אמנם עברה שנה מהפלישה, אבל אנחנו כבר שנים ארוכות במלחמה

"אם לא הייתי יהודייה הייתי מתה", פורצת ג'אנה בוטנקו בת ה־82 בבכי, דמעות זולגות מעיניה ללא הפסקה. דקות אחדות קודם לכן נכנסנו לסמטה שבה היא מתגוררת. בית שכניה נחרב לחלוטין, רכב משוריין להעברת כספים נותר מרוסק מפגיעת פגז ברחוב, והשער הירוק בכניסה למעונה מנוקב לחלוטין מקליעים.

עמדנו במה שהיה פעם החדר האחורי של ביתה בעיירה בוצ'ה. כעת הוא הרוס כמעט לגמרי מימים ארוכים של חילופי אש כבדים בין כוחות אוקראינה ורוסיה, מאחר שביתה ניצב על קו החזית ממש.

לדברי בוטנקו, קשישה ערירית, שרק חתולים וכלבים שאספה מהרחוב מארחים לה חברה, ושהפנסיה החודשית שהיא מקבלת שוות ערך ל־100 דולר, היא שרדה את השנה המסויטת האחרונה רק בזכות סיוע הומניטרי שהיא מקבלת מהפדרציה היהודית של אוקראינה.

במלאת שנה לפלישה הרוסית, שאמורה היתה להימשך ימים ספורים ובפועל הפכה למלחמת התשה, יצאתי למסע לאורך מדינת הענק, הגדולה פי 29 מישראל. אלי הצטרפו ולנטין האוקראיני, שישב מאחורי ההגה, ורועי שבתוב, ישראלי בוגר יחידת חי"ר והיחידה לאבטחת אישים בישראל, כיום אחראי הביטחון של הקהילה היהודית בעיר דניפרו. הוא מילא את תפקיד המדריך והמתורגמן. עברנו עשרות מחסומים, נתקלנו באינספור לוחמים חמושים, צלחנו "קיפודים" (מכשולי ברזל נגד טנקים) ברחובות, פגשנו אנשים שהמלחמה הותירה צלקות בגופם, בנפשם ובביתם.

לפני פרוץ הקרבות חיו באוקראינה, לפי הערכות שונות, בין 200 ל־400 אלף יהודים. בשנה האחרונה עזבו לפחות 30 אלף מתוכם - מחציתם לישראל והשאר למדינות באירופה. ובעוד שלטונות אוקראינה מתקשים לדאוג לאזרחים, שליחי חב"ד נחלצים למלא פעמים רבות את המחסור באספקה סדירה של אוכל, גנרטורים, ציוד הומניטרי - וגם תמיכה רוחנית ענפה. כל זאת בסיוע הפדרציה היהודית של אוקראינה, ארגון גג שמאגד את הקהילות השונות במדינה.

בשעת לילה מאוחרת נחתי בשדה התעופה בקישינב, בירת מולדובה. זו מדינה נחשלת, שהפכה בן־לילה לאחת התחנות המרכזיות לפליטים מאוקראינה. גם היום, בהיעדר שדות תעופה באוקראינה, משמשת מולדובה תחנת כניסה ויציאה לתושבים משכנתה.

"ברגע שהחלה מלחמה הבנו שהיא תשליך גם עלינו", מספר הרב מנחם מענדל אקסלרוד, כשאנחנו יושבים בקומה השנייה של בית הכנסת שבתוך מתחם בית חב"ד בקישינב.

"כבר בשבת הראשונה הגיעו אלינו כמה עשרות פליטים יהודים, ואחר כך הרבה יותר. קשה לתאר במילים: זרם בלתי נגמר באוטובוסים. מאות ואלפים של אנשים שהגיעו חסרי כל, אחרי שברחו בבהלה ביום ובלילה. נוצרה מצוקה אדירה של מקומות לינה בעיר, לא היתה מיטה פנויה, ולכן שכרנו עבורם מקומות מחוץ לעיר. הקמנו מרכז סיוע עם ציוד בסיסי, מברשות שיניים, משחקים לילדים. הפליטים היהודים נותרו במולדובה כשבוע, ואז המשיכו, רובם לישראל".

לאוקראינה אנחנו נכנסים דרך מעבר הגבול הסמוך לעיר מוהיליב־פודילסקי. הלוחם האוקראיני מתחקר אותנו שעה ארוכה. אני מרים את הנייד כדי לצלם, ונהג המונית המולדובי מעיף אותו מידיי. "נו פוטו", הוא נוזף. האוקראינים החשדנים עלולים למנוע מאיתנו לעבור. לבסוף נפתח השער הצהוב, ואנחנו נכנסים פנימה, לארץ המלחמה.

רועי מקדם את פניי עטוף במעיל גדול ועבה. הוא מתנשא לגובה 1.90 מ', שיערו ארוך ועגיל גדול בצורת גלגל שיניים נעוץ באוזנו. לאוקראינה הגיע בעקבות האהבה. את רעייתו הכיר בבת ים, שבה נולד. ב־12 השנים האחרונות השניים מתגוררים בדניפרו, כחלק מהקהילה היהודית הענפה בעיר. הוא, כאמור, אחראי הביטחון של הקהילה, שכוללת את "מנורה", מרכז קהילתי ובית החב"ד הגדול בעולם.

לא מפחיד לחיות כאן עכשיו?

רועי משיב בשוויון נפש: "אנחנו, הישראלים, כבר רגילים. אבל זה נכון שמסוכן כאן. נפל טיל במרחק 300 מטרים מהבית שלי. שמעתי את האזעקה, יצאתי החוצה - ופתאום היה בום ענק. הכנסתי את הילדים מייד לשירותים, כי שם אין חלונות, כמו ממ"ד".

דניפרו, שממוקמת במזרח אוקראינה, היא יעד מלחמתי משמעותי לרוסים. באמצע ינואר הם הפציצו בניין מגורים בן תשע קומות, שנמצא כקילומטר וחצי מביתו של רועי. עשרות אזרחים נהרגו, חלק מגופותיהם לא נמצאו, "כי הן נשרפו לחלוטין".

היעד הראשון שלנו הוא ויניציה. מדובר בעיר "קטנה" במושגים אוקראיניים, רק כ־350 אלף תושבים. לפני המלחמה היא הוגדרה כעיר עם איכות החיים הטובה ביותר במדינה כולה, אלא שהכבוד מפוקפק: הבניינים הגבוהים נראים כאילו לא שופצו מימי הסובייטים, והרכבת החשמלית נבנתה ככל הנראה בשנות ה־50. "אין מזגנים באוטובוסים וברכבת, ואת דמי הנסיעה גובות סבתות שיושבות בכל קרון", מסביר רועי.

את פנינו מקבל מחסום גדול. "תצלם בסתר, לא בגלוי", מורה לי רועי. המחסומים באוקראינה בנויים מעמדות של שקי חול בצבע לבן, ממכשולים נגד טנקים ומערימות צמיגים. הרעיון הוא להבעיר את הצמיגים בעת חירום, וכך ליצור מסך עשן שיקשה על הפולשים הרוסים להילחם.

אנחנו מגיעים לפרבר עשיר יחסית, ובתוכו בית הספר "אור אבנר". חומות לבנות גדולות ושני שערים שחורים שבמרכזם סמל המנורה. המתחם עצמו נראה נטוש: גן משחקים שקוע בשלג, טרקטור צעצוע שנשכח לפני זמן רב, קירות מתפוררים. המבנה חשוך, למעט חדר אחד - זה של המנהל. יושבים בו לראיון ארבעה: מנהל בית הספר, יבגני, ושלושה פליטים יהודים - משה ברוך מחרקיב, יצחק רייפמן מברדיאנסק ואהרון ז'גילו מחרסון.

מתחילת המלחמה משמש בית הספר הן להוראה והן למגורי פליטים. לצד קטנוע ישן שמוטל באחד המסדרונות, נראים עשרות מארזים של קמח, אורז, פסטה ומוצרי יסוד נוספים. מחוץ לבניין מוצב גנרטור גדול וחדש, שסיפקה הפדרציה היהודית כדי להתגבר על הפסקות החשמל הנרחבות במדינה - שבחורף צונחות בה הטמפרטורות עד מינוס 15 מעלות. הקהילות היהודיות מיהרו לארגן גנרטורים שסיפקו חשמל ליהודים הנזקקים.

"מאז תחילת הפלישה הגיעו לבית הספר פליטים מקייב, ממריופול, מחרסון, מכל מקום", מספר יבגני, ואהרון מוסיף ש"בשיא התגוררו כאן 128 פליטים ביחד".

עיר מגוריו של אהרון, חרסון, נכבשה בימי המלחמה הראשונים. "כשהרוסים באו, הם הפכו הכל. לא היתה משטרה, והפשיעה גברה בכל מקום. ירו ליד הבית שלי, ירו במכוניות אזרחיות. תושבים רבים ניסו לברוח ולא הצליחו". לדבריו, רק אחרי חודש הצליח להימלט מהעיר, ואת אמו חילץ בדצמבר האחרון. כעת היא שוהה בגרמניה, אך הוא עצמו לא רשאי לצאת מהמדינה, מאחר שגברים אוקראינים בגילי 60-20 מחויבים להתגייס לצבא.

"גם את העיר שלי הפציצו, ירו ממש ליד הבית שלי", מספר משה מחרקיב. "קשה לתאר את התחושות. הקרקע נשמטת מתחת לרגליים. פחד מוות. בכל עשר שניות נפל פגז או טיל, סיטואציה בלתי נתפסת. אתה רק חושב איך להציל את עצמך".

חלמניצקי: מבט חמור מהגבר החמוש במחסום

השמש מתחילה לשקוע כשאנחנו שוב בדרך. הכבישים חשוכים לחלוטין, בעיקר מטעמי חיסכון, והמהמורות בהם לא נראות לעין - אך מורגשות היטב. אנחנו נוסעים מערבה, כשמולנו מבליחים מדי פעם אורות של ניידת משטרה ואחריה עשרות כלי רכב צבאיים - משאיות, מובילי טנקים ונגמ"שים - בשיירה בלתי נגמרת מזרחה, בכיוון הקרבות. הם נעים בחושך, כי נסיעה בשעות האור עלולה להסתיים במתקפה רוסית מהאוויר.

התמרורים כאן הם בגדר המלצה, והרכב שלנו דוהר באפלה. לפתע ולנטין בולם. מתוך החשיכה מתגלה מולנו מחסום, וגבר חמוש סוקר אותנו במבט חמור. ולנטין מכבה את הפנסים הקדמיים ומדליק אור בתוך הרכב. רגע של מתח חולף, עד שהחמוש מסמן לנו להמשיך.

בשכונת מגורים צנועה בעיר חמלניצקי נמצא בית חב"ד. אנחנו נזהרים שלא להחליק על הקרח שמכסה את הכביש, ונכנסים למתחם. יוסי טייטלבוים, שליח חב"ד במקום, בן 28, מתגורר כאן כבר חמש שנים. מדובר בקהילה בת כ־350 יהודים בעיר, ו־250 נוספים במחוז כולו, לצד יהודים רבים נוספים שלא שומרים על קשר קבוע עם הקהילה. מייד עם תחילת המלחמה עזב יוסי את אוקראינה, אך שב אליה עם משפחתו כעבור שלושה חודשים.

"יש דמיון מסוים בין הדרך שבה חווים בישראל טילים לבין מה שקורה היום באוקראינה", הוא אומר. לדבריו, גם לאוקראינים יש אפליקציה שמציגה איפה מופעלת אזעקה ומה רמת הסיכון. רגעים לפני ביקורנו בחמלניצקי הופעלה אזעקה כזו, אחרי שמיג רוסי המריא מבלארוס וחצה את שמי אוקראינה.

ביום שישי הקודם, יוסי מספר, נפל טיל במרחק קצר מביתו. "אנחנו מסתתרים מההפצצות במסדרון פנימי, ובגן הילדים שאנחנו מפעילים כאן יש מקלט קטן. עם זאת, כולנו אוחזים באמונה ששליחי מצווה אינם ניזוקים".

מעברו השני של השולחן יושב ויטאלי לאבסקיר. הוא בן 50, עיתונאי באתר האינטרנט הישראלי ערוץ 7 ברוסית ובכלי תקשורת נוספים. הוא נולד וחי בחרקיב, אך גם חייו התהפכו כשהרוסים פתחו במתקפה על העיר לפני שנה.

"התעוררתי ב־5 בבוקר לקול רקטות מתפוצצות. נסעתי מייד לעבודה באולפן הטלוויזיה, אבל אז הורתה לנו העירייה להתפנות, כי עומדים להפציץ אותנו. אחרי שנסעתי הביתה אכן התחילו לירות לעברנו. הרעש היה נוראי. מטוסים הטילו פצצות מסביב. ראיתי זוועות, נתקלתי בשתי גופות לידי. ידעתי שיש סכנה שאמות בעצמי בכל רגע".

ויטאלי הבין שהוא חייב להימלט, אך זה לא היה פשוט, מאחר שהרוסים שלטו באזור. אחיו, שמתגורר בישראל, ביישוב מעלה לבונה, פנה לגורמים ישראליים - ואלו שיגרו צוות שיחלץ אותו עם בני משפחתו ועם יהודים נוספים מהאזור.

"כשיצאנו מהבניין נפלו טילים, חולצנו ממש תחת אש. נהג האוטובוס שהסיע אותנו תמרן בקור רוח בין הכתובות של היהודים. מעלינו חגו מטוסים רוסיים, ופתאום נשמע פיצוץ ענק. הפציצו מרכז ספורט כלשהו. ב־7 במארס, יומיים אחרי שנמלטנו, חגגנו את יום הולדתי ה־50 על גבי מזרנים, כפליטים בדרך".

רעייתו של ויטאלי ובתו עלו בינתיים לישראל. הוא עצמו הגיע למרכז גיוס באוקראינה, אך התבשר שבינתיים לא זקוקים לשירותיו. "אמרתי להם שאני רוצה להילחם, לנקום במי שהרסו לי את הבית, אבל לא היו זקוקים עדיין לאנשים בגילי".

מאז שנמלט מחרקיב הוא מתגורר בחדר בחמלניצקי. את בתו ורעייתו ראה מאז רק פעמיים. ביתו שבחרקיב כבר לא ראוי למגורים, אחרי שנפגע בהפצצה. "בחזית הבניין נפל טיל, ואחד משכניי נפצע קשה. רסיסי ענק חדרו לדירה שלי, בקומה השלישית, ורסיס שרט את צינור הגז במטבח. למזלי, הדירה לא חרבה, אבל היא ספגה נזק כבד מאוד, וצריך לשפץ אותה".

אנחנו בדרכנו לכיוון ברדיצ'ב, אחת הערים היהודיות הבולטות והחשובות לפני השואה, שעד תחילת 2022 נחשבה ליעד משמעותי בקרב תיירים יהודים. הטלפון של רועי מצפצף, והוא מדווח שיש כעת אזעקות בכל רחבי אוקראינה.

לפתע ולנטין מאט בפתאומיות ומצביע לשמאל. "כאן עמדה תחנת משטרה", הוא מורה באצבעו על מבנה הרוס. בצד הדרך, לכיוון צפון, כיוונה הכללי של בלארוס, חפורות תעלות ליום פקודה.

אנחנו חוצים דרך כפר קטן. שלוש משאיות ניצבות בצד הדרך ונהגיהן עומדים ומשפשפים ידיים, לחמם עצמם בקור העז. בסמוך אוטובוס עתיק נתקע, ונוסעיו מתלבטים מה לעשות. עשן עולה ממנו, ורועי מסביר שלא מדובר בתקלה, אלא באמצעי לחימום פנים כלי הרכב, באש בוערת. הבתים באזור ידעו ימים יפים יותר. הקירות מסוידים למחצה, רצועות בטון חשוף ניבטות מכל עבר. רק דגל ענק בצבעי צהוב־כחול הוא המראה החדש היחיד באזור.

תחושת הפטריוטיות האוקראינית אמנם בשיאה, אך האמת לא תמיד נעימה. ברשתות החברתיות אפשר לראות סרטונים קשים שמתעדים חיילים המכים גברים ברחוב וגוררים אותם להתגייס, למרות התנגדותם. בחלק מהמקרים נדרשים המגויסים לרכוש ציוד צבאי בעצמם, נעליים או שכפ"ץ, מכה לא קלה למורל הכללי.

בפתח בית חב"ד בברדיצ'ב פוגש אותנו מענדי טאלר. הוא בן 19, ובשנה האחרונה מתפקד כשליח חב"ד היחיד בעיר, שבה חיים 400 יהודים, רובם המוחלט מבוגרים. בזמן פלישת הרוסים שהה בישראל, ואחרי נסיגתם חזר בגפו למדינה, בעוד בני משפחתו נותרו בארץ. ימים ספורים אחרי ביקורנו נפטר אחד מקשישי הקהילה, ומענדי ערך את הלווייתו וקבר את הגופה בעצמו.

בעיר קבור רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מחשובי הרבנים בעולם החסידות. מענדי היה האחראי לבית העלמין היהודי ולמבנה הקבר, שהוקם לצד אלפי מצבות שניצבות עקומות והרוסות מהזנחה ומקרקע בוצית שסחפה אותן. "היו מגיעים לכאן בכל יום חמישה-שישה אוטובוסים של תיירים מישראל, כ־100 אלף איש בשנה", הוא מספר. "חלק גדול מההכנסה שלנו הגיע מתיירות ומתרומות, וכל זה נעלם".

הפדרציה היהודית של אוקראינה מסייעת למענדי כיום במזון ובכסף, כך שיוכל להמשיך לתפעל את בית חב"ד במקום. "אנחנו מספקים אוכל לאנשים כאן. רוב חברי הקהילה הם מבוגרים שכמעט לא יוצאים מבתיהם. מגיעה אלינו משאית ופורקת קרטונים עם כל מה שאנחנו צריכים. ברדיצ'ב היא קהילה קטנה שתמיד התקשתה לכלכל את עצמה, והמעטים שעוד תרמו - ברחו".

התיירים מישראל הפסיקו לגמרי להגיע?

"מתייצבים מדי פעם חסידי ברסלב. צריך להיות קצת משוגע לעניין כדי להגיע לאוקראינה בתקופה כזו".

אנחנו מבקרים בבית כנסת בן 150 שנה, שאותו משפצת כעת הפדרציה מהיסוד, תוך ניצול שפע הפועלים וחומרי הבנייה, כדי להשיב כראוי את החיים היהודיים לעיר החסידית. מול בית הכנסת ניצב מבנה מרשים שקירותיו ורודים. מדובר בבית הכנסת לשעבר "המקהלה", שהכיל 1,000 מקומות ישיבה ופעל לפני השואה. כיום משמש המקום מפעל אוקראיני פרטי.

"יש שודדי קברים שמחפשים זהב משיני עשרות אלפי יהודים שנרצחו על ידי הנאצים בבורות ההריגה מחוץ לעיר", מסביר מענדי. "הגעתי לשם פעם וראיתי גולגולת חשופה של תינוק. זה היה אחד המראות הקשים ביותר בחיי. תחושה של אגרוף בבטן. כיום המקום מכוסה בטון, כך שיש פחות שודדים".

בכניסה לבית חב"ד ממתין לנו מוישה וונשלבוים, בן 95, יליד ברדיצ'ב ששרד את גיא ההריגה. "הלכתי עם אבא שלי", הוא נזכר. "הכניסו אותנו לבור, וברגע שהתחילו לירות קפצתי החוצה והתחבאתי מתחת לקומביין סמוך. חקלאי אוקראיני החביא אותי בכפר שלו במשך שנה. אחר כך נתפסתי שוב על ידי הנאצים ונשלחתי למחנות עבודה. בסיום מלחמת העולם עבדתי עשרות שנים בטחנות קמח באזור".

מוישה מבקש מאיתנו תרומה ומספר שהוא הולך לציון של רבי לוי יצחק. "אני מתפלל שם שהמלחמה תיגמר, ושלא תהיה עוד מלחמה", הוא נאנח.

קייב "בלעדינו, הבירה היתה גומרת כמו בוצ'ה"

עם סשה אנחנו קובעים בפאתי העיר קייב. הפדרציה היהודית תורמת ציוד הומניטרי רב לצבא אוקראינה, גם לחיילים שאינם יהודים, ועל כן ארגן למעננו הצבא פגישה נדירה עם כמה חיילים. סשה (26), לבוש מדים, יורד מרכב אזרחי, מחליף מילים עם רועי ועם ואלרי - ומבקש שניסע אחריו.

אנו עוברים מחסומים ובהם חמושים בדרכנו החוצה מבירת אוקראינה. בצידי הדרכים עשרות שדות מוקשים, תחנת דלק הרוסה, מבנה שספג טיל ונהרס לחלוטין, אפילו טנק שרוף. עשרות קילומטרים בלבד מבלארוס, תחושת הסכנה מוחשית כאן מאוד.

לפתע הרכב שבו נוסע סשה סוטה ימינה, לכביש צדדי בתוך היער. אנחנו נוסעים על אוסף של בורות וחלקיקי אספלט, במעמקי היער, ולפתע נתקלים בשלט "עצור" אדום ובמחסום מאויש בחיילים - שפותחים את השער ומזמינים אותנו פנימה. מבנה שספג פגיעת טיל עומד על תילו בצד ימין של המחסום. "בואו נלך קצת ברגל, אראה לכם משהו", אומר סשה.

אנחנו צועדים במעבה היער, על שלג וקרח שמכסים את שביל הבוץ, ורק אז מתחילים לקלוט את ממדי ההרס. שברי עצים מוטלים בכל מקום, והאדמה מחוררת. בצד הדרך יש בור ענק, בעומק 15 מטרים. ירוסלב, אחד הלוחמים, נכנס לתוכו, מתגמד מול ההרס שהותיר טיל רוסי במשקל מאות קילוגרמים.

סשה שותק לרגע ארוך, ומתחיל לספר: "המקום הזה היה בסיס אימונים ששכן בתוך יער יפה. מבנים סטנדרטיים של בסיס עורפי, בלי לוחמים, רק אנשי מנהלה, קשר וכדומה".

שבועיים אחרי הפלישה, כשהרוסים כבשו את בוצ'ה ואת אירפין, החלה מתקפה שלהם על הבסיס. "זה התחיל בהפגזה מאסיבית. האדמה רעדה. כ־500 לוחמים רוסים, בליווי ארטילריה כבדה, טנקים ולוחמי יחידת עילית, החלו לתקוף את המקום, שבו שהו כ־70 חיילים אוקראינים חמושים ברובים, באקדחים וברימונים, מתבצרים בבונקרים ובתעלות. הם ניסו לחדור, אבל השבנו אש, והם הסתובבו וברחו".

ירוסלב מרים חלק מטיל נגד טנקים שנורה לעברם באותו יום קרב. "נלחמנו על חיינו", הוא מסביר.

סשה: "היינו 15 חיילים בבונקר, והרוסים הסתערו עלינו מארבעה כיוונים, הקיפו אותנו בכוחות עצומים. עשרה חיילים נהרגו במתקפה ההיא, היתר נפלו בשבי. בסביבות חצות העלו אותנו על משאיות ולקחו אותנו לבלארוס - ומשם לרוסיה. חקרו אותנו. אני לא רוצה לפרט, כדי לא להפחיד אוקראינים שייפלו בעתיד בידי הרוסים. קשה לתאר את הדברים הנוראיים שעברנו שם. בוא נגיד רק שאיבדתי 15 קילוגרמים ממשקלי ב־294 הימים שלי בשבי".

בחודש שעבר הוחזרו סשה וחבריו מרוסיה, במסגרת עסקת חילופי שבויים. הם הושבו לצבא והוצבו באותו בסיס שעליו הגנו ושבו נהרגו חבריהם.

בעוד אנו מדברים, נשמע בשמיים רעש מחריש אוזניים. מטוס קרב אוקראיני מגיח מעלינו במהירות מסחררת, ורועי מדווח ש"ברגעים אלו ממש נשמעות אזעקות בקייב". לפתע נשמע פיצוץ עז - ושובל של עשן מסתלסל באוויר. מתברר שהמטוס ביצע יירוט מוצלח של עצם רוסי בלתי מזוהה, מעל ראשינו ממש.

יבגני, מפקד מחלקה, מגיע בג'יפ צבאי. "היה כאן קרב גבורה, לא כוחות", הוא מדגיש. "מדובר באחד הבסיסים האחרונים לפני קייב, ובזכות החיילים שהיו כאן, ושהצליחו לעכב את הפולשים, הצבא הרוסי לא הגיע לקייב. בזמן שחיילינו בלמו את הרוסים, צבא אוקראינה הספיק לשלוח לאזור תגבורת נחוצה".

אתם מרגישים גיבורים?

סשה: "לא. עשינו את העבודה שלנו, הגנו על מדינתנו. אם לא היינו כאן, קייב היתה גומרת כמו בוצ'ה, אולי אפילו גרוע יותר".

אין בכם חשש מאיומי פוטין לפלישה מחודשת?

"בשום פנים ואופן לא. הפעם אנחנו מוכנים לקרב אפילו יותר. אם פוטין ינסה להגיע לכאן שוב - יחכו לצבא שלו הרבה הפתעות בדרך. אין לנו אופציה אחרת מלבד ניצחון. סלבה אוקראינה! (תהילה לאוקראינה)".

בוצ'ה ואירפין החצרות והמחסנים נותרו עיי חורבות

הנסיעה מקייב לפרבריה, בוצ'ה ואירפין, אורכת 34 דקות בדיוק. קניון ענק פגוע ניצב על אם הדרך, בסמוך לגשר שפוצץ והפך לאחד מסמלי המלחמה, ועד היום טרם שוקם. בימים האפלים של פברואר ומארס 2022 היו פזורות כאן גופות בכל פינה, של ילדים, קשישים, גברים ונשים, ופליטים המומים הסתתרו מתחת להריסותיו בניסיון נואש לשרוד את ההפגזות הרוסיות.

בוצ'ה ואירפין הפכו למייצגות האכזריות הבלתי נתפסת של הכיבוש הרוסי, עם קברי אחים המוניים שהתגלו בהן, גופות מרוטשות שנחשפו בתאי עינויים במרתף, ועשרות אזרחים שהיו מוטלים הרוגים ברחוב, חלקם בידיים וברגליים קשורות.

אנו עוצרים מול קניון הרוס בשכונת מגורים שבעבר נחשבה יוקרתית. הבתים הפרטיים שרופים לחלוטין, ובמקומות החניה עומדות עדיין מכוניות יוקרה מיותמות. על הקרקע אני מבחין בשלושה מושבי ילדים (בוסטרים) שניצלו איכשהו מהאש. הגוף מצטמרר למחשבה מה עלה בגורל התינוקות שישבו בהם לפני המלחמה.

השכונה הסמוכה עוברת עבודות שיפוץ אינטנסיביות, ושני פועלים זוללים סנדוויצ'ים על הקורות שיהפכו בעתיד לגג של בית משוקם. על פי הערכות הבנק העולמי, עלות שיקום כלכלתה של אוקראינה עומדת עתה על 600 מיליון יורו, ובשיטוט באירפין אפשר להבין היטב מדוע.

אנחנו עוצרים מול מרכז קהילתי הרוס למחצה ומביטים לשכונת מגורים. אחרי דקה אנחנו קולטים למה קל כל כך להסתכל על המבנים בתוך הרחבה: בניין מגורים שלם, שבו התגוררו עשרות בני אדם, הופל ונחרב לחלוטין, והוא כבר לא יכול להסתיר את הנוף שבפנים.

כל הקומות העליונות במתחם מחוררות. רועי, שלחם ב־2002 בג'נין במבצע חומת מגן, מעריך שאחד החורים נוצר מפגיעה ישירה של טיל נ"ט. אני ניגש לגן המשחקים הקטן שבדרך נס נשאר ללא פגע. ילדים לא נראים במקום, ורק כלב גדול שעונד לצווארו קולר עומד וצופה בנו. על המדרכה ממול רץ גבר לבוש בגדים עבים, כובע וכפפות, מוכיח שהחיים נמשכים גם בלב הכאוס.

באחד הצמתים אנחנו פוגשים בנהג של ג'יפ לקסוס. מדובר ברכבו של רפאל, אחד מבכירי הפדרציה היהודית, והנהג עושה את דרכו לאחת השכונות שנפגעו יותר מכל בקרב שהתרחש בעיר, כדי לספק מוצרי יסוד וציוד הומניטרי לג'אנה בוטנקו, הקשישה היהודייה שמתגוררת בשכונה.

המראות בדרך לג'אנה קשים. אין כאן בית אחד שנותר על תילו, רכבים הרוסים מפוזרים כאבן שאין לה הופכין, חצרות ומחסנים הפכו לעיי חורבות. אנו פורקים את הציוד מול השער הירוק של ביתה - ונכנסים פנימה.

"אני גרה כאן שש שנים. לא מזמן עשיתי שיפוץ, ואז החלה המלחמה", מספרת ג'אנה. בעלה נפטר לפני כשנה וחצי, והיא מתקיימת מפנסיה חודשית בסך 3,500 גריבנה (המטבע האוקראיני), כ־96 דולר. בימי הקרבות הראשונים, היא מספרת, שיכנה בביתה רופאה צבאית, והיא עצמה הכינה ללוחמים אוכל והתירה להם לישון אצלה כרצונם. כשהחל הקרב על בוצ'ה, ג'אנה מצאה עצמה בתוך סיוט: הרוסים בצידו האחד של הבית, האוקראינים בצד השני, והבית שלה הפך לחזית.

"הייתי בדיוק באמצע, אלו ירו מכאן ואלו משם. לפעמים ישבתי במרתף ולפעמים שכבתי על הרצפה, לא להיהרג. הכל הופצץ, היו רסיסים בכל מקום. הבית הסמוך אלי ספג פגיעה ישירה והשכן שלי נפצע ברגל. העבירו אותו לגרמניה לטיפול, אבל שם הוא נפטר. אני ברחתי כל הזמן מהבית לחצר, לפי מיקומי הנפילות, כשבידיי רק מים ונייר טואלט. לא היה לי לאן לברוח, אין לי משפחה, אין לי אף אחד בעולם, אני לגמרי לבד".

אנשי הפדרציה היהודית ארגנו עבור ג'אנה מגבית, כדי שתוכל לשפץ מעט את ביתה, והם מקפידים לספק לה מזון בסיסי. "אבא שלי לא היה יהודי, והוא נהג להקניט אותי ואת אמי על היותנו יהודיות. היום אני שמחה מאוד שאני יהודייה, בזכות זה אני חיה".

מאיר סטמבלר, יו"ר הפדרציה היהודית, מסביר שתרומות של נדבנים מאפשרות לאנשיו להמשיך לפעול, ובהיקפים גדולים מבעבר. "אם לפני המלחמה כ־20 אחוזים מהעבודה שלנו היתה הומניטרית, והתמקדנו בבניית תשתית יהודית במדינה - היום כ־85 אחוזים מהזמן אנו מתעסקים בהצלת חיים. זה החל בחילוץ 40 אלף איש מהמדינה, וכיום מתבטא בהעברת כמויות אדירות של מזון ותרופות באמצעות מרכז לוגיסטי ענק, ובסיוע כספי לקהילות.

"איש לא הכשיר אותנו לדברים האלה. אנחנו בחורי ישיבה שפתאום מתעסקים בתיאום עם הצבא האוקראיני, בהשגת תפוחי אדמה ובקבלת החלטה להציל אנשים, שאם לא נגיע אליהם - הם עלולים למות. לצערי, היו מקרים שבהם לא הצלחנו. האנשים שלנו הגיעו לשטח וגילו שכבר לא נשאר את מי להציל".

כבר לפני המלחמה, בגלל הקורונה, יצרו בפדרציה היהודית מאגר נתונים ליהודים באוקראינה, והרשימה הזו סייעה להגיע אליהם אחרי הפלישה, ולעזור. "אנחנו מספקים מוצרים בסיסיים לעשרות אלפי כתובות, וכבר חילקנו עד כה שבעה סיבובים", אומר סטמבלר.

"כעת, בשל התמשכות המלחמה, מתחיל לאזול התקציב. אבל אנחנו מפעילים מחסנים ומספקים ציוד הומניטרי רב שמסייע להציל חיים. מבחינתנו, כל יהודי הוא חלק מהמשפחה שלנו, וזה מה שנמשיך לעשות".

בחזרה לקייב חור בשמשת הרכב בגודל ראש של אדם

בקייב אנשים צועדים ברחוב עם פרחים ליום האהבה. לכאורה, עולם כמנהגו נוהג, אך לא הכל רגיל. בשעות הערב הרחובות מוחשכים, והמסעדות המקושטות נסגרות ב־21:30, בשל העוצר שמוטל על העיר מ־23:00.

כיכר מאידאן המפורסמת ניצבת ריקה וחשוכה, ובכל עבריה מוצבים מכשולי ברזל נגד טנקים. תיירים מעטים שמגיעים למקום מתייצבים לצילום סלפי לצד שלט גדול ומואר שעליו נכתב: "אני אוהב את קייב". באור יום ניתן לראות שורות של דגלי אוקראינה קטנים שנשתלו באדמה מתחת לשלט, לזכר לוחמים שנהרגו בקרבות. פרחים הוצבו ליד אחד הדגלים, ולצידו תמונה של הרוג. אהבה שלא תמה גם אחרי המוות.

את שגריר ישראל באוקראינה, מיכאל ברודסקי, אני פוגש בלובי של מלון סמוך. מאז מאי האחרון פועלת השגרירות באופן חלקי בלבד, אך לאחרונה הוחלט לחזור להפעיל אותה במתכונת מלאה. ברודסקי חזר להשתכן בקייב, כאקט של סולידריות.

ברודסקי מסביר שלמרות המלחמה יש עדיין אלפי ישראלים באוקראינה, חלקם אנשי עסקים או תיירים, ויש בעלי אזרחות כפולה, ישראלית ואוקראינית, שלא יכולים לצאת מגבולות המדינה, מחשש שיידרשו להתגייס לצבא.

נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, דורש חודשים רבים שישראל תספק נשק לצבאו. השגריר ברודסקי מסרב בנימוס להתבטא בנושא, ורק מסביר: "יש לנו תשובות טובות לאוקראינים, אך לא נכון לדבר על כך במרחב הציבורי".

בינתיים הוא עוסק בהעברת ציוד הומניטרי רב לאוקראינה. "זה לא סוד שיש אכזבה מסוימת מכך שישראל לא מספקת נשק, אבל כל הצדדים מכירים באינטרסים וברגישויות. צריך לנצל את התחומים שבהם אנחנו יכולים לפעול. אנחנו כבר עושים, אך יכולים לעשות אפילו יותר".

באשר לקהילה היהודית, אומר ברודסקי: "רוב היהודים נשארו, אם מתוך בחירה, או כי הם לא יכולים לצאת. זה מצב מאוד לא פשוט. יש גם לא מעט יהודים שהתגייסו לצבא, ולצערי היו כמה מקרים של הרוגים יהודים וישראלים בחזית, שנאלצנו לטפל בהעברת גופותיהם לישראל".

ברחבה גדולה מול קתדרלת סופיה הקדושה, באזור שבו ממוקמים שגרירויות רבות ומשרדי ממשלה, וגם ביתו של נשיא אוקראינה עצמו, אנחנו נתקלים במחזה לא קל: בין הכנסיות המרהיבות וכיפות הזהב עומדת שורה של טנקים ומשוריינים שספגו פגיעות אנושות - ונשרפו לגמרי. באחד המשוריינים נראה חור כניסה של טיל נגד טנקים, וטנק סמוך מוטל קרוע לשניים. בצד עומד רכב ירוק מנוקב כדורים, שבשמשתו חור בגודל ראש אדם. במושב הקדמי שלו זרוקה מטרייה הרוסה.

"אמנם עברה שנה מהפלישה, אבל אנחנו כבר שנים ארוכות במלחמה", מסביר אולכסנדר טקצ'נקו, שר התרבות והדתות של אוקראינה. כמו הנשיא זלנסקי, גם הוא לובש בגדי עבודה ולא חליפה. "אנחנו עובדים בשתי חזיתות - של מלחמה ושל עבודה ושלום. יש בכך לא מעט דמיון למה שקורה בישראל, וגם העימות מול האיראנים משותף לנו.

"אני מאמין ששיתוף פעולה בין אוקראינה לישראל הוא חשוב ביותר. אנחנו רוצים ללמוד מהניסיון שלכם בנוגע לביטחון ולטכנולוגיה. יש דרכים שונות שבהן ניתן לשתף פעולה ולהוכיח שמדינות יכולות להתאחד נגד הטרור.

"במלחמה נהרסו או הושמדו עד כה יותר מ־1,500 מבני תרבות היסטוריים, שבהם כ־600 אתרי מורשת. יש לא מעט בתי כנסת ריקים באוקראינה, ואני מעוניין לחדש את הפעילות בחלק מהמבנים המרהיבים האלה ולהציל אותם".

בלב שכונת מגורים בצד המזרחי של קייב, במבנה משופץ ומחודש שבו פועל בית ספר יהודי, אנחנו פוגשים את הרב מרדכי לבנהרץ ואת רעייתו דבורה, שמכהנים כשליחי חב"ד בעיר כבר 20 שנה. עד פרוץ המלחמה ניהלו, עם צוות שכלל שבע משפחות שליחים, קהילה של אלפי חברים ובית ספר שמנה כ־400 תלמידים. היום הם השליחים היחידים שנותרו בקהילה היהודית הקטנה שנותרה באזור. בנם הצעיר, דובי (11), לומד עם עוד ילד יהודי אחד בלבד בכיתה.

"ביום הפלישה שמענו טנקים, אנשים נורו כאן ברחובות", נזכר הרב לבנהרץ. "אספנו יחד כ־100 אנשים בשבת וישבנו במרתף. היה לחץ אדיר מישראל ומחב"ד שנצא מאוקראינה. מדי פעם הייתי עולה מהמרתף למעלה, מתפרק בבכי, ואז יורד ומחזק את כולם".

אחרי כמה ימים יצאו בני הזוג לבנהרץ עם ילדיהם מאוקראינה והגיעו לישראל. כעבור חודשים ספורים חזרו, ללא רוב ילדיהם, מתוך הבנה שהם מהווים עוגן לקהילה שנותרה. "אנחנו מודעים היטב לאיום", מספרת דבורה. "המתקפה הרוסית האחרונה התרחשה לפני כשבוע. לנו יש כבר שיטה לזהות: אם שומעים בום, זה יירוט, אבל אם האדמה רועדת - זו נפילה של טיל.

"בכל שבת אנחנו ישנים כאן, במשרד, עם הדרכונים ועם מזוודה קטנה מוכנה. ברור שהחשש קיים, ואנחנו לא טומנים את ראשנו בחול. בכל יום אנחנו מוציאים 60 מנות אוכל לחיילים - יהודים או לא יהודים, זה לא משנה. חשוב לנו לעזור לכולם".

אברהם צ'רנאוסוב יושב בראש השולחן ומביט בדפים שמולו. בחודשים הארוכים שעברו מאז נמלט ממריופול, אחת הערים שספגו את הנזק הכבד ביותר במלחמה, הוא מנהל מעקב אחרי הפליטים שמגיעים מהאזור, כדי לספק להם תמיכה. עיניו מתרוצצות וניכר שהוא לא שלו. בני הזוג לבנהרץ מספרים שככל הנראה הוא סובל מפוסט־טראומה. הוא עצמו מודה שקשה לו פסיכולוגית.

"חייתי חודשיים תחת הכיבוש הרוסי במריופול. אזור הלחימה היה בתוך הבתים, סמוך אלי. ראיתי אנשים מתים, קברתי עשרות בידיים שלי", הוא משחזר.

קודם לפלישה שימש אברהם משגיח כשרות בשני בתי כנסת בעיר, וגם אחריה המשיך בעבודתו. "המורדים הפרו־רוסים עוד היו בסדר ביחס לצ'צ'נים, שהם חיות אדם", הוא מספר. "יום אחד הלכתי ברגל אל בית אמי, ופתאום הם התחילו לצעוק עלי, רצו סתם לריב. הם דחפו את קנה הרובה שלהם לבטן שלי ודרשו דרכון. כשביקשתי אותו בחזרה אחד מהם חבט בי בפנים ארבע פעמים. זה קרה ביום ההולדת שלי. כך חגגתי 53.

"קברתי במו ידיי לא מעט אנשים, כי לא היה מישהו אחר שיטפל בהם ויעזור. אלמלא קברתי את הגופות, הן היו נרקבות בצד הדרך. יום אחד ראיתי מזרן שרוף שעליו גופה שאיבדה צלם אנוש. מפוחמת לגמרי. כשנגעתי בה, היא התפוררה. חפרתי לבדי קבר וטמנתי אותה. זה היה סיוט.

"את מריופול עזבתי כשבתי הכנסת בעיר חדלו לפעול, אבל אשתי ובתי נותרו שם. אני חושש לגורלן, אבל אשתי לא רוצה לצאת מהעיר, כי היא חוששת לוותר על כמה דירות שבבעלות אביה שנהרג. לכן קשה לי להיות כעת בקייב ולא איתן. המצב הנפשי שלי מקשה עלי מאוד".

אומן "אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת חרדה"

בשעות הערב המאוחרות אנחנו יוצאים לכיוון אומן. ולנטין נוהג במהירות מסחררת בניסיון להגיע לעיר לפני שעת העוצר. את הלילה אנחנו מעבירים באומן, ולמחרת מגיעים לציון קברו של רבי נחמן, ברחוב פושקינה, שמלא כולו שלטי חוצות בעברית וביידיש - מראה שמזכיר את בני ברק. לא מעט ישראלים ויהודים מתגוררים עדיין במקום, או מגיעים מפעם לפעם לציון.

לא מפחיד כאן? אני שואל, והם משיבים: "רק מהחדשות אפשר להבין שיש מלחמה. נכון, היה מפחיד בהתחלה, בגלל אי־הוודאות, אבל בפועל שום דבר לא קורה כאן. אנחנו רואים את התמונות בעיתונים ובאינטרנט, ולא מתעלמים מהמלחמה, אבל אי אפשר לחיות כל הזמן בתחושת חרדה".

אני יוצא לכיוון הגבול עם מולדובה, ונתקל שם באתגר. בן־לילה הוחלט לאסור את חציית הגבול ברגל, ולכן אני עולה לטרמפ שמציע לי מכר של נהג המונית שמחכה לי מעבר לגבול. לפתע פונה אלי מהמושב האחורי במונית צעירה דוברת עברית. קוראים לה רות, סטודנטית לתואר שני במדעי הרפואה באוניברסיטת תל אביב, שעלתה לפני שש שנים מאודסה שבאוקראינה.

זו הפעם השלישית שרות חוזרת לאוקראינה מאז הפלישה. הפעם הזו, היא מספרת, היתה רגועה יותר. "כשהייתי בספטמבר האחרון באודסה, עשרות מל"טים רוסיים תקפו את העיר בכל יום. החלונות בבית רעדו, וזה היה מפחיד. הפעם רק כמה מל"טים חדרו לעיר".

הוריה הם גמלאים שדירתם משקיפה לנמל המפורסם של אודסה. כשאני שואל אם היא משכנעת אותם לעלות לישראל, היא נאנחת: "אני כבר לא מנסה".

אנחנו שותקים כשהתנועה מזדחלת אל הגבול. בצד של מולדובה דרכינו נפרדות, עד לטיסה חזרה ארצה. המסע העיתונאי שלי תם, אך מאחור, באוקראינה, המלחמה רחוקה עדיין מאוד מסיום.

הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי במאמר ל"שישבת":

רוסיה חייבת להפסיד במלחמה. אסור שתהיה שנה שנייה של הרס וחורבן

שנה של ערים ושל כפרים הרוסים, של אזרחים שנעשו למטרות והופצצו, של ילדים שגורשו מבתיהם.

שנה שהופעלה בה אסטרטגיה של אדמה חרוכה (להרוס הכל לפני שעוזבים את המקום) ושל קברי אחים (להרוג, להרוג עוד ועוד, להרוג כמו שאנחנו מבראים יער, כי האוקראינים הם "רוסים קטנים", "תתי־אדם", "חרקים מזיקים").

שנה שמעצמה מסוימת, חברת קבע בוועדת הביטחון של האו"ם, מפירה את החוק הבינלאומי, בָּזָה לחוקי המלחמה ומשמשת דוגמה לכוח ברוטאלי, חסר רסן ונטול עכבות. מעצמה המוכנה לבצע את כל המעשים המפלצתיים כדי לעצב מחדש את הסדר העולמי לטובתה האישית.

שנה שהאיראנים בוחנים, שהטורקים אורבים בצד, שהאסלאמיסטים סופרים את הנקודות ותוהים עד כמה ירחיק המערב לכת כדי להגן על ערכיו ועל האינטרסים שלו, שנה שסין בוחנת מחדש את תוכנית הפלישה שלה לטייוואן. האם הפלישה לאוקראינה תצליח, האם היא תיכשל? מה יהיו הלקחים מהמלחמה באוקראינה, בסופו של דבר? האם התקדים שייקבע יהיה: "אין בעיה, ארה"ב היא אימפריה חסרת יכולת, אימפריה סוררת הדועכת ללא תקנה", או שמא הוא יהיה: "קברנו מוקדם מדי את ארה"ב, הסתמכנו בטעות על המוות המוחי של נאט"ו ושל אירופה, אבל תגובתן הנוקשה באוקראינה היא הוכחה שעלינו לבטל, או לכל הפחות לדחות, את הפעולה המתכוננת בטאיפיי"?

ולבסוף, שנה שהצבא האוקראיני מחזיק מעמד מול ההפגזות הרוסיות, מול הגלים האנושיים שמאיימים על החזיתות המזרחיות והדרומיות, אך בראש ובראשונה מול החיילים הבינוניים של מיליציית ואגנר, המורכבת מפושעים בורים, שיכורים מוודקה, שיצאו מהכלא כדי להישלח לשדות הקטל בחזית. שנה שהצבא האוקראיני מתחפר בקרקע ובבוץ, ובשעה שהוא מחליט, מתוך ביטחונו באנשיו ובאמצעים העומדים לרשותו, יוצא למתקפות נגד, משתלט מחדש על השטחים שאבדו ונחלץ לעזרתם של עקרונות הדמוקרטיה והחירות - כפי שתיעדתי במצלמתי.

אבל עכשיו יש לעצור את המלחמה הזו.

אסור, בשום מחיר, להיכנס לשנה שנייה של הרס וחורבן.

וצריך לעשות הכל כדי שחבורת הדיקטטורים לא תגרוף רווח מהמצב שנוצר כדי לפתוח חזיתות חדשות, פרצות חדשות - מי מהם בטייוואן, מי מהם בעיראק ומי מהם במדינות הבלקן או באי יווני מסוים. עלינו לעשות הכל כדי ליצור את המצב ההפוך, כלומר לגרום לכך שההתנגדות האוקראינית תהדהד כמו אזהרה ל"חמשת המלכים", לשוליות הקוסם, שמתפתים לקחת דוגמה מפוטין וללכת בדרכיו הניאו־אימפריאליות.

במילים אחרות: פוטין חייב להפסיד במלחמה הזו.

בשם האינטרסים של האוקראינים, אבל גם בשם האינטרסים של שאר העולם, פוטין צריך להפסיד במלחמה, לנחול מפלה במהירות וללא עוררין.

ובפתח השנה השנייה ללחימה, בעלי הברית של האוקראינים צריכים להכריז על שינוע וגיוס כולל, ללא עיכוב או דחיות, של מצבורי הנשק שלהם ושל האספקה שלהם. כך אמר הנשיא מקרון בנאומו במינכן. כך פעל הנשיא ביידן כשנסע לפגוש את מקבילו זלנסקי בקייב באמצע "יום הנשיא", יום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון.

מדובר בתנודה גדולה ורחבה ששולחת את פוטין, באבחה אחת, למחנה של המוגלים מהחברה, לצד בעלי בריתו האחרונים והלא זוהרים: איראן, הטליבאן, האסלאמיסטים הצ'צ'נים, צפון קוריאה והטורקים שמתגעגעים לקולוניאליזם העות'מאני.

אני שומע בבירור את נביאי הזעם שמזהירים פה ושם מהסלמה במצב, ואני יודע שבמילה "הסלמה" הם חושבים על תגובתה של החיה הפצועה, שהוסגה לאחור, אך שבכל זאת מחזיקה באמתחתה כלי נשק קטלניים שטרם נראו.

אבל אחרי שהקשבתי במשך שנה לכל מה שאמרו, משני הצדדים, בנוגע לנשק לא קונבנציונלי, בכל החזיתות באוקראינה או כמעט בכולן, השתכנעתי רק לגבי שני דברים:

1. אוקראינה, שהיתה מעצמה גרעינית עד שחתמה על מזכר בודפשט מבשר הרעות ב־1994 והסכימה, כחלק מתנאיו, להעביר את מצבורי הנשק שלה לטריטוריה רוסית - עודנה מלאה מומחים שמכירים את הנושא, מומחים שחקרו את עניין הגרעין וטענו בפניי ללא יוצא מן הכלל: פוטין לא מחליט לבד. הדיקטטור שאצבעו מונחת על הכפתור ומסוגל להביא לחורבן מוחלט לבדו, הוא רק דימוי נאיבי. שרשרת הפיקוד במוסקבה בנויה כך ששיגור טיל גרעיני אחד כולל 100 איש, אולי אפילו 200, וכמעט 20 מקרבם יכולים לעצור הכל בכל רגע נתון.

2. אבל יש גם סיכון גדול יותר מהתקף שיגעון אפשרי של חיה במנוסה. אם הסחיטה של פוטין תשתלם והאימה שהוא מעורר בנו תגרום לנו להיכנע, ולו לחלק קטן מדרישותיו, אין ספק שנראה את כל החקיינים שלו, את כל הרודנים והעריצים של כדור הארץ, קוראים בקול: "זה כל מה שצריך? נשק אטומי נותן לך את הזכות לעשות הכל? חבל שלא ידענו על זה קודם! קדימה, אנחנו חייבים לפצות במהירות על הזמן שאיבדנו". במצב כזה ייעשה חלום הבלהות של קארל יֶאספֶּרס ואלבר קאמי למציאות, העולם כולו יחצה את הסף הגרעיני בלי שיהיו לנו האמצעים לעצור זאת, והאנושות תרוץ לאובדנה אחת ולתמיד.

אפשר להתמודד עם הבעיה מכל הכיוונים. אבל בנקודה שבה אנחנו נמצאים, חייבים להביס את רוסיה. וצריך, כאמור, שתבוסתה תהיה ללא עוררין, ללא סייג - תבוסה מוחצת.

(תרגום: הוד יהודה הלוי בירדוגו)