מתי בפעם האחרונה ביקרת בתל עדשים?
"לפני המון זמן. בכל פעם שאנחנו נוסעים לצפון, אני חש צורך דחוף להראות לילדים שלי איפה גדלתי, אבל זה לא מעניין אותם. הבית שבו גרתי עדיין שם, אבל הזיכרונות מתפוררים, הילדות מתפוררת והופכת לרסיסי חיים. מהחברים שלי כבר כמעט אף אחד לא שם, סבתא שלי כבר לא שם, החיבור למקום פחות חזק.
"היו לי שם שנים נפלאות, ואני מאוד אוהב את תל עדשים, גרתי שם עד גיל 14. לגדול במושב, בפריפריה, זה אומר שבגיל 11 אני עולה על הטרקטור של אבא שלי, יוני, והוא נותן לי לנהוג. אבא שלי במקור חקלאי. היו לנו רפת, שדות כותנה, אבטיחים, עגבניות. גדלתי עם מעט ילדים. היינו שמונה ילדים בשכבה, והייתי הולך הרבה פעמים לבד לשחק כדורגל כי לא היה עם מי לשחק. זה אומר גם ללכת לשמוע 'שירים ושערים' בתוך שדה של תירס. יש המון רומנטיקה בעמק יזרעאל. הרגשנו נורא מיוחדים. היתה לנו הילה, כי רפול היה משלנו והוא היה הרמטכ"ל. תל עדשים היתה מרכז העולם עבורי. לא חשבתי שיש חיים מחוץ לתל עדשים, מקסימום בעפולה".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"כשהסדרה שלי על פולארד נמכרה לחו"ל, לערוץ קאנאל פלוס בצרפת. קיבלתי טלפון שבו התבשרתי שהצרפתים התלהבו וקנו את הסדרה. החלום שלי היה שחומרים שאני עושה בארץ יחצו את האוקיינוס. זה עוד לא קרה, אבל חצינו ים, וזה חלום שהתגשם. החלום הוא שזה יהדהד מחוץ לישראל כדי להגיע לעוד מקומות כמו פריז, בריסל ואולי בעתיד וושינגטון ומיזורי".
היית רוצה גם לגור בחו"ל, אי־שם?
"הבית שלי הוא פה. אם אצטרך אני אגור בארה"ב, לתקופה מוגבלת - אני לא אהיה אמריקני. הבית הוא פה. זו מדינה שנלחמנו עליה, ההורים שלנו נלחמו עליה, דורות נלחמו עליה. למה שנוותר? אני מאוד ציוני, גדלתי על הברכיים של רפול".
מתי בפעם האחרונה למדת שיעור מכונן לחיים?
"כשהייתי בן 11 או 12. רציתי להיות כדורגלן. בעיני עצמי מאוד הצלחתי, אחרים לא זיהו את הכישרון. הייתי קשר בהפועל עפולה. הייתי שחקן לא רע, וכילד הייתי כנראה יותר טוב בעיני עצמי מאשר בעיני אחרים. בטקס סיום השנה, באולם מופת בעפולה, הייתי עם המאמן שלי, ואלישע לוי היה שם וגם יהודה עמר, אז כוכב גדול, והם היו אמורים לחלק פרסים למצטייני השנה. אני הייתי בטוח ומשוכנע שאקבל פרס, או שחקן מצטיין או את השחקן ההוגן. כבר אמרתי לחברים שלי שפיניתי מקום על המדף לפרס, והתפארתי בכך. ואז הגיע הטקס, וילדים אחרים קיבלו פרסים ואני לא קיבלתי כלום. פרצתי בבכי אדיר באולם. המאמן ראה שאני בוכה, העלה אותי לבמה ונתן לי איזה עט, פרס ניחומים שלא באמת יועד לי ולא באמת ניחם אותי, ולמדתי שיעור: תמיד תנסה לבוא קטן לאירועים כאלה. מאז למדתי להנמיך ציפיות, זה דבר שנחרת אצלי. המסר שלקחתי משם ושאני מעביר לילדים שלי הוא: תבוא קטן ותצא גדול, או שרק תצא קטן, העיקר - אל תתפאר לפני מעשה".
את מי אתה חולם לראיין?
"החלום שלי הוא לראיין את אמא שלי, רותי, ככה אולי אפגוש אותה לפחות עוד פעם אחת. אני מתגעגע אליה. היא נפטרה מסרטן לפני 16 שנה. זה פצע מאוד גדול. היא היתה אישה מאוד מיוחדת - רקדנית, יועצת ומורה. הרבה פעמים כשאני מרצה, אנשים מהקהל ניגשים אלי ואומרים לי שהכירו אותה. היא היתה טיפוס מרשים והשפיעה עלי מאוד.
"אמא שלי ידעה שאני חולם לשרת בסיירת מטכ"ל. חלמתי על זה כשגרנו בגרמניה, וכשחזרתי עשיתי שנת שירות בתנועת המושבים, ואחר כך עברתי גיבושון לסיירת מטכ"ל. סיימתי את הגיבוש, אך לא עברתי אותו, ואז עברתי אוטומטית לדובדבן. מבחינתי לא הגשמתי את החלום שלי, והייתי בדיכאון עמוק בן שבועיים, מאוד־מאוד עצוב. לא התכוונתי ללכת לאף גיבוש אחר. בהמשך הגיע אלי זימון ל־669. לא רציתי לשמוע על זה בכלל. בבוקר הגיבוש ל־669 אמא שלי שלפה אותי מהמיטה - ואני כבר בן 19 - דאגה שאתלבש ויצאנו לדרך. היא דהרה על כביש 4, על השוליים, עד לפלמחים. כשהגענו, החבר'ה כבר זחלו שם על הגבעות, ובעצם היא גרמה לזה שאגיע ל־669. לך תדע איפה הייתי אם לא היא".
מתי בפעם האחרונה לא הבינו אותך?
"לא מבינים למה אני מראיין את ביבי לסדרה על סיירת מטכ"ל, והתשובה שלי היא שקשה לי לקבל עצות עיתונאיות מאנשים שנמצאים בפוזיציה. גם לי יש ביקורת קשה מאוד על נתניהו, אפרופו הצעדים המטורפים שקורים כאן מדי יום, אבל אני אראיין את מי שאני חושב שצריך לסדרה הזאת.
"היה לי מאוד מסובך להביא את נתניהו. אני לא נחשב מהמיליה של נתניהו בכלל, אפילו להפך. ניסיתי להביא אותו לסדרה על פולארד ולא הצלחתי, וניסיתי לשכנע אותו בפגישות רבות, עד שהצלחתי.
"מעולם לא בחרתי בנתניהו, אני לא מאמין שאבחר בנתניהו, אבל בהקשר של סיירת מטכ"ל - הוא חלק משלושה אחים ששירתו בסיירת מטכ"ל, הוא אח שכול, ולא סתם - אח שכול של מי שהיה מפקד היחידה ונחשב הסמל הבלתי מעורער שלה בעיני הציבור הרחב - ואחראי לגדול הצלחותיה המבצעיות, לפחות הגלויות, בכל הזמנים, וגם - הוא ראש ממשלה שהוציא עשרות מבצעים של סיירת מטכ"ל, ושממשיך להוציא כיום מבצעים שלה. אם לא הייתי פונה אליו ומראיין אותו, לא הייתי עיתונאי. אנשים מדברים רק מתוך פוזיציה, וזה מטריף אותי. אני מציע לאנשים לשתות כוס מים קרים או תה חם, ולקחת חופשה של כמה שעות מהפוזיציה. זה אפילו טוב לעור הפנים".
רק לגביו שואלים?
"בעיקר עליו, וגם על בנט. אני יכול להבין למה שואלים על ביבי. אנחנו בתקופה מסובכת, קשה ומפחידה, אבל יש גם דברים שהם מחוץ לפוזיציה. אתי כרייף היא מחוץ לפוזיציה, אבי חימי, רחבעם (גנדי) זאבי, עזרא נאווי. כשמגיע אלי סיפור - אני מפרסם אותו בגדול, כמו שעשיתי עם נאווי. גנדי? מה אכפת לי שרואים בו סמל של מחנה שלם? הבאנו שבע עדויות על הטרדה, מעשים מגונים ואונס, אז אני לא אפרסם?"
הופעלו עליך איומים שתגנוז את החומרים?
"בפרשת גנדי היה צו מניעה של המשפחה, ואני מבין אותם. אם זה היה בן משפחה שלי, אולי גם אני הייתי מגיש צו מניעה. אני מבין אותם לחלוטין ומזדהה עם כאבם. הם לא אשמים בכלום, אבל לא היו איומים. אני תמיד חושב על הצד השני, אני מתייסר מהצד השני. החודש שידרנו ב'עובדה' כתבה שלי על מסתערבים ועל סגן־מפקד היחידה י', שנכנס לכלא על עבירות מין שהוא ביצע, ואני לא מפסיק לחשוב על האישה שלו ועל ששת ילדיו, שמשלמים מחיר כבד על זה. הם מתעבים אותי וחושבים שעשיתי להם את הדבר הכי רע שיכול היה לקרות להם, ושלאב נעשה עוול גדול - ובאמת ליבי איתם, אבל זה לא מונע ממני לעשות את העבודה.
"יעקב פרי התפטר וסיים את הקריירה הפוליטית שלו בגללי, וזה לא היה לי נעים. גם לא היה לי נעים כשישבתי בבית המשפט מול הבנות של גנדי ואשתו ז"ל בדיון על צו המניעה, כשהפרומואים כבר היו באוויר, על כתבה שהולכת לשנות לעד איך שגנדי נתפס בחברה הישראלית".
אתה נתקל בלא מעט רוע אנושי כמראיין וכעיתונאי: אנשים שמנסים לשקר, לתחמן, אנשים שביצעו פשעים וניצלו את הכוח שלהם. איך אתה מצליח לשטוף את כל זה ולהתקדם?
"יש משהו בכתבה שמשודרת שמנקה את זה ממני. אם רק הייתי שומע את זה ולא היה בזה תוצר, זה היה ממשיך ללוות אותי. אבל יש תוצר, ובסופו של דבר זה מנקה אותי מהבאסה ומהגועל. העובדה שזה הגיע לעולם, שזה נחשף ושעכשיו אנשים יודעים את זה - בזה תם תפקידי. אני כבר הולך לפרויקט הבא".
מה דעתך על ההצעה של ח"כ בועז ביסמוט, שלפיה יש לאסור פרסום הקלטה של אדם ללא רשותו וללא ידיעתו?
"אני חושב שזו הצעה נקלית. היא לא תקרה. היא מסוג אותן הצעות חוק שנזרקות לאוויר ולא יקרה איתן שום דבר, היא נועדה למשוך תשומת לב. היא עולה אחת לכמה שנים על ידי חבר כנסת תורן, והפעם זה עצוב, כי היא באה מאדם שעסק בעיתונות ואמור להבין את המשמעות של הקלטה חד־צדדית.
"אני חושב שביסמוט ממש לא הזיל דמעה כשאילה חסון שידרה את הסיפור על אבי חימי, כי זה שירת לכאורה את המחנה שממנו הוא בא, ואני חושב שהוא היה מתבאס לדעת שאני לא רואה איך שמעון קופר היה נשפט לשני מאסרי עולם אלמלא הקלטות כאלה, והיו עוד במקרים אחרים. אני לא מצליח לחשוב איך החיים שלנו היו נראים כאן בלי הקלטות כמו שהן מתבצעות היום".
מתי בפעם האחרונה הכנסת חבר חדש לחיים?
"לפני שנתיים בערך. הייתי בקשר קולגיאלי מקצועי הרבה זמן עם גלעד טוקטלי, ובשנתיים האחרונות הפכנו להיות גם חברים. אנחנו עובדים יחד בחברת ההפקה שלי, ואנחנו יודעים לעבוד רזה ומדויק. אני מקווה שגם נמשיך ככה. מעבר למפיק אני גם יוצר, והתשוקה היצירתית שלי טמונה בכך שאני רוצה שיגידו לי שזה נראה מיליון דולר על המסך".
שיתפתם פעולה יחד גם ב"סיירת מטכ"ל", שעלתה השבוע ב־HOT8 ובערוץ 13.
"באיזשהו שלב, במהלך העבודה על הסדרה, הבנו שיש לנו משקל כבד מאוד על הכתפיים, כי אנחנו מקבלים שיתוף פעולה חד־פעמי מאנשים שבדרך כלל לא מדברים ולא נפתחים, בטח לא ככה. אז שיתוף הפעולה הזה הוא נדיר, וזה קצת כמו להיות מתעד רשמי של יחידה, אף על פי שאנחנו לא, ומכאן נבעה החרדה שלי.
"יושבים מולי אהוד ברק, בנט או נתניהו, ואחרים שלא היו ראשי ממשלה, ושופכים בפניי את סיפוריהם. אדם חושף ומפקיד בידיי את הסיפור הכי אישי שלו, לפעמים הוא מספר סוד מבצעי שהוא לא סיפר מעולם, ולך יש משקל בידיים".
אתה מודה שיש לך אובססיה לסיירת מטכ"ל?
"אני חושב שאחת הסיבות שאני מתעסק ביחידה היא כי לא התקבלתי אליה. זה מסקרן אותי, ואני גם אוהב את היחידה, אני מתייחס אליה בהמון אהבה ובסקרנות. אני מקווה שבסדרה פיצחתי אותה, אני בטוח שאפשר ללמוד ממנה משהו. אני לא מתיימר לפצח יחידה שקיימת 70 שנה בארבעה פרקים. לא נפגשתי עם כולם, ולא שמעתי את הסיפורים של כולם. היו מעטים שסירבו להשתתף, ומלכתחילה גם לא פנינו לכולם, אבל אחד המפקדים הבכירים שפנינו אליו החליט שהוא לא רוצה להשתתף, וזה אתגר אותי. אני רוצה את כולם, תמיד.
"אנשים ששירתו בסיירת מטכ"ל חווים רגעי קצה מאוד משמעותיים, שבהם הם חוצים גבול ועושים דברים מעבר לכל דמיון עמוק בשטח אויב. זה להיות סופרמן. אני מבין את זה, אני באתי מ־669, איפה עוד בחיים ייצא לך לרדת מכבל ממסוק לתוך ים?"
יצא לך?
"בטח. אתה יורד ממסוק, בתוך ים סוער ב־4 בבוקר - זה כמו להיות שחקן קולנוע".
מתי בפעם האחרונה כתבת ספר?
"ב־2016 כתבתי את הספר השני שלי, 'לתפוס רוצח'. ישבתי יום־יום וכתבתי. לפניו כתבתי את 'צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל'. אני מאוד אוהב לכתוב. באתי מהעיתונות הכתובה, ואני מתגעגע. אני כותב הרבה בעבודה שלי, אבל זו לא אותה כתיבה. הייתי חתום על שלושה ספרים עם הוצאת כנרת זמורה־ביתן, והרגשתי שלשלישי אני לא מגיע כרגע כי אין לי מספיק זמן, אבל אני אחזור לכתוב ואכתוב עד ספר. אין כמו ספר, זה משהו שנשאר על המדף, ואין חוויה כמו לבוא ביום שישי לחנות ספרים ולראות מישהו רוכש ספר שלך. לא משנה כמה כתבות וסרטים תעשה, כשמישהו קונה משהו שאתה כתבת - זה חלום. מהצד השני, היום כשאני עושה סדרות כמו 'פולארד' וכמו 'סיירת מטכ"ל' אלה סדרות שיישארו, קצת כמו ספרים".
כשכתבת את "לתפוס רוצח", שעוסק ברוצח הסדרתי שמעון קופר, עלה בדעתך לאן הוא יתגלגל?
"לא. כשעליתי על המדרגות של הבימה צבטתי את עצמי, לא האמנתי שדבר כזה יהפוך להיות הצגה שגילה אלמגור וגיל פרנק ישחקו בה ושחנן שניר יביים. לא היה לי מושג. עכשיו עובדים על סדרת דרמה על פי הספר, והסיפור הזה עדיין חי בכל מיני צורות".
ראית הרבה מאוד מוות בחייך, כחייל וכעיתונאי.
"הייתי קרוב למוות, ואני חייב לומר שמוות מאוד מסקרן אותי. בסדיר ראיתי בפעם הראשונה חייל הרוג, וזה היה לא פשוט. הגענו לאיזה חילוץ בלבנון, ראיתי מוות בחילוץ, והחלום של חיזבאללה היה להוריד מסוק ישראלי, לא משנה אם על הקרקע או באוויר, וחטפנו כמות פצמ"רים מכובדת. החי"רניקים צרחו עלינו 'תעופו מפה! תעלו לאוויר! אתם הולכים להתפוצץ!', אבל באנו לעבודת חילוץ, וזו היתה גם הפעם הראשונה שהייתי קרוב למוות, שהבנתי שיכול להיות פה מצב מסוכן. בשירות ראיתי הרבה מאוד גופות, ראיתי הרבה מאוד צעירים מתים, גם ילדים בתאונות דרכים בערבה וגם חיילים".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"מכעיס אותי שמשקרים לי. אני יודע שמשקרים לי. כשאנשים באים ומספרים לי את הסיפור שלהם, ונפתחים ונותנים הכל, אין לי בעיה עם זה. אתי כרייף, למשל, תגידי עליה מה שתרצי, לא אמרה לי מילה אחת של שקר. עברתי שנה של שכנועים עד שהיא הסכימה להתראיין, נסעתי למושב צרופה 12 פעמים, פעם אחת עם אילנה דיין ופעם אחת עם שני דרורי העורכת, לפגישות של שעות ארוכות, שבהן נשאלו השאלות הכי אינטימיות ששאלתי בן אדם - והיא ענתה לי, וגם בראיונות היא לא שיקרה לי. בדקתי את הדברים שלה, הצלבתי מידע, ראיתי את השיחות שלה, ולא תפסתי אותה בשום שקר. היא לא חסכה בפרטים.
"אני משתגע כשמשקרים לי, ואם מישהו שיקר לי הוא יידע שעליתי עליו, בעדינות".
מתי בפעם האחרונה בילית עם המשפחה?
"אני מבלה איתם כל הזמן. בשישי בערב היינו ביחד במסעדה עם כל המשפחה המורחבת, והחודש יצאנו גם לטיול בירושלים. אני אבא לארבעה בנים, ואני אבא משתפר. עם השנים השתפרתי. התחלתי ממקום נמוך. עבדתי מאוד קשה בהתחלה, כשהבנים הגדולים שלי היו קטנים, לא נתתי מספיק תשומת לב בכל מיני מקומות, ואני משתפר. הבנים הצעירים שלי מרוויחים אבא יותר טוב. אני מנסה לפצות גם את הגדולים היום. לא הייתי מושלם.
"המשפחה שלי קמה כי אני אדם אובססיבי מאוד. הייתי גבר די דחוי על ידי נשים. לא היתה לי הצלחה גדולה עם נשים, עד שהגעתי להכרה שאני חייב בת זוג. חבר לקח אותי לסיום קורס מדריכות שריון במועדון בתל אביב, וראיתי שם את האישה הכי יפה רוקדת על רחבת הריקודים. בדרכי השלומיאלית התחלתי איתה, והיא נפנפה אותי, היא רק אמרה לי את שמה ושהיא סיימה את הקורס. היה לי חבר בצוות שהיתה לו חברה בממר"ם, ולקחתי על עצמי משימה להגיע אל הבחורה היפה. חיפשנו אותה, מצאנו את שם המשפחה והכתובת שלה והתקשרתי אליה הביתה. היא היתה בשוק שהגעתי אליה. היינו ילדים, הייתי בן 22 והיא היתה בת 19, ומאז אנחנו ביחד. ב־2004 נישאנו".
מתי בפעם האחרונה הרגשת מתחזה?
"אני סובל מתסמונת המתחזה, זה ברור אצלי. היא מתערפלת ככל שהשנים עוברות, אבל היא שומרת אותי ערני ובתנועה, ובזכותה אני לא יכול להרשות לעצמי להישאר תקוע. לפני שלוש שנים, בזמן הלימודים בסטנפורד, כל הזמן הרגשתי מתחזה. הייתי בלב סיליקון ואלי, באוניברסיטה משגעת. בוב דילן הופיע שם, יום אחד הנסיך הארי ומייגן הגיעו לביקור בקמפוס, וגם קונדוליסה רייס. זה לה־לה־לנד. שאלתי: 'מה אני עושה שם? איך הם לקחו אותי? הם עשו טעות'".
אז איך הם לקחו אותך?
"אולי הדליקו אותם ההישגים העיתונאיים שלי, או שאני ישראלי, או שמצאתי חן בעיניהם בראיון. הייתי שם על מלגה עם כל המשפחה למשך שנה, וזה היה חלום מדהים. שנה שבה צבטתי את עצמה הרבה פעמים שזה קורה. גרתי 200 מטר מסטיב ג'ובס, ברחוב של לארי פייג', ראיתי את צוקרברג לא פעם, כאלה אנשים".
מתי בפעם האחרונה קיבלת מחמאה?
"הרגע. מישהי החמיאה לי על הכתבה האחרונה שלי ב'עובדה'. אני כבר 16 שנה חבר מערכת, ומאוד אוהב את התוכנית ומעריך אותה. אנחנו יושבים הרבה מאוד זמן על כל כתבה, עם שני דרורי העורכת, שהיא אחת האנשים הכי מקצועיים שאני מכיר; ואילנה דיין, שיש הרבה דברים מדהימים לומר עליה, ואחד מהם הוא הרעב לעיתונות בכל פעם מחדש. אני מאוד נהנה לעשות שם כתבות. מזהים אותי ברחוב, הרבה פעמים שואלים 'מאיפה אני מכיר אותך?', אבל גם הרבה פעמים יודעים מי אני. זה מחמיא לי. כל אחד אוהב שמזהים ומכירים אותו, אבל אני בעיקר שמח שיש לי עוד עבודה דוקומנטרית לפניי. אני לא דוגמנית, לא אושיית רשת ולא צייצן, מזהים אותי בזכות העבודה שלי".
מתי בפעם האחרונה זכית בפרס?
"זכיתי ב־2019 בפרס פורום היוצרים הדוקומנטריים, על הסרט שלי על הוועדה למינוי שופטים. הייתי מאוד גאה בפרס הזה, אבל זו תחושה מאוד רגעית. גם כשתחקיר שלי מעורר הדים - זה פרס. יש פרסים שהם לא 'פרסים'. להתקבל לסטנפורד זה פרס, תחקיר כמו על יעקב פרי או משרד האוצר זה פרס. על קופר לא זכיתי באף פרס - אבל זה לא משנה, יש פרסים שהם יותר גדולים מהפרסים עצמם, כי זו יצירה שיש לה משמעות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו