יומן המלחמה שלי

פרוסות או מקלות?

איזה צ'יפס אתה בוחר?

דילמה לא פשוטה לחייל המילואים, שגויס זה עתה בצו 8. מסיימים את החיול בבסיס הקליטה ועולים למעלה אדומים לאכול צהריים נורמלי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כבר כמה ימים שזה מרחף באוויר. כבר התרגלנו. מאז הקמת הפלוגה, כמו שאומר דניאל הרס"פ, כל קפצון שיוצא מעזה, אתה כבר בודק איפה הסרבל והדיסקית שלך. כנראה הטלפון יגיע. עד היום הוא לא איכזב. עופרת יצוקה, עמוד ענן, ועכשיו צוק איתן. בכולם הוא צילצל.

מתכנסים. מודיעים לנו שנרד לשיזפון להתאפס על הטנקים, ומשם אפילו אלוהים לא יודע לאן נתגלגל. עולים לאוטובוס ומתחילים לנסוע.

הייתי יכול לישון שעות, לולא העצירות של הנהג בכל פונדק דרכים אפשרי בדרך לשיזפון. מזל שיש סיגריות. כזה אני, מעשן מילואים. באזרחות משתדל לא להחזיק עלי קופסה, אבל במילואים - קטר. החבר'ה מהבית אוהבים להסתלבט עלי בגלל זה.

כביש הערבה, לילה, מרגיש כמו נסיעה אל הלא נודע. ובאמת, לא ידענו מה הולך להתרגש עלינו בחודש הקרוב.

5 קילו

לא אכתוב כאן בדיות. כמעט לא פגשנו מחבלים, לא פנים אל פנים, ובקושי בכוונות. אנחנו פלוגת שריון מילואים, ומטבען של שתי העובדות הללו, לא יהיו כאן סיפורי גבורה. אבל כן יהיו סיפורי שיגרה. סיפורים של מציאות יומיומית שוחקת, עם מטען שלם שהשארנו בבית מאחור, משפחות, עבודות, לימודים ואללה יוסתור.

כבר פעם שלישית שאנחנו נפגשים על גבול הרצועה, והפלוגה קיימת בסך הכל מ־2008. ממוצע פשוט - בכל שנתיים. פעם בשנתיים אתה מקבל את החייגן האוטומטי, אורז תיק ומגיע לתת מעצמך למען המולדת. מולדת. כבר לא משתמשים היום במונחים כאלה. זה נשמע קיצוני מדי.

הפלוגה מורכבת מאנשים צעירים. המבוגר לדעתי בן 33. הצעירים ביותר עדיין לא משוחררים שנה מהסדיר. אבל תמיד מתייצבים. תמיד מעל 100 אחוז גיוס. גם כאלה שלא צריכים לבוא, שומעים שגויסנו, ומגיעים. 

שיזפון. המכורים שבינינו, ואני ביניהם, מבזבזים זמן יקר על משחק חצי הגמר המשמים בין הולנד לארגנטינה. מודיעים לנו שמחר כבר עולים לשטחי הכינוס.

קמים בבוקר "יקיצה טבעית", עוד מונח צה"לי שהשתרש בשפה האזרחית. מתארגנים לאיטנו ויוצאים לדרך. ככל שמתקרבים לעוטף, הדריכות עולה. המתח. אצל חלק מהאנשים גם האדרנלין. אצל חלק הוא רק יורד.

חלק מהבעיה בפלוגת שריון הוא שאתה מורכב מעגלה ומסוסים. אתה הסוס, והטנק הוא העגלה. אם הגעת לשטחי כינוס והטנקים לא, או להפך, אתה מיותר. כל כבישי הארץ מלאים במובילי טנקים, ואנחנו מחכים לתורנו. הגיעו שבעה מתוך עשרה טנקים. מתחילים טיפולים. "החְזרה לכשירות", בשפה החאקית. 

מסתכל על פטיש ה־5 קילו, נאנח. וואלה, האמת, לא התגעגעתי. אבל זה לא עוזר.

מתחילים לדפוק. ים של עבודה לפנינו. הטנקים במצב לא טוב. מה שכשיר לאימונים לא מספיק כשיר לקרב, מתברר. עוד חוליה להחליף, עוד פין חיבור שנשבר וצריך להוציא אותו, והגב, אוי, הגב. והידיים. מי שמכיר יודע שאחרי עבודה מרובה עם פטיש 5 קילו אתה מיישר את הגב ומרגיש שאתה קצת מרחף. שהזרועות שלך מנופחות סטייל אלי האנה, ושהזיעה שלך זה הדבר הכי גברי שקיים ביקום. אחרי חמש דקות אתה מתבדה. אתה פחות או יותר היצור שהכי כדאי להתרחק ממנו. ולא רק בגלל הריח.

אבל עובדים. נותנים גז. לא רוצים להגיע למצב שהתמרון הקרקעי מתחיל ואנחנו בחוץ בגלל כמה דפיקות פטיש שלא סיימנו. לו רק ידענו שההמתנה הולכת להימרח שבוע, הכל היה מתנהל לגמרי אחרת. 

