הסמויה: כך הפכה צעירה יהודייה מריגה למרגלת

אם תזדמנו בימים אלה למוסקבה ותגיעו לאחת השמחות של הקהילה היהודית, להשקה אופנתית או לאירוע חברתי של חוג הסילון, קרוב לוודאי שתיתקלו בגברת ידידותית ומטופחת, סבטלנה טומנוב שמה. בגיל שנושק ל־65 היא מלאת אנרגיה וקסם אישי, מרבה לשוחח עם הסובבים ומפיצה חיוכים לכל עבר. השיוך לעולם הריגול והקשר לקג"ב האימתנית הם הדבר האחרון שיעלה בראשכם למראה האישה הנמרצת. "זה גם הדבר האחרון שעלה בראשי כשגדלתי ועליתי לישראל", היא מהנהנת וממהרת להוסיף ש"החיים מתגלגלים בדרכים לא צפויות".

אצל מישהו אחר זה היה נשמע כעוד קלישאה נדושה, אבל בפיה של סבטלנה המשפט הזה מקבל פתאום משקל מיוחד. דרכים לא צפויות לא חסרו בחייה, והאחרונה שבהן הובילה אותה למקום שלו היא קוראת היום "בית": דירה לא גדולה אך נאה במיקום טוב במוסקבה. "בשנת 2006 קיבלתי במפתיע שיחת טלפון", היא משחזרת, "והקול הבוטח בצד השני ביקש שאתייצב בלשכת הנשיאות. כשהגעתי לשם, פקיד נשוא פנים הודיע לי שהנשיא ולדימיר פוטין הורה לו להקצות לי דירה".

כדי להסביר מדוע יהודייה מוסקבאית חביבה מקבלת מתנה נדיבה מנשיא רוסיה דרוש מסע אחורה בזמן, אל המקורות של סבטלנה טומנוב, או כשמה אז יתה (אתי), בת יחידה למשפחה יהודית בריגה של שנות ה־50. אביה, שמואל כץ, ואחיו גדלו בלטביה העצמאית של לפני מלחמת העולם השנייה, ידעו עברית, התחנכו בבית"ר ועסקו בפעילות ציונית, עד שהכיבוש הסובייטי שינה את חייהם: שניהם נשלחו למאסר של 15 שנים בגולאג, אולם באופן פרדוקסלי האכזריות של המשטר הקומוניסטי וההגליה למחנות בסיביר הצילו אותם מפני מוות ודאי מידי הפולשים הנאצים, ושמואל שרד את המלחמה, הקים משפחה ונולדה לו בת, סבטלנה.

"בגיל 4 ההורים רשמו אותי לחוג החלקה על הקרח ושלחו אותי ללמוד אנגלית, כשהכוונה שלהם היתה להניח תשתית לבריחה מבריה"מ", היא מספרת. "בזכות הספורט יכולנו לחלום על נסיעה לתחרות בחו"ל ועל עריקה, ובזכות האנגלית לתכנן את החיים העתידיים בעולם החופשי. אחיה של אמי התגורר בלונדון, אחרי שערק בעצמו. אחרי מלחמת העולם השנייה, כקצין בצבא האדום, הוא טיפל במשלוחי הנשק מצ'כוסלובקיה למדינת ישראל שזה עתה הוקמה. אחר כך בחר שלא לחזור לבריה"מ והחליף את שמו היהודי, שמעון דריטס, לסיימון דיימונד, המתאים יותר לאוזן הבריטית".

סבטלנה בטוחה שהדוד מלונדון לא חי חיים רגילים גם אחרי העריקה. היא טוענת שפעל בשירות ארגוני הביון של ישראל, ואף ביקר כמה פעמים במוסקבה, כשזאת היתה סגורה ומסוגרת מאחורי מסך הברזל. כך או כך, משפחת כץ היתה נחושה לעזוב את "גן העדן הסוציאליסטי" כמעט בכל מחיר, וההזדמנות לעשות זאת נקרתה בפניה לפתע בתחילת 1971.

