההצעה שקיבלה ממייסדי המכינה, היא זנחה את רצונה בחופשה, ולא הביטה לאחור. בתוך חודש היא גייסה צוות הדרכה חדש למכינה, שחלק ניכר ממנו הורכב מחניכיה לשעבר, שכעת שימשו מדריכים ורכזים לצידה, למען נערים שעד לא מזמן היו במצב דומה למצבם.
"הבנתי שכדי לתקן את העוולות ההן, וכדי שלנערים במצבי יהיה סיכוי - אני צריכה לשלם מחיר אישי. כולם אמרו לי לא לעזוב את העבודה בשב"כ, חוץ מאמא שלי. כשסיפרתי לה על הכוונה שלי לעבור אל עולם החינוך, היא תמכה בי מאוד, אמרה שזה חשוב"
"לא מספיק לחלום, צריך גם להזיע", כתב נעם חורב, ומשפט זה משמש המוטו של המכינה ומעטר גם את עמוד הבית שלה ברשת. גם יהודית הבינה שמעבר לחזון ולחלומות עליה לעבוד קשה ולהזיע כדי לקצור הצלחות בקרב נערים בעלי סיפור חיים קשה, כאלה שלא האמינו בסביבה ובעצמם.
"יש לי עוד הרבה לאן לשאוף ולהתקדם, אבל למקום שבו אני נמצאת היום הגעתי בזכות ההורים שלי ואנשי חינוך שהאמינו בי. זה מה שרציתי להעניק לאותם נערים, את האמונה שלי בהם, את האמונה שלהם בעצמם ואת האמונה שאם הם רק ירצו - הם יכולים לחולל בעצמם ובסביבתם שינוי אדיר. לשם כך צריך לעבוד קשה בלי עיגולי פינות ובלי קיצורי דרך".
היא מודה ש"זו התקופה המאתגרת ביותר שחוויתי בחיי. היו ימים ששאלתי את עצמי אם לא לקחתי על עצמי אתגר גדול מדי. חלק מהנערים במכינה ידעו בעברם קשיים והסתבכויות עם רשויות החוק, ופתאום אני דורשת מהם לקום ב־6 בבוקר ולהיכנס לתוך מסגרת ולוח זמנים תובעני עד לשעות המאוחרות של הלילה.
"בהתחלה זה נראה מופרך, אבל התעקשנו איתם, דרשנו מהם - ובסוף זה חלחל. זה העביר להם את המסר שהדרישה באה מתוך אמונה בהם וביכולות שלהם. זה חולל פלא. הם סיימו, למשל, מסע בן שלושה ימים לאורך 70 ק"מ. לפני כן הם מעולם לא יצאו לטייל בארץ עם תיק על הגב. תחושת המסוגלות שלהם עלתה, הם חוו את טעם ההצלחה ואת היכולת לכבוש עוד יעד, ואנחנו מצידנו העלינו להם את הרף".
במקביל, הקפידה נגוסה ללוות את החניכים גם בדיונים משפטיים ובהליכים שעמדו נגדם מול רשויות החוק, כולל שיח עם הפרקליטות ועם צה"ל. "כל החניכים באו עם מוטיבציה גבוהה, אבל בתחילת הדרך הם לא האמינו שישרדו במכינה יותר מכמה שבועות, בטח לא חצי שנה. הם גם לא חשבו שצה"ל יאפשר להם להתגייס לאור הרקע הבעייתי שלהם.
"עשינו איתם טיולים, מסעות שטח וניווטים. ניהלנו ביחד שיח ערכי, שמהלכו החניכים הבינו את הטעויות שעשו בעבר וקיבלו החלטה שלא לחזור לשם. ערכנו גם מפגשים עם לוחמים מיחידות מיוחדות ועם צוערים בקורס קצינים. אחרי כל אלה הם הבינו שהשינוי הוא אפשרי ושהם יכולים לעמוד בכל אתגר. יש במכינה הזאת קסם שקשה להסביר. האפשרות של הנערים לתקן ולקבל הזדמנות שנייה - זה הסיפור שלנו".
"הסברתי לחניכים שלי שזה לא משנה מאיפה הם באו וכמה כסף יש להוריהם בכיס - אלא כמה הם מוכנים להשקיע ולהתמיד. ניהלנו שיח על ערכים ועל חברה ישראלית בריאה, ואיך ניתן לתקן. בסוף זה השתלם: חניכים רבים התגייסו לשירות קרבי"
את המחזור האחרון סיימו 13 צעירים, וכולם צפויים להתגייס ליחידות קרביות או לשירות משמעותי אחר בצה"ל. נגוסה לא נחה, ומסמנת מטרות לעתיד: "יש לנו עוד הרבה עבודה. אנחנו רוצים להגיע לכמה שיותר נערים. בסוף אנחנו רוצים לתת הזדמנות שנייה לכל נער ואפשרות לשנות את מסלול חייו. בסוף זה אינטרס לא רק שלו אלא של כולנו, של החברה הישראלית כולה".
מה המצב כיום בישראל בנוגע למתן הזדמנות שווה, לעומת מה שחווית בתקופת ילדותך?
"מובן שיש שינוי בהשוואה לעבר והמצב משתפר. עצם העובדה שיש מכינות שפונות לצעירים ולצעירות מהפריפריה כבר מלמדת על שינוי, כי בתקופתי לא היתה בכלל מודעות לכך. אבל יש עוד הרבה מה לעשות. יש עוולות חברתיות שנמשכות עוד מזמן שאני הייתי ילדה ונערה. המגמה חיובית, אבל זה לא מספיק".
אנחנו שומעים הרבה על יוזמות פרטיות בנושא. עד כמה מדינת ישראל מגויסת למשימה הזאת של צמצום הפערים?
"המדינה עושה. רוב מפעל המכינות הקדם־צבאיות מקבל תקצוב מהמדינה. ועדיין, יש עוד הרבה מה לעשות, בעיקר בפריפריה. אפשר לפתוח יותר מסלולי שילוב ביחידות משמעותיות בצבא עבור צעירים מהפריפריה, לדוגמה במקצועות הסייבר. כל נער בישראל צריך להיחשף לכל מה שהמדינה והחברה יכולות להציע לו בכל התחומים: במערכת החינוך, בצבא, באקדמיה ובעולם התעסוקה.
"נער בפריפריה צריך להכיר את כל האפשרויות שפתוחות בפני חבריו מהמרכז, והוא גם צריך לקבל את כל היכולות להגיע לאותם מקומות. אם כדי להתקבל ליחידת סייבר צריך ללמוד חמש יחידות מחשבים, לא צריך לחכות לגיל 17 כדי לעדכן אותו בזה, כי אז כבר יהיה מאוחר. צריך להגיע אליו בגיל צעיר יותר ולתת לו את הכלים ואת אפשרות הבחירה. צריך להעניק לו הזדמנות שווה, גם אם הוא גר בפריפריה".
"תגובות מרגשות מהחניכים"
רגע אחרי שהתקשרה לבשר לה על בחירתה להדליק משואה, כתבה השרה רגב על נגוסה: "יהודית, מופת של חינוך ושל דוגמה אישית, תשיא את המשואה לכבודם של כל אנשי החינוך ונשות החינוך שמוסרים את חייהם למען דור העתיד שלנו, ולא משאירים אף אחד מאחור, ולכבודה של הקהילה האתיופית והכוחות האדירים שהיא מצמיחה מתוכה".
איפה שיחת הטלפון מרגב תפסה אותך?
"חזרתי מיום עבודה ארוך, יום ראשון של אחרי החגים. הגעתי הביתה עייפה, והייתי לבד. הופתעתי לקבל את השיחה ואת ההודעה על הבחירה בי. התרגשתי מאוד".
מי היה האדם הראשון שהודעת לו?
"אמא שלי, כמובן. אבל לא רציתי לבשר לה בטלפון, אז נסעתי אליה ואל אבא שלי הביתה. שניהם התרגשו מאוד. לאמא זלגו דמעות, והיא היתה מאוד גאה. בסוף אני ילדה של אמא שמאוד האמינה בי כל השנים, אפילו בזמנים שהיה לי מאוד קשה ולא האמנתי בעצמי".
קולה של נגוסה נשבר מהתרגשות. "אמא שלי לא משכילה, אבל היא האדם החכם ביותר שפגשתי, ומבחינתי היא זו שנתנה לי את ההזדמנות שאנחנו כל הזמן מדברים עליה. אין מישהו שהאמין בי כמו שהיא האמינה, וזה מה שאני משתדלת לתת הלאה לכל הנערים. אני מאמינה בהם בלי לשפוט אותם, ומנסה להראות להם שלא חשוב מה הם עשו בעבר אלא איך הם יכולים לתקן ולהיראות בעתיד".