הפלוגה של אברום. לא רוצים להגיע למצב שהתמרון הקרקעי מתחיל ואנחנו בחוץ בגלל כמה דפיקות פטיש שלא סיימנו // צילום: אחיטוב בר־ניצן

שק של מוטיבציה

יום שלישי, 15 ביולי. ישראל מקבלת את ההצעה המצרית להפסקת אש. מחכים לחמאס. אנשים כבר מתקשרים לבוס בעבודה, לאישה, "כבר חוזרים, מאמי, מקסימום מחר מזדכים". אף אחד לא מביא בחשבון שלכל הצעה בחיים אפשר גם לסרב.

"צבע אדום, צבע אדום". לא בטוח כמה הפנמנו אז את המשמעות של המטווח שהיה באותו ערב סביב הרצועה. אבל הבנו שמחר כנראה לא יהיו הזדכויות. אנחנו כבר חמישה ימים בשטחי כינוס, מופגזים בכל רגע, עם התושבים מסביבנו, ולא נראה שמדינת ישראל חושבת להיכנס קרקעית. לא ברור, לא מובן.

אמרתי לטלכו, מט"ק 2ב', שלדעתי, אין כבר לגיטימציה להיכנס, כנראה ההנהגה לא רוצה בעימות הזה עכשיו. הוא אמר לי שהוא חושב כמוני, ועל "שק המוטיבציה" שהוא סוחב על הגב שלו התווספו גם שני שקים של אכזבה ותסכול. "תנו לנו לנצח", הוא כתב באותו ערב ברשת החברתית.

במהלך הימים האלה אנחנו כבר מרגישים את עם ישראל שמאחורינו. מאות אזרחים ומשלוחים שמגיעים דרומה ומפנקים את החיילים על הגדרות, מאות מנות אוכל חם, ביתי ומסחרי כאחד. מציף את הלב בגאווה שקשה להסביר במילים. אתה מרגיש שאולי ניצחון אחד כבר השגת.

יום חמישי. קמים לעוד יום של טיפולים, אבל עכשיו כבר מבקשים מהקצינים - "אם אין סיבה, אל תביאו אותנו לשטחי כינוס". אנשים מתחילים להבין שזה לא אותו הדבר כמו פעם. יש מנהרות, יש חדירות מהים ומהיבשה, ונוסף על כל זה, אתה גם בטווח הפצמ"רים, שזה מוסיף סכנה מיותרת. לא ידענו מה צפוי לנו באותו ערב.

הטנק של יוסי פורס זחל ב"בית הקברות לטנקים". קרב בלי בלת"מ הוא לא קרב // צילום: אחיטוב בר־ניצן

לאסוף פלאפונים

אחת התובנות היפות שצה"ל למד בשנים האחרונות היא עניין הפלאפונים. לכל אפשר להאזין ולצותת. ולכן בכל עדכון שקיבלנו מיוסי, הסמ"פ, נאספו לפני כן הפלאפונים והורחקו מהאסיפה. האירוני הוא שדווקא את פקודת הכניסה לרצועה קיבלנו כבדרך אגב, על ידי אלוף משנה אחד, שלא חשב שזה נכון לא להגיד את מהות הכניסה, ובטח לא את שעת הכניסה הצפויה, להלילה, וכל זה כשכולם עם פלאפונים עליהם. אבל לך תעיר לקצינים כאלה. 

אנשים קצת בשוק, קצת לא מאמינים, אבל לאט לאט אתה מרגיש את התכונה באוויר. זה קורה. לא באנו סתם, עמוד ענן לא חוזר על עצמו. הפעם נכנסים להכות במנוולים. 

 נאומבורג. אנחנו לא לבד  // צילום: דודי ועקנין

57 שעות

השכונה הבדואית, מצפון לבית להיה. המטרה שם היא המנהרה שנמצאת באחת החצרות בשכונה. מתחילים כניסה, סדר תנועה, יוסי הסמ"פ, ואבודרם, מ"מ 2, מובילים אחרי מפעיל הדחפור שפותח את הציר. שריונרים כמונו, שלא פגשו את עזה בסדיר, לא מכירים את הנהיגה בחול ים. ובאמת, כבר על הגדר אנחנו מאבדים את בנדה, טלכו ויאיר, שפרסו זחל ונכנסו לשפ"צ (שיפוע צד, סכנת התהפכות). לא יכולים להמשיך תנועה.

שקרן החייל שיגיד שבכניסה הקרקעית הראשונה אין פחד. יש פחד ויש חשש. השאלה היא לאן זה מנתב אותך. לשיתוק חושים או לחידוד חושים. אצלנו אני חושב שהיה אדרנלין גבוה, חושים חדים, אבל ללא ספק, היה גם חשש. אתה לא יכול לדעת מה הכינו לך השכנים.

גם יוסי פורס זחל, באזור שייקרא אחר כך, על פי מפעיל הדחפור, "בית קברות לטנקים", עקב הטנקים הרבים שנתקעים שם. אבודרם נשאר לבד מקדימה, וצריך לפתוח את השטח בשביל כניסה של כל חיילי הרגלים שהובלנו פנימה. הוא יורה המון, לעבר נקודות חשודות ולעבר זיהויים חשודים. אנחנו יודעים שהתושבים התפנו מהשכונה הזו, ולכן כל אחד שמסתובב שם בן מוות. אין לו מה לחפש שם חוץ מלפגוע בנו.

בסוף אחיטוב, המ"פ, מצליח לחבור אליו, ויחד הם פותחים את השטח. מתוך שבעה טנקים שנכנסו, נשארנו שלושה, שצריכים להוביל גדוד חי"ר שלם לשטח בפעם הראשונה בחייהם. לא אידיאלי עבור מג"ד החי"ר. אבל קרב בלי בלת"מ הוא לא קרב.

בסופו של דבר, הכניסה לשכונה לא מלוּוה בהתנגדות גדולה מדי של האויב. מסיימים את ההובלה, החי"ר תופס את הבתים שרצה, ונכנסים לשהייה ארוכה. מחר כבר יתחילו לעבוד על המנהרה המדוברת. מחכה לנו זמן ארוך להעביר כאן.

ארבעה אנשים שסגורים בתוך חלל של 3 מטרים מרובעים למשך הרבה ימים. כנראה השריון זה האבטיפוס לפורמט של "האח הגדול". תוסיפו לזה שבכניסה לעזה לוקחים לך פלאפונים, והנה לגמרי הפורמט הטלוויזיוני המצליח. חומר טוב למחקרים סוציולוגיים, פסיכולוגיים, ומה שתרצו. 

איך מעבירים את הזמן בתא הנהג הדחוס הזה? אין תנוחה שלא ניסיתי לשבת בה. התחת דואב, הגב עקום וכבר תפוס, והרגליים כבר מתגעגעות למתיחה הגונה. מדי פעם נרדמים, כל אחד בכיסא שלו, לפעמים פותחים מדף בשביל לעשן. אבל קשה.

בתוך הטנק מדברים. על הכל, ובעיקר על הבית. מה קורה עכשיו בבית, כמה היית רוצה להיות שם עכשיו. אני מספר על האישה, רחל, ועל איתי ואסף שלי. אמיתי התותחן מדבר על החברה עילית, ויוגב, הטען, הוא כרגע בונה על איזו נעה אחת, בת 25, בלונדינית. היה שמח להתחיל איתה קשר, אבל עזה קראה לו. ודב, המט"ק, הוא ממדר רגשות. מפריד. לא מדבר הרבה בכלל, וכמעט לא מדבר על הבית. מדבר בעיקר מבצעי, משימה, מה יש לעשות וכדומה.  

מתחילות השריקות. השריקות הן אולי הזיכרון החד ביותר שיש לי ממלחמת לבנון השנייה, שהשתתפתי בה בערך יומיים בשירות הסדיר שלי. שריקות הטילים. אתה לא יודע מאיפה זה בא ולאן זה מיועד. בכל שריקה אתה מוריד את הראש.

השהות במקום אחד מסוכנת. טנק חייב להיות נייד. אחרת הוא סתם מטרה כבדה לטילי נ"ט. אז אנחנו מנסים להיות כמה שיותר ניידים. בסך הכל מדובר במתחם של אולי 50 מטרים מרובעים, ואנחנו שלושה טנקים. אין הרבה מקום לזוז בו.

הימים חולפים, הזמן לא זז. בשבת אחה"צ מתחילה שמועה שהלילה מסיימים את המנהרה, מפוצצים ויוצאים חזרה לארץ. אנחנו שמחים לשמוע, אבל לא מפתחים תקוות, כדי לא להישבר אחרי זה ממקרה של ביטול. אבל זה קורה.

לקראת 3 בלילה מתחילים סדר תנועה ליציאה. היציאה היא אולי הדבר הכי קשה. הכל כל כך לאט. ואתה כבר על קוצים, מת לצאת מהטנק הזה כבר. מתחילים לסגת תוך כדי חיפוי אחד לשני, דב נותן לי הוראה לא נכונה בקשר, במקום אחורה וימינה, קדימה וימינה, והנה, גם אנחנו, אחר כבוד, מצטרפים לרשימה המכובדת של הטנקים שנתקעו בבית הקברות המדובר. כמובן הם כבר חולצו משם לפני יומיים, אבל עכשיו תורנו.

מגיע הדחפור, בשבילו חול ים זה כמו משחק בפליימוביל, חופר אולי ארבעה מטרים באדמה ומחלץ אותנו בתוך חצי שעה. תענוג. כלי מדהים, הדחפור.

ממשיכים תנועה. אי אפשר לתאר את הרגע הזה שאתה יוצא מהטנק אחרי שהות ארוכה כזאת. שחרור והקלה בלתי ניתנים לתיאור. ככה אנחנו מסיימים את המשימה הראשונה שלנו במבצע הזה. לקח לנו שלושה ימים, מחמישי בלילה עד ראשון בבוקר. 57 שעות.

מנוחת הלוחמים. בכל פעם צמד טנקים נכנס ל־24 שעות ומוחלף בבוקר // צילום: אחיטוב בר־ניצן

שבירה ראשונה

התחושה טובה. אתה מהטנקים היחידים שעמדו במשימה מתחילתה ועד סופה. הגוף מותש, העיניים נעצמות, אבל הדם זורם בעורקים. מחפש טלפון כדי להתקשר לאשתי. לוקח מאיזה בחור שהסתובב לידינו. מחייג. לא עונָה. גם אני לא הייתי עונה לכל טלפון לא מזוהה ב־8 בבוקר. מתקשר שוב. עכשיו היא עונה.

"היי מאמי", אני אומר.

זהו. התחילו הדמעות. הקול שלה, המתרגש, החצי שבור, גומר אותי. כמעט מתחיל לבכות בעצמי. אבל לא נותן לעצמי. שטויות של מאצ'ואיזם וגבריות שבאה אליך כשאתה עולה על מדים. "הכל בסדר, אני בחוץ, נדבר אחר כך, כשיגיע הטלפון שלי".

השמועה אומרת שיש פקודות להמשך, ומדובר על הערב. אני לא מאמין למשמע אוזניי, בטוח שזה יידחה. לא יכול לחשוב על עוד כניסה כזאת בלי לילה אחד נורמלי לפני זה. העייפות גדולה מאוד, ואין שינה שנראית באופק.

אנחנו עוברים לשטח כינוס אחר, ומבינים שהלילה זאת שכונת בית חנון שמחכה לנו.

אני מתחיל להרגיש שאני נשבר. בכניסה הקודמת ישנתי אולי שלוש שעות, וגם זה בקיטועים. בכל עשר דקות התעוררתי לשנות תנוחה. איך אכנס שוב הלילה? חייב לילה אחד נורמלי.

מדבר עם אמיתי. כל המאצ'ו והגבריות שהזכרתי קודם, הכל נעלם. מתפרק ממש. לא מסוגל. לא יכול לחשוב על זה כרגע.

אמיתי, התותחן בטנק שלי, הוא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי בחיי המילואים. אנחנו החברים הכי טובים. מכירים כבר מהסדיר, חברים בלב ונפש כבר עשר שנים. הוא כמו אח בשבילי. זה דבר שכל חייל מילואים יכול רק לחלום עליו. העובדה שיש לי עם מי להתייעץ, את מי לשתף ועל מי להתפרק כשצריך, היא מתנה.

רחל אומרת לי בטלפון שגדוּלה של אדם ושל לוחם היא להגיד דווקא כשהוא מרגיש לא כשיר, ולא לרמות את כולם ולהיכנס במצב לא טוב. אמיתי ואני מחליטים לפנות לבנדה, המ"מ, ולשתף אותו בתחושות. "לא הלילה, בנדה. תנו לנו לילה אחד נורמלי לפני. חייבים לישון קצת. זה לא טוב להיכנס ככה".

בנדה מבין. מאשר לנו ומבטיח שהוא בודק את זה מול אחיטוב המ"פ. מגיע הערב, אנחנו שואלים את בנדה מה קורה, ומבינים שאנחנו לא לבד. האנשים מפורקים. ובכלל, החימוש הגדודי מונע משני טנקים להיכנס. החימושניק מסביר שאם ייכנסו ככה הלילה, הם בטוח ייתקעו באמצע. מתמונת המצב עולה שרק שלושה טנקים יכולים להיכנס הלילה עם גדוד הנח"ל לבית חנון. שוב, לא אידיאלי, אבל אפשרי.

אני מסדר לַצוות שינה אצל הדודים שלי בכפר מימון. הם לא בבית, אבל הבית נשאר פתוח לחיילי צה"ל שבסביבה. אנשים מדהימים. שוב ניצחון הרוח הלאומית. מקלחת חמה, כביסה לסרבל השריונאי, מיטה נורמלית, נס קפה בבוקר. זה מה שהיינו צריכים.

קמים כמו חדשים. מודיעים ליוסי שאנחנו נכנסים היום. כשירים. ב־17:30 מתחילים כניסה. יוסי ואנחנו.

היי, בית חנון. פעם ראשונה שאנחנו נפגשים.

צילום: אי.פי

הריתמה

טנק זה דבר מדהים. מכונת מלחמה שמייצרת כוח אש ששווה לזה של פלוגת חי"ר בערך. 90 טונות של מתכת משוריינת, וכשאתה מסיע את כל המפלצת הזאת במהירות של 50 קמ"ש, זה בכלל עוצמתי בצורה בלתי רגילה. אבל לטנק יש גם חסרונות, כמו לכל דבר. אחד החסרונות שלו זה שהוא מופעל בצורה חשמלית, ותקלות שלכאורה הן קטנות יכולות להשבית אותו מתנועה.

בבעיה כזאת אנחנו נתקלים ביום השני ללחימה בבית חנון. במהלך נסיעת הלילה, כחלק מכיבוש השכונה, שמנו לב שמערכת אמצעי ראיית הלילה שלנו לא עובדת. אנחנו מצליחים להעביר את הלילה איכשהו, כשדב מכוון אותי על חודו של סנטימטר כדי להימנע מפגיעה מיותרת בבתים. אבל בצהרי יום שלישי יוצאים החוצה לטפל בבעיה.

ארז, מפקד החוליה הטכנית (מחט"פ), מודיע לנו שהריתמה החשמלית, זאת שמחברת בין אמצעי ראיית הלילה לספק הכוח שלו, נקרעה, ויש צורך להחליף. ריתמה חדשה בדרך מצריפין. מתי זה צריך להגיע? בתוך יום. ריתמה של 15 שקל משביתה מכונת מלחמה.

שוב מתארגנים לנסיעה לכפר מימון. הפעם הדודים נמצאים, ואנחנו מגיעים מאוד מאוחר. הדודה המאמצת באה עד ניר עם כדי לקחת אותנו. מדהימה. שוב, מקלחת, כביסה, קפה. מיטה נוחה.

עוד רבות היה אפשר לספר על הריתמה המדוברת. בסיכומו של דבר, היא השביתה אותנו למשך ארבעה ימים, שבהם ישבנו מחוץ לגדר. לבסוף, כשהיא באה, התברר שהיא לא היתה הבעיה בכלל. הבעיה היתה אחרת, והיה אפשר לפתור אותה בתוך שעה. סתם מקרה מרגיז של חוסר הבנה עם אנשי החימוש.

הילדים איתי ואסף. צריכים להמשיך בשיגרת יומם

פרץ השלום

שישי לפנות ערב. נכנסים בחזרה לרצועה, מצטרפים לשאר הפלוגה בבית חנון. מכניסים איתנו חמש אכזריות של לוחמי הנח"ל. מדהימים החי"רניקים האלו. תנו להם לנווט ברגל, הם יגיעו לכל חור שתבקש. שים אותם על כלי רכב כלשהו - הם לא מבינים משמאלם ומימינם.

מצטרפים לכל הפלוגה בערב ועוזרים בתפיסת העמדות. לילה זה קשה. אתה צריך להחזיק ערנות מלאה, כדי לא להיתפס לא מוכן. השכונה ריקה, רק חיות מסתובבות.

פתאום, בסביבות 1 בלילה, עולה מג"ד הנח"ל בקשר ומבקש האזנה מכולם. הפסקת אש.

ב־3 מתחילים תנועה אחורה. לא מבינים מאיפה זה בא, אבל ההנחיה היתה ככה, פחות או יותר: "תחנות **** כאן קודקוד, בשעה 4 נתחיל לסגת מעמדותינו אל עבר עמדות אחוריות. אני מבקש מכל המפקדים והסגנים לבצע בדיקה מלאה של כל הציוד ולראות שלא משאירים מאחורינו שום ציוד, מפה, מכשיר קשר או כל דבר אחר. הנסיגה תתבצע לאט ובטוח, ורק בבוקר נדע אם אכן פרץ השלום. עד אז לשמור על ערנות, צריך לדעת שהאויב תמיד ירצה לזנב בנו בשעת היציאה. בהצלחה".

ההנחיה היא לסגת אחורה עד השעה 7, כי בין 7 ל־8 חיל האוויר רוצה לתת עבודה על השכונה, ולהסביר לחמאס טוב טוב שלא כדאי לו לחזור למערכה אחרי הפסקת האש. יוצאים החוצה, ובשעה 7 כולם עולים לצריחים של הטנקים לצפות בסרט המלחמה הכי טוב שנראה הקיץ. פצצות חיל האוויר זה דבר מרשים, ללא ספק. פטריות העשן שעולות מעל שמי עזה באותו בוקר שבת נותנות תחושה של גאווה לאומית. צה"ל חזק. לא חשבנו שחמאס יחזור ללחימה אחרי מכה כזאת. 

ההתפכחות מהחלום תיקח לנו שבוע.

טובה הארץ??

לאורך כל המבצע, התחושה בדרום מדהימה. תחושה של ניצחון רוח גדול, שהחל במבצע "שובו אחים" ונמשך במפגן האחדות והתמיכה סביב צה"ל בלחימתו באויב העזתי. תחושה שקשה להסביר במילים. משלוחי התרומות, פינוקי האוכל, הביקורים המתמידים, הדאגה האינסופית לכל פרט ומחסור של החיילים - כל אלו היוו מקור כוח ונתנו רוח גבית אדירה ללוחמים בחזית.

אל מול כל התחושות הממלאות את הלב ומציפות אותו בגאווה עצומה, מחדירות זריקה אדירה של מוטיבציה, ניצבו כוחות מחלישים. 

חייל הוא לא מנותק. בעולם הסמארטפונים של היום אתה מחובר כל הזמן. והרשת גועשת. הרעים לטיס והטובים לחמאס, או כל מאמר כזה שמתפרסם ברשת ויוצר תהודה כל כך גדולה, קשה מאוד שלא להתייחס אליו. קשה לתת לזה לחלוף כאילו לא קראת. התסכול גדול מאוד. כמה עיוורון יכול להיות לבני אדם?

לך תסביר לגדעון לוי שאחיטוב יצא מהטנק שלו, באור יום, כשסכנת צליפה עומדת עליו, רק כדי לחלץ שתי עזים שנתקעו בין ההריסות. לך תסביר לו שטנק לא יירה למקום כלשהו אם אפילו יעלה החשד הכי קטן שיש אזרחים בסביבה. לך תזכיר לו, שהרוצח שעומד בראש הזרוע הצבאית של חמאס כבר היה על הכוונת של המסוק אבל ניצל מכיוון שהיה עם אשתו וילדיו ברכב. אותו רוצח שלא מבחין כלל בין אזרח לחייל, בין ילד למבוגר. עבורו כולם בני מוות. כי הם יהודים. 

הטוב והרע במגרש הזה הם ברורים. הם מוחלטים. ואין שום דרך להסביר את המציאות אחרת. יכול להיות שנעשות טעויות על ידי שני הצדדים. גם אנחנו אולי טעינו. אבל במערכה מול חמאס יש צד טוב ויש צד רע. ואין מקום לפתוח כאן דיון על זה.

שדה הבצל

בחזרה לבית חנון. זזים אחורה לשטח החקלאי שמפריד בין הגדר לשכונות של עזה, מתכוננים לשהייה של כמה שעות. רק בבוקר מבינים שהפסקת האש הזאת, אותו שלום שפרץ, הוא רק ל־12 שעות.

חוסר הידיעה ממה שהולך לקרות משגע. מטריף. אתה לא יודע לאן נושבת הרוח בחוץ, מה אומרים הפרשנים ומה הלך הרוח בהנהגה המדינית. בסוף, אחרי שהכל נגמר, הבנו שהמבצע הזה היה גם בית קברות גדול לפרשני הטלוויזיה.

מתמקמים בשדה בצל, שבדיוק היה באמצע הקטיף שלו. יוצאים מהטנק ומותחים איברים. הריח נורא, סירחון שאי אפשר לתאר. שבת בבוקר, ובגלל שאני דתי אפילו קפה אי אפשר להכין. לפעמים הדת שלך נבחנת בכוס אחת של קפה שחור. כולם שותים, ואני מסתכל מהצד. מת לשלוּק של קפאין.

שמים את הראש איפה שיושבים, על האדמה, ונרדמים כמו שאנחנו. שינה שתעלה לי ביוקר מצד אחד ותפנק אותי מצד שני.

אני מתעורר אחרי שעתיים בערך, ומרגיש על סף עילפון. נרדמתי בשטח פתוח מתחת לשמש הקופחת, ומייד הבנתי שהתייבשתי לגמרי. הראש פטישים, ואחר כך גם באים השלשולים והסחרחורות. איתנו נמצאים לוחמי הנח"ל, ואיתם הרופא הגדודי הצמוד. אני ניגש אליו, והוא אומר לי שאני חייב להכניס נוזלים, ואם אני מקיא אז אני חייב אינפוזיה. ואני, אני רק שומע על אפשרות של מחטים, מתחיל לשתות כמו גדוד בערך. רק לא דקירות ומחטים.

נכנסים שוב לשטח ישראל כדי לתדלק את הטנק ולמלא תחמושת. אני רואה שהמצב שלי כבר לא טוב. מבקש מדב המפקד לצאת הביתה ולחזור בכוחות מחודשים. מקבל אישור.

בשעה 20:30 אני מבקש מאשתי שמישהו יבוא לקחת אותי מכפר מימון. ההורים שלי מוזנקים למשימה. אני נוסע לכפר מימון כדי להתקלח ולהרגיש קצת יותר טוב.

אמא מתרגשת מאוד כשהיא רואה אותי. עברו עליה ימים לא פשוטים של דאגה ולחץ, ואני מזהה אצלה לחלוחית קטנה בקצה העין. ואבא, אבא שלי שיאן העולם בהדחקת רגשות. עניין משפחתי כזה. אני דור רביעי לבעיה. 

מגיעים הביתה, רחל מחכה לנו במדרגות. חיבוק ארוך מתובל בדמעות קלות, ונפרדים מההורים. אסף, בן שנה, בדיוק מתעורר לבקבוק. אני מרים אותו, והוא, כאילו לא יודע מי אני. מסתכל עלי בעיניים חשדניות, שכאילו אומרות: "אתה מוכר לי מאיפשהו!" בסוף הוא משתחרר. מחבק אותי וחוזר למיטה.

בבוקר, איתי, בן 4, שחוגג היום יום הולדת, מתקשה מאוד להכיל את המפגש. הוא כועס עלי. לא מוצא את עצמו. האמת, אפשר להבין ילד בן 4 שכועס כי אבא לא היה בבית שלושה שבועות. בסוף הוא מתרצה ומבקש לשחק איתי. אחר הצהריים אנחנו כבר נוסעים יחד לקנות לו אופניים לכבוד יום ההולדת שלו. 

סובב הסביבון

אחרי שלושה ימים אני חוזר לדרום, לשטחי הכינוס. הצוות שלי כבר חזר לרצועה. מתחיל להבין מה הולך, ומבין שכרגע אנחנו כאילו תופסים קו בעזה. עושים סבבים בעמדה בתוך הרצועה. בכל פעם צמד טנקים נכנס ל־24 שעות ומוחלף בבוקר.

מכיוון שהצוות שלי כבר בפנים, עם נהג אחר, אבודרם אוסף אותי אל הטנק שלו ומרכיב צוות, כדי שנוכל להתארגן לכניסה בבוקר ולהחליף את החבר'ה שלנו, שנמצאים שם מהבוקר. הולכים לישון בידיעה שיעירו אותנו בסביבות 4 או 6 בבוקר. מקווים שב־6.

לפעמים חלומות מתגשמים. אבודרם מעיר אותי ב־6. "יאללה, תתחיל להתארגן". קמים, מתארגנים, קפה, וב־6:50 מתחילים תנועה לעבר הגדר. נסיעה של רבע שעה עד הגדר, בעיקר בשטחים חקלאיים של תושבי קיבוץ ארז, ששילמו מחיר גבוה בכך שאיפשרו לטנקים לנסוע בשטחיהם. משתדלים כמה שאפשר לא להרוס ולא לפגוע בגידולים, אבל לא תמיד מצליחים.

נכנסים פנימה ותופסים את העמדה. העמדה נמצאת באותו שדה בצל שהגענו אליו כבר לפני שבוע, וצופה אל פאתי השכונה שקיבלה את השם המיוחד - סביבון. ההרס בשכונה גדול. כמעט לא נשאר בית שעומד על תילו, בטח לא כפי שהיה לפני תחילת המערכה. נערכים לתפיסת המקום. 

אמרתי קודם שחוסר הידיעה משגע. אז למשימה הזאת יש יתרון אחד מאוד משמעותי: אנחנו יודעים מראש לכמה זמן אנחנו נכנסים. זה משנה את כל התמונה. קשה, מעייף, סיזיפי, צפוף, כואב - כל זה לא משנה כל עוד אתה יודע שבבוקר באים להחליף אותך. ובאמת, הכניסה הזאת היתה סבירה. לא נוראית כל כך.

חזקה מהרוח

לכל חייל שנלחם בחזית, יש עוד חזית. בבית. מה הוא השאיר בבית. אצל חייל מילואים, זו חזית גדולה הרבה יותר. אצל חייל מילואים נשוי, זו חזית ענקית. אצל חייל מילואים נשוי עם ילדים, זו חזית אסטרונומית.

למזלי, יש לי אישה מדהימה ושני בנים מתוקים. עם המטען הזה יצאתי למילואים. עם התרמיל הזה על הגב. ומעבר לדאגה שלך לעצמך, אתה לא מפסיק לדאוג להם, והם לא מפסיקים לדאוג לך. וזה קשה. מאוד.

אני יכול לכתוב עוד עשרה יומני מילואים, אבל האנשים החזקים באמת, הגיבורים באמת, הם אנשי העורף. אותם תושבי הדרום, נשות החיילים ואימהות החיילים, שצריכים להמשיך בשיגרת יומם כאילו הכל אותו דבר, וכאילו שום דבר לא קורה עכשיו ליד הבית שלך או ליד הבעל שלך.

כשאתה חייל, סדיר או מילואים, אתה נמצא במציאות צבאית, ברוטינה מלחמתית, ואתה יודע איך לאכול את זה. כבר היית שם. אבל עבור אשתי זו מציאות מטורפת. הדאגה והלחץ עצומים, קשים מאוד לנשיאה. אבל החיים שלה ממשיכים. צריך לתפעל בית עם שני ילדים. ללכת לעבודה. להצליח לעבוד ולשמור פאסון, כאילו הכל בסדר. 

והיא היתה מדהימה. דיברתי על זה עם אמיתי המון. סיפרתי לו איך השקט והרוגע שהיא משדרת לי מהבית נותנים לי כוח להמשיך כאן ולהחזיק את הראש מעל המים. אני לא יודע איך הייתי שורד את החודש הזה אם גם בחזית השנייה היתה לי מלחמה. אבל היא נתנה לי שלום. הפסקת אש הומניטרית, אם תרצו.

הספקתי להיכנס עוד פעם אחת לרצועה, למשמרת של 24 שעות בסביבון. אחרינו כבר ביטלו את המשימה, והמתנו לפקודה שתורה לנו שאפשר להוריד את הטנק מכוננות ולהתחיל בתהליך של הזדכויות על הציוד. המתנו. ועד שהגיעה הפקודה הזו, יצאה הנשמה.

למזלי, יש לי אישה מדהימה ושני בנים מתוקים. עם המטען הזה יצאתי למילואים. רחל, האשה בחזית שבבית 

יוצאים לא יוצאים

יום רביעי. בבוקר מגיעה הפקודה שאפשר להוריד מהטנקים ציוד כוננות, כלומר, מתחילים בתהליך לקראת שחרור סופי מהמילואים. עובדים במרץ. כששחרור עומד על הפרק, כולם מקבלים אנרגיות. אבל החום. אוי, החום. חום שלא ברא השטן. גיהינום עלי אדמות. המון עבודה והמון שתייה. קשה מאוד לעבוד בטמפרטורות האלו. הגוף מתעייף הרבה יותר.

יוסי הסמ"פ אומר שהערב כבר נלך הביתה. נסיים כאן הכל, ניסע לסיים את הזיכוי על הציוד האישי, על הנשק, ונמשיך הביתה. כיף לשמוע. אני כבר מבקש מאשתי שתמצא בייביסיטר לערב ושתבוא לאסוף אותי מהבסיס.

הרמת כוסית עם המג"ד. טקס החלפת מ"פ. למען האמת, לא החלפה. אחיטוב איתנו במבצע הזה, אבל הוא מ"פ בהתנדבות. הוא בכלל בקבע, בין תפקידים, והנחיתו אותו למבצע כדי לפקד על הפלוגה שלנו, שנותרה בלי מ"פ כי הקודם נסע לשליחות בחו"ל.

איש מדהים, אחיטוב. משכמו ומעלה. כשמדברים על טובי בנינו, מתכוונים אליו. בחור שקט וצנוע שבא לעבוד, והכל בביטחון מלא ובגאווה עצומה. הבן אדם כמעט לא יצא עם הצוות שלו מעזה, ובטח שלא הביתה. אז הרמנו כוסית לכבודו ולכבוד ינאי, המ"פ החדש.

ממשיכים ללחוץ לכיוון הבית. מפרקים את השטח, את התחמושת, את הזיווד, ומתכוננים לנסיעה לבסיס האם באזור יהודה, שהגענו אליו לראשונה לפני 29 יום. ההתרגשות בשיאה.

עולים לאוטובוס, נוסעים לכיוון ירושלים. ואז, רבע שעה לפני שאנחנו מגיעים, נופלת עלינו הפצצה. דניאל הרס"פ מודיע שהרגע הודיעו לפלוגה שהיא לא משוחררת. שגם ביום ראשון נצטרך לחזור לצבא. קודם כל מדליקים את הסיגריה. סיגריית תסכול. ועוד אחת. בכל זאת, חתיכת תסכול. 

חצי הכוס המלאה היא שלפחות אנחנו יוצאים הביתה לשבת. אני מודיע לאשתי, והיא, כהרגלה, מגיבה בצורה מדהימה ואצילית. "לפחות בשבת אתה בבית".

בערך ב־10 בערב יוצאים מהבסיס לכיוון הבית. אשתי מציעה שכבר ננצל את הבייביסיטר ונצא יחד. אנחנו יושבים לבירה בשוק מחנה יהודה. היא אומרת לי שכבר חודש היא מסתובבת בעיר ורואה צעירים יושבים, והיא רוצה לצעוק להם, מה אתם יושבים פה? איך אתם לא בצו 8? למה רק בעלי? 

בנסיעה הביתה מגיעה ההודעה שמחר, יום חמישי, הפלוגה משתחררת, באופן סופי ומוחלט, ושצריך להגיע בבוקר לבסיס לסיים זיכויים ולקבל את אישור השלישות על ביצוע ימי מילואים. 

הוציאו לנו את הלב בכפית. בקשית. לאט, מתוח וכואב. 

פרידה

כשהייתי חייל בסדיר, כל המבוגרים בסביבה תמיד נהגו להסביר לי עד כמה הצבא האמיתי זה בכלל המילואים. הסדיר זה משחק ילדים. 

אני זוכר מהשירות הסדיר שלי את ערב הפלוגה שעשו לכבוד השחרור שלנו. ביקשתי אז את רשות הדיבור ואמרתי לחיילים הצעירים שנכון שהשריונרים לא מצמידים אקדח לרקה של מחבל, או נלחמים פנים אל פנים עם האויב המסוכן ביותר.

"אבל חשוב שתדעו", אמרתי להם אז, "שגם את העבודה שלנו מישהו צריך לעשות. ואם תשימו לוחמי סיירות מובחרות בשיגרה כמו שלנו, תראו שהם לא יצליחו להחזיק ככה שבוע. כי ההילה סביב המקצוע שלך היא מה שחשוב להרבה אנשים. האדם שיוצא לחיים שאחרי הצבא, אותם חיים אפורים ושגרתיים, יוצא חזק יותר, כי כבר בשירות הצבאי שלו הוא למד להתמודד עם שיגרה. שיגרה שבה אתה צריך ליצוק תוכן לחיים שלך, ולא יוצקים אותו עבורך מפקדים מלמעלה".

יום חמישי. מסיימים זיכויים, מזדכים על הנשקים, מקבלים את אישור השלישות, ונפרדים. 

נפרדים מהאנשים שהיו איתך במשך חודש, צפוף, אחד על אחד, אנשים שראו אותך ברגעי השיא והשפל שלך, אנשים מדהימים שעצרו הכל, בלי שאלות, והתייצבו לקריאת המדינה לחזק את השורות ולעזור במאמץ המלחמתי. 

נכון, כמו שהבטחתי, לא היו כאן סיפורי גבורה, לא ראינו מחבלים בעיניים, לא קפצנו על רימונים ולא נכנסנו למנהרות, לא חילצנו פצועים ולא "ראינו את המוות בעיניים". אבל כן היו כאן 60 איש בערך, שהשירות הסדיר שלהם הוא מהפחות נוצצים בחיים הצה"ליים, שתמיד חזרו הביתה בסדיר ולא היו להם סיפורי מעצרים והיתקלויות לספר לחבר'ה, שירות בינוני וסביר מבחינה מבצעית, ובכל זאת הם קיבלו את הצו 8 הרבה לפני שחבריהם מהיחידות המובחרות בסדיר קיבלו אותו.

60 איש שהגיעו ביום הראשון של גיוס המילואים, טולטלו ברחבי בארץ, עבדו, נלחמו ונתנו את כל מה שיש להם כדי שהמדינה הזו תהיה מקום שיותר כיף, קל ובטוח לחיות בו. 

פלוגה א', גדוד 46, חטיבה 401, חיל השריון, אני מצדיע לכם. 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו