אביב מתעורר: השמות המבטיחים של עולם התרבות

תיאטרון / מאיה כהן

אסף יונש

רגע אחרי שסיים לימודים בבית הספר למשחק, מצא את עצמו השחקן אסף יונש (27) מתחבט בשאלה האלמותית "להיות או להיות?". זה קרה רק על הבמה, כמובן, כי בחיים עצמם הוא מייד בחר ב"להיות". ועוד איך להיות. הסיפור על שחקן צעיר שמוזנק לתפקיד קלאסי ראשי ומאתגר מייד בתום לימודיו הוא בהחלט יוצא דופן בנוף התיאטרון הישראלי, אבל זה בדיוק מה שקרה ליונש, שלוהק לגלם את המלט, הגיבור השייקספירי הנודע, בהפקה שעלתה השנה בתיאטרון בית ליסין, כשלצידו על הבמה אלי גורנשטיין, שירי גולן, יורם טולדנו, רמי הויברגר ועוד.

הבחירה ביונש לוותה בהימור עצום של ציפי פינס, מנכ"לית התיאטרון, והבמאי יאיר שרמן, אבל הוא פרע את השטרות בענק כשצלל אל הדמות השייקספירית בהפקה הקצבית, החדשנית והנועזת, המשלבת תיאטרון בתוך תיאטרון, בבימויו של שרמן ובתרגומו של דורי פרנס שמזגזג בין המשלב הגבוה לנמוך.

צופי המסך הקטן אולי כבר נתקלו בנוכחותו בסדרה המצוינת "מי שמע על חווה ונאווה?" שבה גילם את גיורא גץ הנבל, בן דמותו של ששי קשת בגרסתו הצעירה כמפקד הלהקה האימתני, או בסדרה "שנות הירח" של אביב גפן. בקולנוע הופיע בסרט "השחיין", ובכל תפקיד שבו נגע הפגין יכולת משחק מרשימה, כריזמה, ורסטיליות וכישרון בשפע, שמחזקים את הבחירה בו לתפקיד הראשי בתיאטרון גם בהיעדר ניסיון קודם או רזומה מפואר.

אלעד אטרקצ'י

ייתכן שנתקלתם בשחקן אלעד אטרקצ'י (34) בזפזופ בין תחנות הטלוויזיה בשנים האחרונות, אם זה בסדרות הנוער "כפולה" או "בית העץ", ואם זה לאחרונה בסדרה המצוינת "בלאדי מורי". במקביל לתפקידיו על המסך הקטן, כבר חמש שנים שהוא משחק בתיאטרון הקאמרי בשלל הצגות, ובהן "רומיאו ואמא", "תחושת בטן", "פיקוח נפש", "לילה בפריז", "פיטר פן", ובמחזמר החדש "חב"דניקים", שבו הוא גונב את ההצגה בדמותו של מעצב אופנה גיי ומוחצן.

נוסף על כך, ממש לאחרונה צלל לתפקיד אופי חדש, שעליו מתברר תמיד חלם, באחת מההפקות המדוברות של השנה - ההצגה "מלאכים באמריקה" מאת טוני קושנר בבימויו של גלעד קמחי. הוא מגלם את פריור, הומוסקסואל צעיר שבן זוגו עוזב אותו כשהוא גוסס מאיידס.

הדרמה הפיוטית־פנטסטית הזאת, קלאסיקה בינלאומית שעשתה עלייה לארץ, היא קרש הקפיצה המתבקש עבור אטרקצ'י שמוכיח, לאחר כמה תפקידים טובים שעשה, עד כמה הוא מצוין. האיכויות המשחקיות והנפש הרגישה שלו משתלבות בצורה מושלמת עם התפקיד החדש והמאתגר, ולצד הדמות הצבעונית שהוא מגיש במקביל במחזמר "חב"דניקים", ב"מלאכים באמריקה" הוא פורט על כל נימי הרגש של הצופים. בהפקה הראשונה הוא צעקני, וולגרי, מצחיק ופרובוקטיבי, בשנייה מופנם ומרגש עד דמעות, ובשתיהן הוא מוכיח שהבמה היא ביתו.