ואיך החניכים הגיבו?
"התגובות הכי מרגשות באו מהחניכים שלי ומחניכים שלמדו אצלי בעבר. הרגשתי שהם מחזירים לי על כל האמונה והאהבה שניסיתי להעניק להם. בסוף, המבחן האמיתי שלי זה רק הם. אני מודדת את עצמי ואת ההצלחה שלי דרכם".
החברה הישראלית נמצאת בעיצומה של תקופה מאוד סוערת. שלמה ארצי ויתר בגלל זה על הזכייה בפרס ישראל. את יכולה להזדהות עם צעד כזה?
"סירוב להשיא משואה לא עמד אצלי על הפרק. אני מאוד אוהבת את המדינה שלי ומחוברת אליה. עבורי זו זכות מאוד גדולה לקבל את ההכרה ואת ההוקרה העצומה הזאת. מבחינתי לא היתה בכלל שאלה אם להשתתף בטקס או לא. בנוגע לאחרים, אני פחות מתעסקת. זה לא ענייני".
מה דעתך על השסע שמפלג היום את ישראל?
"בתוך עמי אני חיה, וכשנער מגיע למכינה אני לא מתייחסת לעדה או לדעות הפוליטיות שלו. זה גם מה שאני רוצה להעביר הלאה, לשפוט אדם לפי מעשיו ולא לפי הסטריאוטיפ שאנחנו חושבים שיש לנו עליו. רק כך ניתן לתת לכל אדם הזדמנות שווה, ולזה אני גם מחנכת במכינה. על אף המצב הקשה שבו המדינה נמצאת, אני דווקא אופטימית, ולנוכח התארגנויות שיח שונות שאני נחשפת אליהן אני חושב שבסוף נלמד לדבר אחד עם השני".
בשנים האחרונות היינו עדים למחאה אלימה של חלק מהקהילה נגד גזענות ואפליה כלפיהם. את עצמך ציינת בראיון שמקרה סלומון טקה ז"ל, הצעיר בן העדה שנהרג בהיתקלות עם שוטר, דרבן אותך.
"בתקופה שזה קרה עבדתי בשב"כ, והיה לי קשה שלא יכולתי להביע את דעתי ולקחת חלק במחאות, במיוחד לאור העובדה שהחניכים שלי באותה תקופה ב'אחריי לצה"ל' בקריית מלאכי סיפרו לי על הקשיים שלהם ועל אירועי הגזענות שחוו. זאת אחת מהסיבות עזבתי את עולם הביטחון ועברתי לחינוך.
"הקהילה האתיופית בישראל צריכה לקבל הרבה יותר הכרה. בתור בת העדה, זו גאווה ענקית מבחינתי לעמוד על הבמה - ובאיזשהו מקום לייצג גם את הקהילה שלי. למרות ההתקדמות בנושא, יש לחברה הישראלית עוד מה להשתפר גם בקבלת העדה. אני באופן אישי לא נתקלתי בחוויה גזענית, אבל זה לא אומר שאני מתכחשת לעובדה שהעניין הזה קיים. גם לי היתה תחושה שאני נדרשת לעבוד הרבה יותר קשה כדי להוכיח את עצמי, והדבר הזה צריך להיעלם".
כבר חשבת מה תגידי במעמד טקס הדלקת המשואות?
"האמת היא שלא. יש לך אולי טיפ? (צוחקת) אני אוהבת את המדינה, ובכל שנותיי השתדלתי לעשות בחלקת הא־לוהים הקטנה שלי ככל יכולתי כדי שיהיה כאן כמה שיותר טוב. לכולם. הכוח שלנו במדינה הוא הגיוון בחברה. מה שמניע אותי, עוד מתקופתי במועצת הנוער, זה לבנות חברה הוגנת ומאוחדת יותר".
מה עם החופשה שתכננת לצאת אליה?
"זה לא יקרה בקרוב. אני מושקעת במכינה במאה אחוז, ואנחנו כבר עובדים על השנה הבאה ועל שדרוג התוכנית והבאת יותר נערים. אנחנו רק בתחילת הדרך, ואני לא אעזוב את המכינה עד שארגיש שהיא ברמה הגבוהה ביותר. החופשה תחכה. ושיהיה לכולנו חג עצמאות שמח. 75 שנה למדינה זה ממש לא מובן מאליו. אותי זה מרגש".
j.v.moshe@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו