המטרה: ליצור בית להסכמות

בתחילת מגיפת הקורונה התסכול באשדוד היה עמוק. עוד קודם החלו להתגלות בעיר מתחים בין חרדים לחילונים. החרדים דרשו לסגור מתחמי בילוי בשבת, והחילונים זעמו והאשימו אותם בכפייה דתית. וכשהמגיפה היכתה, היא רק הוסיפה שמן למדורה.

במחצית הראשונה של 2020 מדינת ישראל ניצבה בפני אתגר גדול: מגיפת הקורונה שהובילה להגבלות מחמירות ולסגרים. כבר בחודשים הראשונים מצאו עצמם החרדים במוקד. תחלואה קשה בחברה החרדית הובילה לטענות שהם אינם מקיימים את ההגבלות, כדוגמת מסיכות וריחוק חברתי. באשדוד התחלואה בשכונות החרדיות זינקה, ובממשלה הוחלט להטיל עליהן סגר. ראש העיר יחיאל לסרי הבהיר כי יופעלו סנקציות קשות נגד מי שיפר את חוקי הקורונה. למרות זאת, בצד החילוני של העיר האשימו את החרדים בכך שלא קיימו את ההנחיות. החרדים, מצידם, ניסו להסביר שמדובר בקומץ. "להגיד שהציבור החרדי אשם - זו עזות מצח", אמרו שם וטענו כי מפירי ההנחיות "הם בגדר רוצחים ומרצחים".

נדמה היה שבאשדוד יקרה מה שקרה במקומות שבהם היחסים בין הדת למדינה, או בין המגזרים השונים, הגיעו לפיצוץ. תביעה תוגש לבג"ץ, כל הצדדים יעלו על בריקדות, ובעוד 30 שנה סטודנטים ילמדו את "בג"ץ אשדוד" בפקולטות למשפטים.

למה לא לשבת ולדבר?

אבל אז הגיע פתרון ממקום לא צפוי. "יש לנו פרויקט משותף של בית מדרש חרדים־חילונים. באחד המפגשים עלה הקושי האמיתי של האוכלוסייה החרדית. הם אמרו שהם מרגישים שהאכיפה כלפיהם אגרסיבית ושאומרים עליהם שהם לא שומרים על חוקי הקורונה", מספר מאיר אברג'ל, חבר מועצת העיר אשדוד.

מדובר במיזם שנקרא "מועצת הסכמות", שמפעיל כמה שנים הקונגרס הישראלי, גוף ששם לעצמו למטרה להגיע להסכמות בין צדדים שונים בחברה. במקום להגיע לבג"ץ ולהתווכח מי צודק ומי טועה עד לניצחון או להפסד, באשדוד החליטו לשבת ולדבר.

"הקבוצה חשבה יחד כיצד אפשר לפתור את הבעיה ולייצר חיזוק חיובי כדי לעודד את חוקי הקורונה", מוסיף אברג'ל. "משם נולד פרויקט 'אכיפה לטובה'. יצאנו לרחובות עם אפודים. אנשים חשבו שניתן להם דו"חות, ובמקום זאת אמרנו להם כל הכבוד וחיזקנו אותם. המיזם יצר הדים".

"זו היתה הצלחה פנומנלית", אומרת ד"ר מירב גלילי, מנכ"לית קרן מנומדין. "מדובר בעיר מאוד מורכבת, עם חרדים וחילונים, בתקופת הקורונה, כששנאת החרדים בה היתה מטורפת. ישבה מועצת ההסכמות והחליטה להוביל מיזם טוב ויפה, שבמסגרתו נשלחו פקחי הרשות המקומית לתת דו"ח 'טוב' למי שעטה מסיכה, אכיפה חיובית. זה היה כמו אש בשדה קוצים. מאוחר יותר גם המשטרה אימצה את המודל".

לא מדובר בעיר היחידה שבה פעילות מועצות הסכמות מעין אלו. בירושלים, בחריש, בלוד, בגבעת חביבה ובערים וביישובים נוספים פועלים אנשים שמטרתם לגשר על הפערים השונים ולהגיע להסכמות, מתוך הבנה שאם הצדדים יישבו יחד - הם יגיעו להסכמות. "בעקבות ההצלחות הללו הבנו כבר לפני פרוץ המשבר הנוכחי, בעקבות הרפורמה המשפטית - אם הכלי עובד חזק וטוב כל כך ברשויות המקומיות, למה לא להעלות אותו לרמת המדינה?" אומרת ד"ר גלילי.

כשהקונגרס הישראלי הוקם לפני שבע שנים, המטרה היתה ברורה: להקים מיזם חברתי שאפתני, שמטרתו לספק מענה למתח המתמשך בין זהותה היהודית לזהותה הדמוקרטית של מדינת ישראל, באמצעות תהליך ציבורי רחב היקף של בניית הסכמות. אם בני זוג שמפרקים את החבילה ואנשי עסקים שמוצאים את עצמם בסכסוך שנראה לא פתיר מסוגלים למצוא את עמק השווה באמצעות גישור, סוברים מייסדי הקונגרס, ניתן גם לפתור סוגיות קריטיות בציבוריות הישראלית בדרך דומה.

לאחר שצברו הצלחות ברשויות המקומיות, הגיע הזמן להעפיל לליגת העל ולזנק לתוך הסערות המשמעותיות ביותר שעל הפרק, דוגמת חוק החמץ או הרפורמה המשפטית.

"תארו לעצמכם שאתם הולכים בפעם הראשונה לחדר כושר אחרי שנים ארוכות", מתאר זאת באמצעות מטאפורה פרופ' שחר ליפשיץ, שעומד בראש מרכז מנומדין, הצלע האקדמית של הקונגרס. "ברגע הראשון תרצו ללכת ישר למשקולות הכבדות, אבל אז המדריך יאמר לכם להיכנס דווקא לאימון עם משקולות קטנטנות. אתם בוודאי תזלזלו ותשקלו לצאת, אבל אם תישארו תגלו שדווקא שם יהיה לכם הכי קשה, כי יש שרירים פנימיים שאנחנו לא משתמשים בהם. זה מה שקרה לנו - אימנו את השרירים שלנו מעולה נגד האויבים שלנו, או למלא את רצון הבוחר וללכת לבית המשפט אם אנו לא מרוצים, אבל בינתיים השריר של בניית ההסכמות התנוון. אנחנו רוצים להחיות את השריר הזה".

פועלים בשלושה ראשים

וזו בדיוק המטרה שלשמה הוקם מיזם הקונגרס הישראלי על ידי חיים טייב, אפרים קריאל ויוסף זרזבסקי. אנשי עסקים שחברו לפרופסור שחר ליפשיץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. "המטרה היתה לקחת את בניית ההסכמות בסכסוכים ולהוריד אותה לשטח - לייצר מיזם חברתי שמהווה בית להסכמות", מסבירה ד"ר מירב גלילי. 

כיום הגוף פועל בשלושה ראשים: קרן מנומדין מובילה תוכניות מנהיגות בקהילות הבדואית והדרוזית, מפעילה קרן הון־סיכון שמתמחה בהשקעה ובמסחור טכנולוגיות מתקדמות שמקורן באקדמיה הישראלית, ומסייעת להן להפוך לחברות טכנולוגיה מצליחות ומשקיעה במיזמים חברתיים וסביבתיים באפריקה וברחבי העולם.

מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי פועל בתוך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ובראשו עומד פרופ' ליפשיץ, ששמו הוזכר בעבר כמועמד לבית המשפט העליון. הזרוע השלישית היא הקונגרס הישראלי, שבו מופעלות בין היתר מועצות הסכמה. מדובר בקבוצות דיון שבהן משתתפים נציגים של הקבוצות השונות בחברה הישראלית.

לא מדובר בשיח אקדמי תיאורטי, אלא בפעילות שכבר נוסתה בשטח בהצלחה, בין היתר בערים חריש ואשדוד שבהן גרים גם חילונים יוצאי מדינות בריה"מ לשעבר וגם חרדים. בשתי הערים התעוררו סערות עזות ביחסים בין חילונים לחרדים, ובשתיהן הוכיחו בקונגרס כי ניתן להגיע להסכמות.

הטרגדיה בשיטת בג"ץ

"תראה את חוק החמץ, שעבר עכשיו בכנסת בקריאה טרומית", אומר פרופ' ליפשיץ, "הוא ממחיש יותר מכל את הטרגדיה ואת האפשרות לפתור אותה". הטרגדיה שעליה הוא מדבר נמצאת בשיטה, שבמסגרתה פועל כיום בג"ץ לדבריו - הימשכות אחר הקיצונים משני הצדדים, במקום מתן מקום למיינסטרים. "כשזה מגיע לעליון, השופטים מתפצלים - אחד אומר שהעניין לא שפיט ולכן אין להתערב, ודעת הרוב קובעת שאין מה לעשות, שפגעו בזכותו של אדם לקבל איזה אוכל שהוא רוצה. התוצאה היא שלא רק שבית חולים לא יכול לחטט בתיקים - הוא גם לא יכול לתלות שלט, שבו הוא מבקש לא להכניס חמץ לשטחו. שתי החלופות דיכוטומיות. מצד אחד יש שופט שאומר שצריך להמשיך את הפרקטיקה שבה מחטטים לאנשים בתיק, ומצד שני נמצאים השופטים האחרים שקובעים כי אסור אפילו לבקש שלא להכניס, שזה מהלך דורסני לכיוון השני. חסר פתרון אמצע. וזה בדיוק מה שאנחנו מציעים - להביא את כולם אל השולחן ולהגיע להסכמות".

פרופ' ליפשיץ' סבור, כי כפי שבדיני משפחה ובדיני חוזים יש חובה להגיע לגישור ולמצוא את הדרך להסכמות, כך ניתן לעשות גם בסוגיות ציבוריות רחבות. "היום בדיני משפחה עושים הכל כדי להגיע להסכמה לפני שאתה מגיע לבית המשפט, שהוא המפלט האחרון. בדיני חוזים אם אנשי עסקים מגיעים לבית המשפט, זה ביזיון ושם רע. אנחנו רוצים לבנות גוף שיזמין את השחקנים הרלוונטיים, סוג של רפואה מונעת, שיאפשר לנהל דיונים ולהגיע להסכמות. זה כלי שיחסוך המון כסף למערכת המשפט. תאר לך כמה בג"צים יימנעו, כמה מחאות, כמה אנרגיות. כל המחקרים מראים שגישור הוא פתרון יעיל בהרבה מאשר מחאה".

לפני כשנה הגיש פרופ' ליפשיץ לבכירי משרד המשפטים הצעת חוק שנכתבה על ידי צוות מרכז מנומדין, שלדבריו זוכה לתמיכה רחבה. בהצעת החוק "להסדר התדיינויות בעניינים ציבוריים", שמכונה על ידי אנשי הקונגרס הישראלי "המסכם הציבורי", מבקשים פרופ' ליפשיץ ואנשיו להעמיד בידי בית המשפט והייעוץ המשפטי לממשלה מנגנון עזר לקידום פתרונות מבוססי הסכמה בהליכים משפטיים, הנוגעים לסוגיות במחלוקת ציבורית.

"החליט בית המשפט על בחינת התאמה לקיום של הליך בניית הסכמות, יפנה את בעלי הדין לגוף בונה הסכמות אשר ייבחר על ידיו לצורך קיום שתי פגישות", נכתב בהצעת החוק. בפגישות אלו ייבחנו הנושאים העיקריים במחלוקת, ולאחר מכן יועברו המלצות לבית המשפט. בהחלטת בית המשפט יתקיים בהמשך הליך בניית הסכמות, שבמסגרתו יצורפו צדדים נוספים, יתקבל מידע מגופים ציבוריים ולבסוף יתקבלו הסכמות, שיקבלו תוקף של פסק דין באישור בית המשפט.

יש שיגידו שאתה נאיבי. שאתה מציע תוכנית שלא תצא אל הפועל כי כל אחד רוצה לנצח, לא להגיע להסכמות.

"גם בדיני משפחה היתה סקפטיות. כולם בהתחלה פחדו, והיום זה נחשב להצלחה מסחררת. אם הייתי שופט בעליון הייתי שמח שיהיה לי כלי כזה. במקום שיכריחו אותי להכריע בסוגיות השונות, הסוגיה תתברר על ידי כל הצדדים בגוף מיוחד, ואם זה יגיע לבית המשפט אקבל מידע יותר מעובד ואמקד את המחלוקות".

גם תומכי העליון וגם מתנגדיו יגידו לך שהשופטים מעוניינים לקבל את ההחלטות האלו. הרי האקטיביזם השיפוטי מאפשר להם לבטל חוקים ולכפות את דעתם.

"אנשים חושבים שבית המשפט רוצה להכריע, אבל ההפך הוא הנכון. תראה את נושא הגיור. במשך עשרות שנים ביהמ"ש העליון מנסה בצורה מגושמת שלא להכריע. ואז, כשדוחקים בו לעשות זאת, כועסים עליו. ביהמ"ש מבקש פעמים רבות לא להכריע, וכלי כמו זה שאנחנו מציעים מספק את התשובה הזו - ניסיון להגיע להסכמות רחבות מחוץ לכותלי העליון".

חיים טייב, איש עסקים ותיק, מחזק את דבריו של פרופ' ליפשיץ. "מנגנון הגישור הוא הכלי הטוב ביותר להשגת הסכמות. מה שטוב לעסקים טוב גם לנושאים חברתיים. הוכחנו את זה ברשויות המקומיות, וניתן לעשות זאת גם ברמה הארצית. מדובר במתווך הוגן ובאי של שפיות, בניגוד לעמדות קצה של גופים אחרים. מטרתנו להיות הוגנים ולהגיע להסכמות".

פרופ' ליפשיץ וחיים טייב לא מתעלמים מהרפורמה המשפטית ומהמחאה שנלווית לה, וסוברים כי הגעה להסכמות רחבות היא הדרך היחידה לפתור את המשבר, שמאיים לדבריהם על מדינת ישראל באופן קיומי. פרופ' ליפשיץ הוא חבר בצוות המייעץ לנשיא המדינה כדי להגיע להסכמות. ואילו טייב, כאיש עסקים בכיר, עוסק רבות בשיח בקרב אנשי ההון במדינת ישראל ובשאלה כיצד לפעול כעת.

גם בקולו של טייב ניתן לשמוע תסכול עמוק. הוא איש עסקים ותיק ומוכר, שייסד לפני שנים את קבוצת מיטרלי, שעוסקת בשיפור איכות החיים של אוכלוסיות במדינות מתפתחות באפריקה באמצעות שיטות שפותחו בישראל. בעוד הוא מסייע למעוטי יכולת באפריקה לשקם את חייהם, התחושה שעולה מדבריו היא שהמדינה שלו עולה בלהבות.

מה שאתם מציעים נפלא על הנייר, אבל בכל פעם שמישהו מנסה להגיע לפשרה בנוגע לרפורמה המשפטית, הוא נתקל בקיר בטון. אולי זה לא ריאלי?

"אם כולנו נחשוב שזה לא ריאלי - נסיים את פרשת המפעל הציוני. זה אולי ייקח חמש או עשר שנים, אבל זה יקרה. חייבים לעצור, להסתכל אחד לשני בעיניים ולהבין שאין הבדל בינינו. מה השתנה? למה אתמול היה אפשר לשתות בירה יחד והיום לא? קבוצות ווטסאפ של חברים שהיו ביחד במשך שנים מתפרקות כי מישהו מביע דעה קיצונית כלשהי. לאן הגענו? אני מרגיש כאילו אני מול אדם שעומד בקומה העשירית ואומר שהוא רוצה לקפוץ. תעצור, תלך לטיפול - אל תקפוץ ישר. זה מה שאנחנו עושים - אנחנו קופצים מהקומה העשירית בלי לחשוב. למה לעשות את זה?!"

כאיש עסקים, לא שקלת להוציא כספים מישראל?

"להפך, אני לא אוציא את הכסף שלי מישראל ולא אסגור את החברה שלי. אנשים שואלים אותי למה אני חוזר לישראל ומה יש לי לחפש כאן, אבל אני מאוד מקווה שהרבה אנשים יעשו כמוני, כי צריך לחזור. זה הבית שלנו וצריך לשמור עליו ולסייע לאנשים לדבר. בעסקים אם אתה לא נכנס לנעליים של מי שיושב מולך ומנסה להבין מה הוא מרגיש - אין לך סיכוי. אנחנו נמצאים כרגע בתקופה שדומה לשריפת האסמים לפני חורבן בית שני. אם נמשיך בלי לנסות להבין את הצד השני, נגיע חס וחלילה לשפיכות דמים".

פרופ' ליפשיץ: "יש לנו ערכים משותפים למרות הקיטוב. ערכתי מסיבת פורים בבית, הגיעו בני, שהוא בוגר 8200 שיצא בשאלה, קרוב משפחה קיבוצניק, גיסי - חרדי הארד־קור, אבא שלי שהוא נכה צה"ל ואחי שהוא ליכודניק שרוף. לכן אני לא יכול לקבל כאופציה את מי שמבטיח מלחמת אזרחים. מה זאת אומרת? אין לי אופציה לוותר. אני חייב להילחם. הפוליטיקה שלנו חייבת את הפתרון שיאפשר לכולם לרדת מהעץ. כרגע אנחנו עוברים טיפול בהלם וחייבים לשרוד את האירוע הזה. אין לנו ברירה. אני לא מתכוון להשתתף במלחמת אזרחים ואני זקן מכדי ללכת למקום אחר. אני חייב להישאר כאן ולהילחם כדי שנלמד בסוף לחיות יחד".