ליהי טולדנו

בעונה השביעית של "הכוכב הבא" היא הבליחה לרגע ואמנם לא צלחה את האודישן השני, אך הספיקה להותיר חותם ולהבהיר שהיא כאן כדי להישאר, גם בלי המסלול הטלוויזיוני המתוקשר כל הדרך אל "הגמר הגדול". האנרגיה המתפרצת של הצעירה בתלתלים, שהגיעה עם קול יוצא דופן, הביאו את ליהי טולדנו (20) לתודעה הציבורית ומשם החלה את צעדיה לאט־לאט, כשהיא משלבת את עולם המוזיקה והמשחק. מי שלמדה בתיכון תלמה ילין ושחררה סינגלים כבר בכיתה י', המשיכה את הנתיב המקצועי במדי החאקי היישר ללהקה צבאית ולתיאטרון צה"ל, כשלצד זה היא מסמנת את דרכה גם על המסך הקטן עם תפקידים בסדרות "מיוחדת" ו"מי שמע על חווה ונאווה", וכעת גם תפקיד ראשי בדרמה המוזיקלית "תלאתה", שמשודרת בערוץ טין ניק לצופי HOT.

לצד התפקיד הראשי בטלוויזיה לוהקה טולדנו גם לתפקיד ראשי בעולם הבמה, כשנבחרה להוביל את ההפקה החדשה של המחזמר "מרי לו", המבוסס על שיריו של צביקה פיק, בגרסה שעלתה השנה בתיאטרון הארצי בבימויו של צדי צרפתי. טולדנו משחקת לצד שחקנים ושחקניות ותיקים ומנוסים, ובהם טלי אורן, אקי אבני ונוי הלפרין, וכיאה לז'אנר המיוזיקלס התובעני היא מפגינה כישרון במשחק, בשירה ובריקוד, ומוכיחה לכולם שההימור על צעירה חסרת ניסיון לתפקיד הראשי, תפקיד שעליו התמודדו שחקניות וזמרות מוכרות שחלמו לפזם את "מעלה, מעלה, מעלה", השתלם.

תוסיפו לזה את הסינגל "החליפה האפורה" שהוציאה לאחרונה, שיר כן וחשוף שכתבה והלחינה על שברון הלב שחוותה בשנה האחרונה אחרי שנפרדה מבת זוגה, ותבינו שאין ספק שהשנה הזאת היא המקפצה הגדולה עבורה גם בעולם מחזות הזמר, וגם, בעיקר, בעולם התיאטרון.

שירה לוי

כילדת פסטיגל, הרומן של שירה לוי (25) עם עולם הבמה התחיל למעשה כבר בגיל 6. מאז עברה בתחנות הקבועות של להקות נוער, תיאטרון צה"ל וסדרות לילדים ולנוער, שבאמצעותן הפכה במשך השנים לפנים מוכרות בקרב הקהל הצעיר. "סוסי פרא", "פלאשבק", "המלאך השומר שלי", "התחנה", "זיגי" וגם הסרט "פול ספיד" בבימויו של קובי מחט, היו חלק מהיצירות על המסך הקטן והמסך הגדול שבהן הפגינה את כישרונה. כל אלה הובילו להשתתפות באחת הבמות הגדולות של דור המסכים - הפסטיגל - שאליו חזרה כזמרת וכשחקנית צעירה, שלגמרי משחקת אותה בעולם של בני הנוער.

עם עולם התיאטרון החלה לפלרטט לפני כארבע שנים, עם ההצגה "ביוש" בתיאטרון חיפה שעסקה בהתעללות בתיכוניסטית לאחר שתמונה אינטימית שלה הופצה ברשת. משם המשיכה ל"הכבש השישה־עשר" בתיאטרון הבימה, אולם נדמה שהקפיצה הגדולה שלה לעולם המבוגרים היתה השנה, כשנבחרה לגלם את אריאלה במחזמר של אוהד חיטמן "השנה היפה בחיי", שיתוף פעולה של הבימה ותיאטרון חיפה, בבימויו של משה קפטן. לוי השתלבה שם באופן מעורר התפעלות, לצד שחקנים ושחקניות ותיקים, ובהם מיקי קם ואורנה דץ, וצעירים יותר כמו לי בירן, רוני דלומי, בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין.

גם עם עולם המוזיקה הספיקה לפלרטט, כששרה את שיר הנושא של הסדרה "התחנה" והוציאה סינגל בכורה בשם "אפילו לדקה", שיר שכתבה לזכר אביה שהתאבד כשהיתה בת 15, ונעשה בשיתוף פעולה עם עמותת "בשביל החיים".

לאור היכולות המוזיקליות שהיא מפגינה בתיאטרון, אל תתפלאו אם תחליט לעשות מה שעושות רבות מהאמניות, שמבינות שבעידן של גם וגם אין סיבה שלא לחגוג את כל הכישרונות - יחד ולחוד.

ספרות / דפנה לוי

ראומה זוהר חיות

שמה של ראומה זוהר חיות מוכר יותר משדה האמנות הפלסטית. מדובר באמנית העוסקת בעיקר בצילום ובקולאז'ים, שבשנים האחרונות הציגה במגוון תערוכות עבודות אינטימיות יפהפיות שעסקו בנושאי נשיות, מגדר, משפחה וזהות עצמית. זוהר חיות, בעלת תואר שני באוריינות חזותית, היא חברה בגלריה השיתופית "חנינא" בתל אביב, שפועלת ללא כוונת רווח כדי לפנות מרחב לאמנים צעירים ולאפשר ביטוי חופשי ליוצרים.

לצד האמנות הפלסטית, ממש בימים אלה ראה אור ספר הביכורים שלה, "חשיפה ארוכה" (הוצאת לוקוס), המוגדר רשמית כספר שירה, אבל מכיל קטעים שמהלכים על הגבול שבין שירה לפרוזה. גם בשירה־פרוזה שלה, זוהר חיות עוסקת בנושאים אינטימיים שיש להם נגיעה מגדרית, חברתית ואפילו פוליטית: מוות במשפחה, אם נוטשת, אב נפקד־נוכח, הניסיון להבין את מסתריה של משפחה המפורקת ומורכבת מחדש, והקושי של ילדה־נערה־אישה צעירה לבחור לעצמה זהות מתוך מגוון מבלבל וכואב שמייצרים עבורה החיים.

כתיבתה הישירה, למשל במשפט "סיפרתי לדובי סיפור: היה היתה ילדה שרצתה לחזור הביתה מאמא", מציגה מצבי רגש לא פשוטים בבהירות מצמיתה.

תמר וייס גבאי

תמר וייס גבאי היא במידה רבה הבטחה שכבר מומשה: הנובלה שלה "החזאית" (הוצאת לוקוס) זיכתה אותה בפרס ברנר, ספר הילדים "טלי מתחת לשולחן" (כנרת זמורה ביתן) בפרס שר התרבות ע"ש דבורה עומר, והסיפור הקצר "The Thank You Tomatoes" הגיע לשלישייה הסופית בתחרות על פרס ספר הילדים היהודי בארה"ב (The Jewish Children's Book Award).

כל זה קרה בשנתיים האחרונות, שבהן הספיקה לכתוב גם את ספר הילדים המקסים "סתם שדה ריק" (כנרת זמורה ביתן), לכן ברור שמדובר ביוצרת שעוד תשמיע את קולה במגוון אופנים, ובצורה שלא יהיה אפשר להתעלם ממנה. בכתיבתה, גם בעולם שמחוץ לספרות, מחויבת וייס גבאי עמוקות לנושאים שמעטים הכותבים המקומיים שנוגעים בהם: יחסי אדם וטבע, תרבות והתפראות. בצל המשבר האקלימי, מרתק לראות את הדרכים החכמות שבהן היא חושבת וכותבת על הנושא.

גילוי נאות: תמר וייס גבאי היתה ממייסדות כתב העת לספרות "המוסך", שאני משמשת אחת מעורכותיו. היא כבר אינה חברת מערכת.

אוהד אוחיון

דורי מנור, עורך כתב העת "הו!" שבו התפרסמו כמה שירים של אוהד אוחיון, כלל את שיריו תחת הכותרת "שירה מחרפת נפש". מנור גם אמר דברים על חלקים מהאנטומיה של אוחיון, שלדבריו עשויים מברזל, וזאת משום שהמשורר הצעיר, תושב חצור הגלילית, מעז לשלב בכתיבתו קצוות שביומיום החיבור ביניהם מייצר קצר, אם לא פיצוץ של ממש.

כך, למשל, הוא עושה בקטע הפרוזה הפואטי "שנאת אם ואב", שבו הוא עוטף בלשון התפילה את הדחייה, הכאב, הצביעות, האילמות הכפויה והאלימות (במשפחה ומחוצה לה) שבה נתקל הילד הקוויר הכמהַ להתקבל, ואת התשוקה שהוא שואף לממש.

"יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ אָבִי הַחַי, שֶׁחָמַק בְּזִיפֵי אַשְׁמוּרוֹת חָרְפִּיּוֹת מֵהַמִּטָּה שֶׁעָלֶיהָ יְצָקַנִי וְהִנְדְּסַנִי בְּרֶחֶם אִמִּי אֶל מִטּוֹת שֶׁל נְעָרוֹת מַדִּיפוֹת רֵיחַ אֶקְזוֹטִי וְלָהֶן מִקְלַעַת שָׁדַיִם פְּרִיכָה וַחֲמִימָה... וְחָרַט בְּקַרְנִית אִישׁוֹנָיו קוֹנְטוּרִים שֶׁל שִׂנְאָה וְאֵבֶל בְּעֵת שֶׁשִּׂחַקְתִּי בְּבֻבּוֹת בַּרְבִּי עִם שֵׂעָר בְּלוֹנְדִי סָתוּר וְגוֹלֵשׁ, שֶׁגּוּפָן מְקֻשָּׁט בְּשִׂמְלַת תַּחְרָה וְרֻדָּה..." הוא כותב.

אוחיון כותב בלשון משלו, שכולה קפיץ דרוך המבקש להשתחרר, בחריפות ובעוצמה. הוא מלהטט בין דימויים ארצישאליים וצבאיים, כשהוא מנכש מהם את הבנאליות ומפתיע בהתייחסות לכותבים קודמים. שיריו התפרסמו בין השאר ב"הו!", "הארץ" ו"מאזניים", והוא השתתף בפרויקט שבו צייר רפי פרץ שירים של יוצרים קווירים. הוא טרם פרסם ספר ביכורים.

קולנוע / ישי קיצ'לס

סוזנה פפיאן

"גן קופים", סרטו החדש של הבמאי הישראלי המצליח אבי נשר, מתהדר בסוללת כוכבים רצינית. אדיר מילר, בשיתוף פעולה רביעי עם נשר, מככב, ולצידו מופיעים שני כהן, יניב ביטון, ערן זרחוביץ' והעיתונאית רינה מצליח. עם זאת, מי שמעוררת לא מעט באזז בחודשים האחרונים סביב הופעתה בסרט היא דווקא סוזנה פפיאן האלמונית יחסית, שזהו תפקידה הקולנועי הגדול ביותר עד כה.

פפיאן בת ה־31 היא שחקנית תיאטרון החאן וחלק מאנסמבל ציפורלה, והופיעה גם בסדרות טלוויזיה כמו "כיפת ברזל". ב"גן קופים", שבמרכז עלילתו ניצב סופר ישראלי נשכח שמנסה לבצע קאמבק, היא עושה תפקיד קומי־דרמטי רבגוני, כנערה פרועה שמתחזה לחוקרת ספרות. על פי מקורות יודעי דבר, היא נותנת לאדיר מילר פייט רציני. נכון לעכשיו, הסרט צפוי לצאת בסתיו.

אלירן פלד

"המנצחים", סרטו הראשון של הבמאי אלירן פלד, מעורר המון עניין - ולא רק מכיוון שהוא המיוזיקל המקורי הראשון שמגיע לקולנוע זה כמה עשורים טובים. פלד, שחתום גם על סדרת הדוקו "הבלתי חשובים", מוביל כאן הפקה שאפתנית, מורכבת ולא פשוטה, שמתרחשת רגע אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, ומביאה את סיפורה של שחקנית צעירה שבן זוגה חוזר מהמלחמה עם הלם קרב.

בסרט משולבים כ־14 שירים מקוריים, שנכתבו במיוחד עבור הסרט על ידי רן שם טוב, איש להקת "איזבו". בין כוכביו ניתן למצוא את דניאל ליטמן, עמית פרקש, יעל שטולמן, ידין גלמן, יואב רוטמן ודור הררי.

"היה לי חשוב שמצד אחד זה ייראה סרט תקופתי על ישראל של 1967", אמר פלד בראיון ל"הארץ" לפני כמה חודשים, "ומצד שני להעביר את המציאות הזאת דרך הפילטר של ז'אנר המיוזיקל בשלב הקלאסי שלו. חשבנו לעצמנו איך היה נראה מיוזיקל אולפנים אמריקני אילו צילמו אותו בשנות ה־60 בתל אביב, והבנו שאנחנו מייצרים היסטוריה מדומיינת, כזאת שמתווכת דרך נקודת מבט נוסטלגית".
"המנצחים", שבהחלט לא נשמע כמו סרט ביכורים סטנדרטי, מתוכנן לצאת לבתי הקולנוע בהמשך 2023.

דני רוזנברג

"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" - סרט הביכורים היפה והמרגש עד דמעות של התסריטאי־במאי דני רוזנברג, בכיכובם של רוני קובן ומרק רוזנבאום - זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים כבר בשנת 2020, אולם בשל מגפת הקורונה יצא לאקרנים רק לפני כמה חודשים. היתרון העיקרי בכך? לא נצטרך להמתין שנים להגעתו של "החייל הנעלם", סרטו הבא והמסקרן מאוד של רוזנברג, שצפוי לעלות לאקרנים לקראת סוף השנה.

באופן אירוני, דרכו של "החייל הנעלם" למסך התארכה אף יותר. כבר ב־2013 קטף התסריט, שעליו חתום רוזנברג בצוותא עם עמיר קליגר, את הפרס השני באירוע הפיצ'ינג של חממת הקולנוע הבינלאומית בירושלים. כאשר עייף מהניסיונות לגייס תקציב להפקתו, החליט רוזנברג לשמוע בעצת הרב אורי זהר ז"ל, שהיתה לצלם סרט בכוחות עצמו ולא להמתין לתמיכת הקרנות. כך למעשה נולד "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", שגולל סיפור אישי מאוד שבמהלכו נפרד רוזנברג מאביו החולה.

"החייל הנעלם", שהחל סוף־סוף להצטלם בשנה שעברה, מספר על חייל בן 18 שמגלם עידו טאקו, שעורק מיחידתו במהלך מבצע בעזה. בעודו מסתובב בתל אביב, בצבא בטוחים שנחטף ועד מהרה הוא מבין כי אינו בורח מהחיילים שרודפים אחריו, אלא מזהותו שלו - שנהפכה למלכודת.

אמנות / מילנה גיצין אדירם

ליאן שרקייה

בימים אלו, כשפוליטיקת הזהויות מקבעת ומגבילה את כולנו, האמנית הערבייה הצעירה ליאן שרקייה מצליחה לפרוץ את כל המחסומים ולהפיץ ניצוצות של חיבורים ותווית קשרים - בלי לוותר על הביקורתיות ובלי להימנע מנקיטת עמדה.

בשורה של מיצבים ומיצגים היא עוסקת בקשרים ובהקשרים שבין התרבות הישראלית לתרבות הערבית, מניחה על השולחן את תפוח האדמה הלוהט ונוכחת, לשיחה פנים אל פנים, עם המבקרים בתערוכה או במפגש האמנותי.

העבודות של שרקייה מלאות ברגש, בפואטיקה ובחוכמה, והיא מצליחה לרתק ולסקרן את חובבי האמנות הבקיאים ביותר, בדיוק כמו שהיא מהפנטת ומרגשת גם את עוברי האורח שנקלעים לעבודותיה, המוצגות לעיתים גם במרחב הציבורי.

משה טרקה

משה טרקה, אמן רב־תחומי שנולד באתיופיה ב־1981 ועלה בשנת 1984, מפסל ומצייר בדו־ממד מחומרים מאסיביים כמו בולי עץ, מסגרות של חלונות וקנבסים ענקיים, דמויות פרועות ושבטיות בשחור, לבן וצבעוניות עזה. סיפורו האישי של טרקה, שעלה לארץ מאתיופיה דרך סודאן בגיל 3, מוצא את דרכו לעבודותיו המרהיבות, אך הוא אינו מסתפק בסיפורו האישי אלא יוצר גם אמירה נוקבת על המציאות הישראלית.

העבודות של טרקה, שנמצאות באוספים פרטיים שונים בארץ ובעולם והוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות שונות בישראל - בין השאר במוזיאון אשדוד ובמוזיאון ארץ ישראל - מתכתבות עם אמנות שבטית מסורתית ואמנות רחוב, ושואבות השראה מהתרבות השחורה, שאותה הן מבקשות להציג לראווה ובגאווה. המבט הישיר, המפוכח וההומוריסטי של טרקה מצליח לגעת בקהל שוחרי האמנות בדיוק כמו שהוא נוגע בקהל הרחב - ועל אף הפשטות והקריצה של הדמויות, הן מצליחות להגניב גם זווית ביקורתית וזועפת.

לצד האמנות, טרקה הוא יוזם חגיגות ה"סיגדאהון" בשיתוף עיריית תל אביב־יפו, אירוע ראשון מסוגו בארץ המאחד אמנים פעילים ממדיומים שונים. נוסף על כך, הוא בעל חלל התצוגה העצמאי "שבזי 58" בתל אביב, המאפשר נראות וחשיפה של אמנות ישראלית עכשווית ושל אמנים מהקהילה האתיופית בסצנה האמנותית הגבוהה, על פי החזון להנגיש תרבויות במקומות "לא טבעיים" בעזרת האמנות, וכך לאפשר פסיפס טבעי של תרבויות ודעות במקום אחד.

שוע בן ארי

האוצרת המבטיחה שוע בן ארי מכילה בתוכה שילוב נדיר ונחוץ כל כך של ידע, שקדנות, חזון ונדיבות. מי שהתחילה את דרכה כמדריכה במוזיאון ישראל בירושלים וטיפסה בכל מסדרונות המוסד האמנותי עד לעמדת עוזרת לאוצרת הראשית, עבדה תקופה קצרה ככותבת על אמנות ותרבות וכאוצרת עצמאית (מוזיאון חיפה, מוזיאון הרצליה, זומו ועוד) עד שמצאה את המנוחה והנחלה, לפחות בינתיים, כאוצרת וכמנהלת המרכז החווייתי לכל המשפחה על שם יונס וסוראיה נזריאן, במוזיאון תל אביב לאמנות.

אוצרים ואוצרות הם כמעט תמיד נחבאים אל הכלים, ושוע היא אחת שמתרחקת מאור הזרקורים כמו מאש, אבל ההיכרות העמוקה שלה עם עולם האמנות המקומי והבינלאומי הובילה אותה לחולל קסמים באגף שמוגדר "לכל המשפחה" במוזיאון, ואפשרה לה לחבר קהלים חדשים לאמנות מעולה.

מוזיקה / עמי פרידמן

אורי טולדנו

יש הטוענים שאורי טולדנו, או "Kayma" כפי שהוא מתכנה, כבר עבר את שלב ההוכחה. הם לא לגמרי טועים, אבל כל עוד השם "אורי טולדנו" לא מוכר בכל בית, עדיין מדובר במפיק ובמוזיקאי מבטיח, שעתידו הגדול עוד לפניו.

גם הייחוס המשפחתי, בנו של אבי טולדנו, לא מזיק לחבילה השלמה שהיא "קיימא". לפי החומרים ששחרר עד כה הזמר בן ה־38, מדובר ללא ספק באדם שיצירתו ראויה להשמעה בבתים רבים, ולמעשה, המוזיקה שלו מתנגנת כבר לא מעט שנים בבתים רבים, מבלי שתדעו זאת. במשך עשור הוא כתב מוזיקה לפרסומות, לחנים לפרומואים ("שבאבניקים", "איש חשוב מאוד") וחיבר פסקולים לסדרות.

באיטליה, אגב, נראה שהוא כבר לגמרי קורה לאחר שסומן על ידי תחנות הרדיו והעיתונים כאמן שיש לשים לב אליו - אם בשל הפופ הקליט שלו, שמשחק על האזורים שבין המיינסטרימי לאלטרנטיבי, ואם בשל הקליפים הנהדרים שמלווים את שיריו ומשודרים ב־MTV וב־1VH, תחנות שככל הנראה עדיין קובעות סדר יום, לפחות תרבותי, בארץ המגף.

בפסטיבל השלום שהתקיים בוותיקן רומא בינואר האחרון, הופיע מי שכבר נחשב סלב במדינה מול קהל של כ־40 אלף צופים, שהכירו אותו בעיקר בזכות שירו "learn To Say No". המעמד ההוא זיכה אותו גם בפגישה עם האפיפיור, אחרי שנים שבהן אחינועם ניני היתה הטוענת המקומית היחידה לתואר.

בעודו ממשיך לעבוד על אלבום ראשון משיריו, טולדנו הוציא סינגלים מוצלחים דוגמת "Bad Blood" ו"Onsitelover", שמשלבים רוק רך ואלקטרוניקה. בין היתר, הוא גם יוצא בשיריו נגד גזענות ומפזר מסרי פיוס ואחווה סמי־רוחניקיים, שנחוצים היום במיוחד.

לבנת בן חמו

אגב שמות שנשמעים בכל בית, או רכב, את קולה ושמה של לבנת בן חמו מכירים מאזיני הרדיו משנותיה כעורכת וכשדרנית בגלגלצ ובגלי צה"ל, שם היתה ככל הידוע השדרנית הדתייה הראשונה בתחנה. אחרי שנים בצד המגיש עברה לב"ח (33) לצד השני, וכעת היא מוציאה חומרים ראשונים לקראת אלבום הבכורה שלה כזמרת, שעליו עבדה עם דודי בר דוד ומורן דוד.

חובבי הדיוק שבינינו יגידו שקריירת הרדיו היא זו שכיסתה אספירציות מוזיקליות שהיו שם עוד לפניה, עת השתתפה בעונה השלישית של "כוכב נולד" וגם לקחה חלק באלבום שירי ילדים שכתב אורי אורבך. בשנים האחרונות תפקדה כיועצת מוזיקלית לתוכנית המערכונים המתקמבקת "זהו זה!" - כלומר, למקרה שתהיתם מי מציע איזה שיר מוכר תבצע החבורה האיקונית מדי שבוע, ובכן, עכשיו יש לכך תשובה. גם סיפור החיים של בן חמו, מילדות ונעורים בבית דתי באשדוד לרדיו שנחשב עבור רבים סמל לאליטיזם או לסנוביות תרבותית, מעניק עומק פוטנציאלי לשיריה.

השפעותיהן של נשים שהיא מונה כהשראה, ובהן אתי אנקרי, ויקי שירן ורונית אלקבץ, ניכרות בחומר שהוציאה להאזנה עד כה. ברדיו נהגה להעניק במה לשעטנזים מוזיקליים ולחיבורים של דת וחילון, ניכר שאלה הנושאים שיכיל גם אלבומה הראשון והמסקרן. אם "אמי כואבת לי", השיר הראשון שהוציאה, מסמן את הכיוון המוזיקלי של האלבום כולו, נראה שיש כאן עסק עם זמרת בעלת קול והגשה עוצמתיים, שמשלבת בצורה מעניינת בין ערכי מסורת וקדמה.

לצד עשייתה המוזיקלית, היא גם מופיעה על במות כחלק מההצגה "מה את קשורה?", שאותה כתבה יחד עם רחל קשת. בקיצור, בקרוב נראה שהשם לבנת בן חמו יישא מטען גדול יותר מזה שנהג לשאת עד כה, עבור נהגי ארצנו השבויים בפקקים.

רעות תימור

הרדיו הישראלי אוהב קולות כמו זה של רעות תימור. המוזיקאית הזו (38) היא מסוג הזמרות שחסרות קצת במחוזותינו, בטח בעידן האוטו־טיון, המפיק הכל־יכול והמעטפת השיווקית, שקצת הסתירה בשנים האחרונות את הזמרות הקלאסיות של פעם.

יש לה קול רך, נעים ומלטף, וגם המוזיקה שלה נשמעת כמו מה שאוהבים לקרוא לו באנגלית Throwback - לא בדיוק מחווה רטרואית, אלא יותר כמו משהו שלחלוטין היה יכול להתקיים בזמנים שאליהם נראה שהוא מרפרר. אולי זה החליל שמלווה אותה, ואולי הבשלות שמתבטאת ביצירתה של מי שכבר הספיקה לשיר כנערה במקהלה בכנסיית עמנואל ביפו ולהשתתף בהרכבי רוק פסיכדליים. לצד כל אלה, התמחתה בפסיכותרפיה גופנית, היא דוקטור ומרצה לפיזיקה והביאה לעולם שני ילדים. חובבי מוזיקה רוחנית עם נגיעות שמאניות אולי יזהו אותה גם כחלק ממקהלת זולת של גון בן ארי, שבה היא משתתפת כחברת להקה פעילה בשנים האחרונות.

אחרי תקופה ארוכה שבה התרכזה בכתיבה למגירה או בליווי אחרים, הרגישה תימור שבשלה העת להוציא חומרים ראשונים פרי עטה, ובהמשך השנה, כנראה כבר בקיץ, תשחרר את אלבומה הראשון. עד כה יצא ממנו הסינגל "עדן", שבו היא שרה ומייחלת לאהבה קסומה אך בוגרת, בהנחה ששתי אלה יכולות להתקיים יחד.

טלוויזיה / ערן סויסה

טל גרושקה

בעידן שבו כוכבים הופכים להיות מי שהסרטונים שלהם ויראליים בטיקטוק, טל גרושקה הוא בדיוק ההפך. שחקן רציני, עמוק ועם נוכחות.

הוא עדיין סטודנט שנה שלישית בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, אבל כבר הספיק לשחק בסדרות "פלמ"ח", "מקיף מילאנו" ו"לעוף על אנה", שתעלה בקרוב, ובסרטים "פול ספיד" ו"בחורים טובים".

בימים אלה הוא מככב במחזמר "מרי לו" בתפקיד הראשי של גבריאל לוין, לצד ליהי טולדנו. גרושקה גבר על רבים במאבק על התפקיד הנחשק, וגרם לבמאי צדי צרפתי לבחור בכישרון ולא ללכת על בטוח ולבחור בכוכב. במחזמר, גרושקה הוא הזמר עם מספר הנאמברים הגדול ביותר, ושם מתגלה גם צבע הקול שלו, שמלא באותנטיות והוא לא מדוקלם ולא מרצה. ואם צדי מגדיר אותו כ"שחקן מלידה", מי אנחנו שנתווכח.

אלכס זילברג

אלכס החלה את דרכה בתעשייה אולי כבר ברחם, כנכדתו של המפיק והבמאי האגדי יואל זילברג ז"ל. אמה היא מלכת היופי בדימוס יאנה קלמן, וטבילת האש הראשונה שלה על המסכים היתה כילדה בפרויקטים כמו "רביעיית רן" ובסרט "מי מפחד מהזאב הרע".

לאחר מכן עברה לעולם המחול, שבו בילתה את מרב שנות נעוריה, עד שלפני שנה וחצי החליטה לחזור לעולם המשחק ומאז היא לא עוצרת. תפקיד ראשי במיני־סדרה "כל עוד בלבב" של חינוכית כאן 11, הופעת אורח בסדרת הדוקו־דרמה "מינכן 72" כעוזרת של גולדה מאיר, תפקיד בדרמת הלהיט לנוער "בת השוטר", ועכשיו תפקיד של שוטרת צעירה בסדרת הדרמה־אימה "מלאך משחית" של כאן 11.

בקרוב נראה אותה בתפקיד לוחמת מג"ב בסדרה "מג"ב" של מני עייש, שתשודר ב־HOT ובנטפליקס, ובתפקיד אורח בסדרת הדרמה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" בקשת 12. מעבר לכישרון האדיר, אי אפשר להוריד ממנה את העיניים - וזו מתנה חלומית לכל מי שבחרו בפרונט.

עידו טאקו

עידו החל את דרכו בטלוויזיה לפני ארבע שנים, בתפקיד בסדרה "הקיבוצניקים". מאז הופיע בתפקיד הראשי בלהיט הנוער "סקיי" של גיורא חמיצר, ב"המתחם ה־25" וב"כל עוד בלבב" של חינוכית כאן 11 ובתפקידי אורח ב"ריקוד האש" וב"מינכן 72". כל אלה הפכו אותו לאחד השמות המסקרנים של עולם המשחק, אבל בשנים הקרובות לא יהיה אחד שיצליח להימלט מההיכרות עם שמו.

בקרוב ישחק בעונה השנייה של הדרמה "השוטרים" בקשת 12, הוא מגלם את התפקיד הראשי בסדרת הנוער "מתוקים" של אסי עזר לצד עמוס תמם ורותם סלע, ואם זה לא מספיק, הוא מוביל גם את סרטי הקולנוע "החייל הנעלם" של דני רוזנברג ו"מכולת" של יובל שני, ובקרוב יחל צילומים לפרויקט קולנועי מסקרן במיוחד. אם יש שם ששווה להמר עליו - זהו טאקו. ותזכרו איפה קראתם את זה לראשונה.