"תשיגו קרובים בישראל"

"כשהתקרבתי לגיל בת־מצווה אבא העניק לי ספר פרי עטו של הסופר הצרפתי אנדרה ז'יד, זוכה פרס נובל לספרות", מספרת סבטלנה. "אני זוכרת שהיה שם שיר על היהודים ובו השורות 'יבוא היום ונהיה בבית, בארץ בה מלך דוד'. השורות הללו הרשימו אותי עד עמקי נשמתי. הוריי היו מקורבים לקבוצת יהודים שתכננה לחטוף מטוס ולהימלט בו מבריה"מ, ואחרי שמארגני המבצע הזה נעצרו על ידי הקג"ב הזדעזעתי כל כך, ששכפלתי את השורות בכתב יד וחילקתי אותן לכל התלמידים היהודים בכיתה שלי.

"כשחזרתי הביתה בערב ראיתי ניידת בכניסה לבניין. פתחתי את דלת הדירה שלנו ומייד זיהיתי את אביה של אירה, בת כיתתי הרוסייה, שתמיד עזרתי לה בלימודים. הוא החזיק בתפקיד בכיר מאוד - סגן מנהל הרשות שהיתה אחראית למתן היתרי יציאה מבריה"מ. הוא ישב שם, הסביר להוריי שאני עלולה להמיט עליהם אסון, אבל סיים את השיחה בהצעה שלא היה אפשר לעמוד בפניה: 'תשיגו מהר בקשה מקרובי משפחה בישראל לאיחוד משפחות, ואני כבר אדאג שהבקשה תאושר'. אני חושבת שגם הדוד המסתורי מלונדון פעל מאחורי הקלעים, ובכל מקרה קרה הנס - ביוני 1971 יצאנו מבריה"מ".

בהיעדר טיסות ישירות לישראל משפחת כץ שמה את פעמיה לווינה ושם, במחנה המעבר של הסוכנות היהודית, זכתה לביקור הדוד מלונדון. בדרך פלא הוא סידר לבני המשפחה אשרה לבריטניה, ואת שלושת החודשים הבאים הם העבירו בלונדון. "באוגוסט 1971 עלינו לבסוף לישראל", מציינת סבטלנה, אבל הבירה הבריטית ונפלאותיה נחרתו בזיכרונה היטב, וכוח משיכתן עוד יביא אותה לפיתול חד במסלול החיים.

אהבה מסוכנת

הקליטה של הנערה מריגה בארץ המובטחת לא היתה פשוטה. מצד אחד, היא נהנתה מקבלת הפנים הנלהבת וזוכרת גם היום ש"העברית שבפי החיילות שפגשו אותי בשדה התעופה נשמעה לי כמוזיקה". היא הצטיינה בלימודים, ובתור "העולה הספורטאית" זכתה גם לכתבה אוהדת בעיתון "לאשה", שתיארה אותה כ"מלכת ההחלקה על הקרח".

"קרח לא היה אז בארץ", היא צוחקת, "אז הופניתי להתעמלות אמנותית ולהחלקה על גלגיליות".

מצד שני, חיי שגרה היו צרים עבור הנערה המרדנית. היא ברחה מבית הספר להפגנות שנערכו תחת הסיסמה "שלח את עמי", הסתייגה ממסגרות וחלמה על עולם הזוהר.

בסתיו 1973, לאחר מותו הטרגי של אביה, הדברים רק הסתבכו והנערה הצעירה נזכרה בקסמה של לונדון ובדוד המתגורר בה. בגיל 16 עזבה את ישראל, אך לא ממש ידעה מה לעשות בכרך הבריטי הגדול שאליו הגיעה.

"במהלך אחד השיטוטים בעיר ראיתי מולי את בוש האוז, הבניין המיתולוגי שבו יושב השירות העולמי של ה־BBC. נזכרתי כיצד, כשהייתי ילדה קטנה, אבי נתן לי להאזין לשידורי הרדיו של ה־BBC ונזכרתי אפילו בשם השדרן המפורסם - אנטולי גולדברג. בפרץ של חוצפה ישראלית נכנסתי פנימה וביקשתי מההשומר לראות אותו.

"למרבה ההפתעה, השומר זימן את גולדברג ובו במקום התקבלתי לעבוד אצלו, בתנאי שאעבור למחרת מבחן בהקלדה ברוסית. ידעתי להקליד רק באנגלית, אבל היה לפניי לילה שלם שאותו ניצלתי כדי ללמוד להקליד בשפה נוספת. כך, בגיל שבו כל בני גילי עדיין לומדים בתיכון, התחלתי לעבוד בקודש הקודשים של העיתונות העולמית".

במקביל לעבודה המבטיחה, סבטלנה־יתה נרשמה למכון לבלשנות. רצה הגורל ואחד ממוריה היה ג'ראלד ברוק, סוכן חשאי בריטי שנתפס בבריה"מ ואפילו ריצה בה מאסר של ארבע שנים, עד ששוחרר במסגרת חילופי מרגלים בתמורה לשחרור זוג מרגלים סובייטים. ברוק דחף אותה להתמחות בתרגום סימולטני, בלי לדעת שבכך הוא מתעל את חייה לעולם המסוכן שהכיר היטב כל כך.

"באחד הימים נפוצה ב־BBC שמועה על הגעתו לעיר של אולג טומנוב, מי שנודע בעריקה נועזת מאוניית צי סובייטית בזמן ששהתה במים הטריטוריאליים של מצרים, לא רחוק מהגבול הלובי, ונחשב למתנגד מוביל למשטר הסובייטי", מספרת סבטלנה. "אחרי העריקה טומנוב התקבל לעבודה בתחנת הרדיו Liberty, שפעלה ממינכן ושימשה עוגן מרכזי בפעילות ההסברתית והחתרנית של ארה"ב מול בריה"מ. הוא נהיה העורך הראשי של שידורי התחנה ברוסית ונחשב לאורים ותומים של כל קהילת המהגרים הסובייטים במערב, ובעצם של כל מי שחלם להפיל את השלטון הקומוניסטי".

למרות פערי הגילים והמעמד ביניהם, המפגש בין הכוכב ממינכן לנערה השאפתנית הצית מייד סיפור אהבה. הדברים הסתחררו במהירות מפתיעה - וכעבור שבועיים בלבד התייצבו השניים בלשכה לרישום נישואים. כעבור חודש נוסף הזוג הצעיר כבר נחת במגורי קבע במינכן, אלא שההפתעה האמיתית נגלתה לרעיה הטרייה של הבכיר האנטי־סובייטי במהרה.

"ידעתי שאולג מרבה לדבר עם איזה אמריקני ששמו אלכס", משחזרת סבטלנה. "כולם ידעו שרדיו Liberty מונחה על ידי ה־CIA, ולכן הנחתי שאלכס הוא הנציג של סוכנות הביון האמריקנית, ושבעלי עובד עבורם. יום אחד אולג החזיק בידיו גלובוס וביקש ממני לצאת עימו למרפסת. הוא הושיט לי אותו וביקש שאצביע על המדינה שעבורה הוא עובד. הצבעתי בביטחון גמור על צפון אמריקה, ואז אולג סובב את הגלובוס והניח את אצבעו על הנקודה שלידה התנוסס הכיתוב 'מוסקבה'".

הבגידה הגדולה

אף שחלפו יותר מ־40 שנים מהיום ההוא, המילים נעתקות מפיה של סבטלנה כשהיא מנסה לתאר את מה שעבר עליה ברגע שקלטה את משמעות המילים של בעלה. "להגיד שהייתי בהלם זה לא לומר כלום", היא נאנחת אחרי שתיקה ארוכה. "כל עולמי חרב עלי. הרי גדלתי בתרבות אחרת, בסביבה שתיעבה את בריה"מ. אפילו המשיכה הראשונית לבעלי נולדה מההערצה לפועלו האנטי־סובייטי, וכל זה התמוטט באחת.

"הלכנו לישון בחדרים נפרדים, לא החלפנו מילה, ובמשך שבוע העברתי את הזמן מבוקר עד לילה בנסיעות רציפות בחשמלית בניסיון להבין מה עלי לעשות עכשיו. בחלוף שבוע נכנעתי. קודם כל, אולג תכנן את הכל כך שלא יהיה לי לאן לחזור: הוא שכנע אותי למכור את דירת הסטודיו שלי במרכז לונדון ולעבור אליו למינכן שבגרמניה, עיר ומדינה שבהן לא הכרתי איש. מנגד, ניסיתי להרגיע את עצמי וחשבתי שהוא הרי לא תבע ממני דבר, ולא דרש לסייע לו בפעילות הריגול. לא הבנתי שגם זה יגיע".

סבטלנה סבורה שלבעלה לא היתה ממש ברירה, אלא להכניס אותה לסוד העניינים כבר בשלב ההתחלתי של יחסיהם. בדירת המגורים של הזוג הותקנה מעבדת צילום בזעיר אנפין, שבה צילם אולג את כל המסמכים הרגישים שעליהם הצליח להניח את ידיו, והכלה ממילא היתה מגלה את הציוד המוזר במוקדם או במאוחר. אם זה לא מספיק, נכחו שם עוד מכשירי מרגלים - ציוד ששימש להצפנה, משדר ומקלט שקלטו את השידורים ממוסקבה, ועוד.

"אולג הרבה לצאת ממינכן לנסיעות חשאיות, שגם אותן קשה היה לו להסביר בתירוצים נורמליים", מודה סבטלנה בחיוך. "הרי עוד הייתי עלולה לחשוד בו שהוא בוגד בי ולא במדינה שסיפקה לו מקלט, ולהתחיל לרחרח. במקום זאת, הוא הבין שיותר קל לגייס אותי. בתחילה הוא גם ביקש להיראות בעיניי כגיבור - טרח להסביר שהוא באמת מתנגד להרבה מהעוולות המתרחשות בבריה"מ ורצה לשכנע אותי שבריחתו מהספינה היתה אמיתית. היום אני כבר לא בטוחה מה היתה האמת".

כך הפכתי למרגלת

בספר הזיכרונות שפרסם ב־1993, אחרי שנחשף וברח לבריה"מ בשלהי המלחמה הקרה, טען טומנוב שהעריקה בוימה מלכתחילה על ידי הקג"ב ונועדה לשוות לו תדמית של לוחם נועז בקומוניזם, כדי לסייע בשילובו העתידי בשורות ה־CIA או בארגון חשאי מערבי אחר.

לפי גרסה אחרת, הוא דווקא גויס על ידי סוכנים סובייטים אחרי שהשתקע בגרמניה בעקבות העריקה. ייתכן שלא נגלה אף פעם איזו מהגרסאות נכונה, אבל את משימת הגיוס של אשתו הצעירה, שגילתה את סודו, הסוכן אולג השלים בהצלחה מרובה. מהנקודה הזו הדברים התגלגלו לכיוון שהוא, ככל הנראה, סימן מבראשית.

לא עלה בדעתך להסגיר אותו עוד לפני שנשאבת לפעילות הריגול בעצמך?

"לא. הייתי צעירה תלושה במדינה זרה, והייתי תלויה בו לחלוטין מכל הבחינות. חוץ מזה, הרעיון להסגיר בן משפחה מנוגד לערכי התרבות שבה גדלתי. לא חשתי שהוא עושה משהו פסול או נורא. כעבור שנת נישואים לערך למדתי לנהוג וקיבלתי מאולג מכונית במתנה, אבל גם מאחורי המחווה הזאת עמד חישוב תועלתני: רישיונו של אולג נפסל אחרי שנהג בגילופין והתנגש בעמוד, והוא הזדקק נואשות למישהו שיסיע אותו לפגישות.

"בפעם הראשונה הציע שנצא לחופשה באוסטריה, ובתמימותי לא חשדתי בדבר. הגענו לצימר ציורי בכפר שאולג בחר, ירדנו לארוחת בוקר, ולפתע התקרבו אלינו שני אנשים שמשום מה זיהו אותי מייד, למרות שמעולם לא פגשתי בהם. הם החלו לצעוק על אולג 'איך יכולת להתחתן איתה בלי לקבל אישור ממוסקבה?', אבל הוא הגיב בקור רוח והסביר שבגלל שאסור לו לנהוג הוא נדרש לעזר כנגדו. הורחקתי לשולחן אחר, והם כנראה הגיעו לסיכום כלשהו, שבעקבותיו התחלתי לעזור לו".

מה נדרשת לעשות בשלב זה?

"למען האמת נדרשתי להיות אישה רגילה, אחת שלא שואלת שאלות. פעמיים־שלוש בשנה הסעתי את אולג למפגשים עם קציני הקג"ב שהפעילו אותו, וזה הכל.

"בשלב הבא הפעילות שלי עלתה מדרגה. זה קרה כשהאמריקנים חיפשו עובדת זמנית למתקן שלהם בעיירה גרמיש פרטנקירכן, שם הוכשרו קציני מודיעין לקראת משימות עתידיות בשטחי בריה"מ והציעו לי ללמד אותם רוסית.

"אולג היה בהלם ולא רצה שאקבל את ההצעה, אבל אני התעקשתי. מפקדי המתקן הזהירו אותי מפני כל ניסיון לקיים עם התלמידים קשרים אישיים, מעבר לתהליך הלימודי. סרן אמריקני אחד התאהב בי, ובכל זאת לא התפתיתי, אבל כנראה ההעסקה הקצרה הזאת נטעה במוחם של אנשי הקג"ב רעיון שניתן להפעיל אותי במלוא העוצמה - וגם ההזדמנות לכך הגיעה מהר".

חלב נגד הפוליגרף

באחד הימים התייצב בדירת הזוג טומנוב איש הקשר של אולג ל־CIA וביקש לדבר דווקא עם האישה.

"מצאתי לך את עבודת החלומות", סיפר לה בהתלהבות. "תחזרי לעבוד בביה"ס להכשרת קציני מודיעין, אבל בתפקיד בכיר יותר של עוזרת למפקד בית הספר. את הרי ילידת לטביה ומתנגדת למשטר הקומוניסטי, וככזו תקבלי אצלנו את הסיווג בלי בעיה".

לדבריה, "הוא היה בטוח שאקבל את ההצעה הקוסמת בשתי ידיים, וכמובן לא יכול היה לדעת אילו מחשבות התרוצצו אז בראשי".

זוג המרגלים נקלע למלכוד בלתי אפשרי והיה בלחץ נוראי. אם סבטלנה תסרב להצעה הנדיבה - הדבר יעורר חשד מיידי, כי אין דרך הגיונית לתרץ את הסירוב. אם תקבל את ההצעה - תישלח לבדיקת פוליגרף שעלולה לחשוף בפני האמריקנים את כל הסודות.

בצר להם, אולג וסבטלנה נפגשו להתייעצות עם המפעילים הסובייטים. אלה חיככו את ידיהם בהנאה, בציפייה שהסוכנת שלהם תגיע במהרה למרכז הסודות של האויב האמריקני. הם רק המליצו לה לשתות לפני בדיקת הפוליגרף קצת חלב, כדי להירגע.

"הייתי כל כך תמימה, שהשתכנעתי שאולי יש בחלב חומרים כלשהם שמטעים את הפוליגרף, והלכתי לבדיקה בלי חרדה", נזכרת סבטלנה. "למזלי, השאלות נוסחו ברוסית וברשלנות מפליאה, עד כדי כך שהשאלה העיקרית נוסחה באופן שהשתמע לשתי פנים: 'באיזו תדירות את מקיימת יחסים עם קציני קג"ב?', שאל הבודק, ועניתי בצחוק שאין לי יחסים כאלה. עברתי את הבדיקה בלי כל בעיה, והתחלתי לעבוד במקום שעליו הקג"ב יכול היה רק לחלום".

כנכס שערכו עלה פלאים בעיני הקג"ב, סבטלנה זכתה כעת לקבל מפעיל משל עצמה מטעם השירות החשאי הסובייטי. היום, ממרחק השנים, היא נוטה להקטין את עוצמת הנזק שהסבה לאמריקנים, אך ספק אם קציני מודיעין היו סבורים כך בזמן אמת.

לדבריה, היא סיפקה למפעילים שלה בבריה"מ מגוון ידיעות שעניינו אותם מאוד: דיווחים על מיקום כוחות של צבא ארה"ב, חילופי היחידות ותנועתן, אופי החימוש, ומעל הכל הרבה מידע אישי מפורט ביותר על הסוכנים האמריקנים שעמדו להישלח למשימות ריגול בבריה"מ.

לצד זאת, חשוב לטומנוב להדגיש כי היה גבול לנכונותה לסייע לבעלה, וכי עשתה כל אשר לאל ידה כדי לא להזיק למדינת היהודים. היא טוענת שאולג ביקש ממנה כמה פעמים שייסעו יחד לישראל, אבל היא עמדה בסירובה משום שחשדה כי תידרש לעשות משהו נגד המדינה שאהבה והעריכה בכל ליבה.

"אולג ביקר בתל אביב לעיתים קרובות", היא מוסיפה. "לכאורה, הוא חיפש בקרב העולים בישראל עובדים פוטנציאליים לרדיו Liberty. הלכה למעשה, אני משערת שהיו לו קשרים עם גופי המודיעין בישראל. לפני כמה שנים פניתי לשירותי המודיעין הרוסיים ושאלתי אם ידעו על כך. נעניתי שידעו, שבקג"ב הבינו שטומנוב היה סוכן משולש או אפילו מרובע, ושהוא לא מסר לישראלים שום דבר חשוב".

הדעת נותנת שבחזיתות האחרות טומנוב עשה לא מעט דברים חשובים עבור מפעיליו בקג"ב, ורק חלקם התפרסם. בין היתר, מקובלת הסברה שהמסמכים שהשיג והעביר לבריה"מ, חשפו "חפרפרת" שפעלה לטובת ארה"ב בחוג המקורב לצמרת המפלגה הקומוניסטית הסובייטית.

בשנת 1974 לבדה סיפק למוסקבה לא פחות מ־12 כרכים של מסמכים בעלי עניין מודיעיני, ועל פי דיווחים אחרים שימש ציר מרכזי במבצע "אפוסטול", שתוכנן והוצא לפועל על ידי הקג"ב במשך עשור שלם, כדי להזין את שירותי הביון במערב במידע כוזב.

בוננזת המודיעין של הקג"ב, שנבנתה בזכות בני הזוג טומנוב, נגמרה באחת ב־1986. "בבוקרו של אחד מימי פברואר התייצבתי כרגיל לעבודה בבסיס האמריקני MacGraw Kaserne, והמפקד בישר לי שבעלי נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה", משחזרת סבטלנה.

"התבקשתי להתלוות אל קציני הביטחון של רדיו Liberty לדירה שלנו, כדי לסייע להם בחקירת ההיעלמות. כשנכנסתי לדירה, קלטתי מייד שהוא נמלט לבריה"מ. היה בינינו סימן מוסכם למקרה שהוא נאלץ לברוח: הוא היה צריך להשאיר ספר מסוים על השולחן כדי להזהיר אותי. ראיתי את כריכת הספר, והבנתי שמעכשיו אני לבד מול כל העולם. שמתי לב שחסרו בדירה כמה פריטים מפק"ל הריגול של אולג, ואת מה שהוא לא הצליח לקחת או להשמיד אני הצלחתי להעלים, בלי שאנשי הביטחון שהיו לצידי בדירה הבחינו בכך".

כעבור כמה ימים הופיע טומנוב על מסכי הטלוויזיה בבריה"מ והדהים את העולם, לרבות עמיתיו לרדיו Liberty, בהודאה שפעל במשך שנים בשירות הקג"ב. הידיעה שסוכן סובייטי פעל במשך שנים ארוכות במרכז העצבים של מערך שנועד למוטט את בריה"מ, לא הוסיפה צבע ללחיים של בכירי ה־CIA.

טומנוב כמובן לא הסגיר בשידור את הסיבה לבריחה החפוזה, אשר סימלה דווקא את אחת ההצלחות הגדולות של האמריקנים. ויקטור גונדרב, קולונל בקג"ב שידע היטב על הפעילות של טומנוב ואף שימש תקופה מסוימת הקצין אחראי להפעלתו, ערק לידי ה־CIA באתונה, והביון הסובייטי מיהר למשוך את האיש שלו ממינכן, לפני שיהיה מאוחר מדי.

"אשת המרגל הסובייטי"

סבטלנה, כעת "אשת המרגל הסובייטי", פוטרה מטבע הדברים מהעבודה בבסיס האמריקני, אבל לפחות הצליחה להדוף לזמן מה את החשדות שגם היא היתה מעורבת בריגול לטובת ארץ הולדתה. מפעיליה הסובייטים נעלמו לפרק זמן ממושך, אבל בחלוף כשנה היא קיבלה מהם שיחת טלפון והתבקשה להגיע לברלין.

"באתי למערב ברלין בציפייה שאנשי הקג"ב שאפגוש יספרו לי משהו על אולג", אומרת סבטלנה. "במקום זאת הלכתי איתם מתחנת רכבת תחתית ברחוב פרידריכשטראסה דרך סדרה של מסדרונות, עברתי כמה דלתות מסתוריות, וכאשר עלינו למעלה ראיתי סביבי מכוניות סובייטיות ובניינים אפורים. אפילו זה לא פקח את עיניי, עד שהתיישבנו במסעדה ונעצתי את שיניי בבשר. זיהיתי את הטעם התפל שאכלתי בילדות והבנתי - אני במזרח ברלין".

מהמסעדה נלקחה ישירות לתשאול ב"קרלסהורסט", מטה הקג"ב בבירה המזרח־גרמנית. חוקר חקר אותה במשך יומיים על כל מה שהתרחש בסמוך לבריחה של בעלה, וסבטלנה המבוהלת, שהתברר לה כי בעלה זוכה במוסקבה למעמד של גיבור ולכל המנעמים הנלווים, שאלה על האפשרות ללכת בעקבותיו ולחזור למדינה שעבורה שימשה מרגלת מסורה. לתדהמתה, היא נתקלה בצחוק מצד הגבר שישב מולה.

"מה תעשי בבריה"מ של עידן הפרסטרויקה?" תהה בקול. "לכל היותר נוכל לסדר לך עבודה כמורה לאנגלית בבית ספר כפרי מרוחק".

בהמשך היא הוברחה למזרח ברלין עוד פעמיים, אך פעם אחר פעם נתקלה בכתף קרה. בלית ברירה חזרה טומנוב למינכן, והתסריט שממנו חששה התממש - לבקשת האמריקנים, הרשויות הגרמניות עצרו אותה בחשד לריגול. עם זאת, שוב שיחק לה המזל.

"ישבתי בבית מעצר במשך שישה חודשים, ובית המשפט זיכה אותי מהאישומים בתוך שלושה ימים", היא מסכמת בהנאה. "אני חושבת שזו היתה נקמת הגרמנים באמריקנים, על זה שעקבו אחריי בשטחם בלי ליידע את השירותים הגרמניים".

נוסף על כך, היא בטוחה משום מה שגם ישראל התערבה לטובתה ומשוכנעת ש"אנשי מוסד ביקשו מהגרמנים לעזור לי".

בארבע השנים הבאות התגוררה סבטלנה בגרמניה והיתה נתונה למעקב צמוד של הגרמנים והאמריקנים כאחד. רק אחר כך שבה למדינה שממנה ברחה משפחתה בתחילת שנות ה־70, ושבינתיים התנערה מהאידיאולוגיה הקומוניסטית והפכה מבריה"מ לרוסיה. בארצה החדשה־ישנה אימצה את השם סבטלנה, ונפרדה סופית מהשם יתה.

מפוטין לפוטין

גם היום שומרת סבטלנה על רגשות חמים כלפי ישראל, אבל מסיבות כלכליות בחרה שלא להשתקע כאן אחרי שהפרק הסוער בחייה הגיע לסיומו. במקום זאת מצאה בראשית שנות האלפיים את הדרך להפוך את ההיכרות הטובה שלה עם המערב בכלל, ועם גרמניה בפרט, לאמצעי פרנסה.

"חשבתי אז שבמדינה קטנה כמו ישראל האפשרויות בשבילי מצומצמות עד לא קיימות", היא מסבירה בעצב, "ומנגד, תחום שיתוף הפעולה הכלכלי בין גרמניה לרוסיה נראה מבטיח במיוחד, ואני ארגנתי סמינרים לאנשי עסקים משני הצדדים כדי שיוכלו למצוא שפה משותפת ולבנות מיזמים רווחיים. זה עבד לא רע, אבל התמוטט עם המשבר הכלכלי של 2008".

ממרחק השנים יש בה כעס על ה־SVR, שירות הריגול של רוסיה שבא לעולם במקום הקג"ב, שהתנער מאחריותו כלפיה ומהחובה לשלם לה פנסיה. נדמה שכולם שכחו מפועלה, חוץ מאדם אחד. את האיש הזה, שראתה בפעם השנייה על מרקע הטלוויזיה כשנשא שבועה כנשיא הפדרציה הרוסית, זיהתה מייד כאותו חוקר מ"קרלסהורסט". ולדימיר פוטין, קצין זוטר בקג"ב דאז ונשיא כל־יכול היום, אכן פיצה את הסוכנת שלו על משרת המורה הכפרית לאנגלית שהציע לה בלגלוג ב־1986. עכשיו לפחות יש לה דירה.