על גופו של אסף אטדגי יש שישה קעקועים. צב, חמסה, מסיכה צוחקת, מסיכה בוכה, הפסוק "גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי", וליצן עצוב, שנוסף לפני שנה במהלך טיול בתאילנד. "אני לא מקעקע סתם", הוא מסביר. "אצלי כל קעקוע זה סימן, ואין קשר בין קעקוע לקעקוע.
"הצב נעשה בגיל 18, כשהרגשתי שאני נודד ויכול להיות בכל מקום ובכל זמן, עם התיק עלי. המסיכות מסמלות את הבחירה בין הטוב לרע, בין עשה לאל תעשה, בין צחוק לבכי. ולגבי הליצן - יש לי פֶטיש לליצנים מגיל צעיר מאוד. בדיעבד גיליתי גם שזו התחפושת שעליה חזרתי בחיים הכי הרבה פעמים.
"יש משהו בליצן העצוב שמחייב אותך לעשות דברים גם כשאתה לא רוצה. הליצן הזה, שקם בבוקר ליום הכי חרא שלו ואז הוא החליק באמבטיה, ואחרי שעלה למונית הוא נזכר ששכח משהו בבית, ובדלת נשבר לו המפתח - ובכל המצב־רוח הזה הוא צריך לעלות לבמה ולשמח אנשים. לאנשים לא אכפת מה עבר עליו.
"הליצן הזה הוא לא לבד. רוב האנשים לא עושים בחיים את מה שהם אוהבים. מעטים מאוד נהנים ממה שהם עושים. הליצן הזה הוא גם סוג של תחפושת. כי היום אתה לא באמת יכול להיות אמיתי, או לפחות מי שהיית רוצה להיות, עד הסוף וכל הזמן".
קצת מוזר לשמוע את זה ממישהו שמנהל זמר מצליח ושופט בתוכנית טלוויזיה פופולרית.
"אם הייתי יכול להתפרנס מכתיבה, לא הייתי יוצא מהחדר ולא הייתי מנהל יום אחד".
אטדגי. "אני קודם כל מוסיקאי" // צילום: מאיה באומל בירגר
ילד טוב רמלה
אטדגי (39) נולד וגדל ברמלה להורים ילידי מרוקו. אביו משה (73) עבד שנים בתנובה, ואמו אסתר (65) היא עובדת עירייה. יש לו ארבעה אחים: אורנית (41), טלי (40), ליאור (37) ושירן (32), שחי בארה"ב.
בתחילת דרכו היה מורה לתיאטרון בתיכון ברמלה. בהמשך התמנה לראש תחום תיאטרון ואמנויות במכון ברנקו־וייס לפיתוח החשיבה, והשתתף בהקמת רשת בתי הספר האתגריים של המכון. מפגש מקרי עם המפיק המוסיקלי נדב ביטון שינה לו את החיים.
ביטון שמע אותו מנגן על עוּד והזמין אותו, ואחרי ימים ספורים הוא בא לאודישן אצל עמיר בניון. בתוך זמן קצר הפך להיות חלק מהלהקה של בניון, שנחשב אז לתגלית הגדולה של המוסיקה בארץ. בהמשך כבר הפך אטדגי לאחד המושכים בחוטים של הזמר המזרחי ולמנהל דומיננטי, שאחראי בין היתר לקריירה המצליחה של עומר אדם.
"המוסיקה המזרחית תמיד היתה קיימת, תמיד נשמה, תמיד בעטה ותמיד מכרה. זמרים מזרחים תמיד הופיעו יותר מכולם - אבל בחתונות ובמועדונים, ומעטים באו לראות. היום אנחנו חיים בשתי מדינות. כשאני אומר את זה אנשים מזדעזעים, אבל אני לא מפחד להגיד את זה. יש פה את מדינת מזרח ויש פה את מדינת מערב.
"הגזענות כאן מובנית כל כך, שאנחנו אפילו לא מצליחים לשים לב לזה. כשאחד החברים שלי בפאנל, שהוא בעצמו מזרחי (הראל סקעת; ע"ס), אומר 'אין אפליה', זה אומר שאפילו אותו הצליחו לשכנע בזה, כי הוא לא שר מזרחי. אני מסתכל על הפרסומת של תה ויסוצקי עם הילדים - כולם שם בלונדינים עם עיניים כחולות, כי בלונדיני זה מוכר. אני מסתכל על הפרסומת לטיטולים - כל האימהות חמודות ולבנבנות, ואז מגיעים לקופה והקופאית שחורה. למה, כי זה מוכר? אז לכו לעזאזל, אני לא קונה".
אני מרוקאי מכל כיוון אפשרי, גדלתי בבת ים, ומעולם לא היה לי משהו שלאחרים לא היה. ועדיין, מעולם לא הרגשתי קיפוח.
"אתה מזרחי מחמד, ואני כועס עליך על זה. אתה חי איתם. אתה כפוף למלך. אני לא עובד אצלם. לא אצלם ולא בתחנות הרדיו שלהם. אני פריפריאלי בנפש. אני לא גרתי בתל אביב יום אחד".
אייל גולן גר כמה שנים במגדל בתל אביב, אז מה?
"והנה, עכשיו הוא חזר לרחובות. ותשמע ממני: הם ממליכים אותך - ואז, ברגע אחד, כשאתה זז מהזווית שלהם - הם שוחטים אותך".
איך אתה מסביר את הפריצה של המוסיקה המזרחית בשנים האחרונות?
"אף אחד לא היה יכול לעצור את זה, וכשהמלכים הבינו, הם קיבלו את זה כאילו באהבה. בהתחלה פירגנו, ואז הדעות האמיתיות התחילו להיפלט להם. נורית גלרון אמרה שאין לה בעיה שנופיע בהיכל התרבות, רק שננקה אחרינו, מתי כספי אמר שאי אפשר לאגד את השירים שלנו אפילו לספר שירה אחד".
עיצבן אותך?
"אני מוכן לעשות למתי כספי קורס מזורז איך כותבים טקסטים. אתה יודע מה? לא אני, הבת שלי בת ה־12, שכותבת יותר טוב ממנו. 'נחליאלי, נחליאלי' זה לא טקסט. אומרים שהוא גאון מוסיקלי? מצטער, לא הרגשתי את זה עד עכשיו. עמיר בניון הרבה יותר גאון ממנו, וגם כותב יותר טוב ממנו".
תסכים איתי שיש לא מעט טקסטים רדודים במוסיקה המזרחית.
"אבל גם במוסיקה הישראלית. אתה לא חייב לשמוע, נשמה. יש לך חמישים תחנות, ואתה יכול לעבור לאן שאתה רוצה".
גם אותך אף אחד לא הכריח לשמוע את מתי כספי.
"אני מעולם לא דיברתי עליו, זה הוא שדיבר עלי. אם הוא היה יושב בשקט ולא מדבר שטויות, גם אני הייתי נשאר בשקט. מה קרה? הוא היה צריך להביא קהל להופעה שלא צלחה עם ריקי גל, אז היה צריך כותרת? אם תזרוק עלי אבן, אני אזרוק עליך סלע. ואם תזרוק עלי סלע, אני אבוא עם טנק".
מאז ההתחזקות של הז'אנר נשמעות טענות לאפליה הפוכה.
"אני לא רואה אותם מקופחים בשום מקום".
יש תחנות רדיו שמשמיעות כמעט כל הזמן מוסיקה מזרחית בלבד.
"זה בגלל שיש שם אנשים חכמים ומבריקים, כמו אליקו, למשל. גם כשאבי בן־בסט, הבעלים של 'רדיו לב המדינה', אמר שהוא יהפוך את התחנה לבית של המוסיקה המזרחית, אמרו שהוא משוגע. אבי הוא מהפכן והוא גאון שזיהה את הצורך הזה בתחנה כזאת. בתחנות האחרות יש לך שעה אחת בשבוע בשם 'אגן הים התיכון'. אתה יודע מה? תדחפו את השעה הזאת עמוק עמוק. גם גלגלצ הפכו אותנו לעלה התאנה שלהם, ואני לא עלה תאנה של אף אחד. שלא ישמיעו, תודה רבה".
גלגלצ היא לא תחנה שחשובה שלך?
"חשובה, ומי שיגיד לך שלא אכפת לו, משקר. אבל באותה נשימה אני אומר לך בפה מלא, שעומר אדם הצליח בלעדיה. כשהם לא השמיעו את עומר, הם לא קיבלו ממני טלפון אף פעם. לא מתאים להם? שיהיו בריאים. הנה, זה קרה גם בלעדיהם.
"אני תמיד אומר שאם הרדיו לא מביא את הקהל, הקהל מביא את הרדיו. אם הרדיו הממלכתי לא מבין שזה מה שמצליח, אז הרדיו האזורי מסביר לו. זה אומר שאם גלגלצ היתה פעם מכתיבה, היום היא מוכתבת. במשך שנים הם התעלמו מעומר, עד שהגיע השיר 'שקט', שם הם כבר הרימו ידיים. היום יש עדיין תחנות רדיו שמתכחשות. זורקים לך עצם פה ושם. אבל זה לא יעזור להם. אנחנו הרוקרים האמיתיים. כל הרוקרים בדימוס שאוכלים אוכל טבעוני הם לא הרוקרים. אנחנו לא אוכלים נבטים ולא שותים חיטה".
גלגלצ הכניסו לפלייליסט את "דרך השלום" של פאר טסי.
"האמת היא שזה הפתיע אותי. פאר הוא אחד שיישאר פה הרבה זמן. הוא מנוהל על ידי אנשים חכמים, ויש לו עוד כמה שירים טובים חוץ מ'דרך השלום'".
אתה מרגיש שיש קצת ירידה בביקוש למוסיקה מזרחית?
"כמו בכל מהפכה. רק הטובים נשארים בסוף, כמו מטוטלת. מי שיעשה מוסיקה טובה ויעבוד חכם, יישאר. כמו שהיה בזמנו את גל הלהקות הישראליות, ובסוף רק הטובים נשארו".
למה יש רוב מוחץ של גברים בזמר המזרחי?
"יש את נסרין קדרי, שהיא מבריקה, ואתה לא מבין כמה היא מצליחה. התקשורת יודעת שזמר מצליח רק כשהוא מגיע לגלגלצ. אתם לא באמת יודעים מה קורה בחוץ".
היא ברמה של שרית חדד?
"נסרין קדרי עובדת היום יותר משרית חדד, ואני אומר את זה בַפנים. אבי גואטה יכול להגיד מה שהוא רוצה, שלא יספר סיפורים. שרית חדד היא חלוצה וזמרת מדהימה ובן אדם מדהים, אבל נסרין עובדת יותר".
מתחילים גם להתלכלך
איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה פרשיות נקשרות בשמות של זמרים מזרחים? כתבי אישום נגד קובי פרץ, משה פרץ ואייל גולן על העלמות מסים, פרשת מרגול ועוד.
"זה כמו ילד שכל חייו אכל שוקולד סוג ד', ופתאום הכניסו אותו למפעל שוקולד ונתנו לו לאכול שוקולד שוויצרי. הוא מתחיל לאכול בהתלהבות, והוא מתחיל גם להתלכלך, ואז הוא קולט שהוא הגזים. ברור גם שהרשויות חיפשו אותנו, כי ראו שנכנס הרבה כסף מזומן. כשזמרים ישראלים הולכים להופעה של ועד עובדים, משלמים להם שוטף פלוס 90. אצלנו אתה בא לאירוע, בעל השמחה סופר לך במקום כסף ונותן לך במעטפה".
ובכל זאת, עומר אף פעם לא נעצר על דבר כזה.
"אתה יודע למה? כי עם עומר חותמים הסכם מראש ועושים העברה בנקאית, עם חשבונית. כשמישהו לא רוצה חשבונית - אני רושם את החשבונית ושם אותה בתיקייה של אנשים שלא רוצים חשבונית".
יש אלכוהול וסמים אצל זמרים מזרחים?
"במוסיקה המזרחית כמעט שאין סמים. מעולם לא ראיתי מישהו מעשן או מסניף לידי".
אתה מיתמם.
"לא. גם אני טיילתי בעולם וראיתי דברים ועשיתי דברים. אלכוהול וסמים יש בכל המדינה. איך אמר לי פעם מישהו? תעשה הכל, רק אל תיתפס".
מה חשבת על פרשת אייל גולן?
"שזה סיפור עצוב לכל תעשיית המוסיקה המזרחית, ושהוא יצא מפרופורציות. מהסיפור הזה כל אחד למד משהו על עצמו, זה היה שיעור גדול לכולנו. אייל הוא הזמר הכי טוב בארץ. הוא זמר סכין, שחותך אותך. אני לא הייתי שם, אז אני לא יודע מה קרה. אני מקווה שסלחו לו".
מה אתה למדת על עצמך מהסיפור הזה?
"שכשאתה אדם מפורסם, אתה צריך להיות זהיר מאוד. זה רק גורם לי לעשות בדק בית הרבה יותר עמוק בכל יום ולשמור על הכנות שלי. הכוח הוא מסוכן כי הכל בא בקלות, ולפעמים זה בורח לי ומחליק, אז אשרי האדם שחושש תמיד".
אולי הבעיה היא אורח החיים הראוותני של זמרים מזרחים?
"אתה מתחיל לעצבן אותי. למה לא? רק לכם מותר? אתם הולכים עם הג'ינס והכלב ברחוב רוטשילד, אבל לכל אחד יש חבילה בבנק. אני רוצה להסתובב עם מרצדס, עם שעון ב־60 אלף שקל ועם תכשיטים, ותקפצו לי.
"את הזמרים הישראלים לא יזמינו להופיע בחתונה, מקסימום בחופה או באזכרה. אנחנו מקפיצים את החתונות. זה האופי שלנו. אנחנו מהמזרח התיכון. אנחנו טיפוסים צבעוניים ולא משעממים. אנחנו אוהבים חריף. אנחנו צועקים. כשאתה רוצה לשמוח, תבוא אלינו. כשאתה רוצה להשתעמם, תלך אליהם. אני מזרחי גאה.
"אגב, היום 'ערס' היא לא מילת גנאי. 'אשכנזי' הפכה להיות מילת גנאי. כשאומרים לך 'אשכנזי', מה עובר לך בראש? לבן, משעמם, חנון, ובשעה 23:30 נגמר האירוע. אצלנו האירוע לא נגמר לפני 4 בבוקר. אנשים מאושרים".
הדברים שלך הם לא גזענות לצד השני?
"יש גזענות אצל שני הצדדים, אבל בצד המזרחי היא מגיעה ממקום של כאב. הגענו לארץ וניסו למחוק לנו את הזהות. להכתיב לנו מוסיקה, לשנות לנו את שמות המשפחה. בספרי ההיסטוריה, כמה מוקדש לעלייה המזרחית? מעט מאוד. אני רוצה להיכנס לכנסת, לפעול רק בשביל שיכניסו לתוכנית הלימודים שירים של משוררים מזרחים.
"כמעט העלימו אותנו, והצליחו לשכנע את כולם שמזרחיות היא דבר שכבר לא קיים. לפחות חצי מהמדינה הם מזרחים. מה, אנחנו רק 'כפיים'? אנחנו רק 'מופלטה'?"
אתה נשמע רדוף.
"ממש לא. אם אני מסתכל על עצמי, אני דווקא מצליח וטוב לי. אני נאור הרבה יותר מהרבה אנשים שאמורים על הנייר להיות נאורים. אנשים אומרים לי, מה אתה צריך את המלחמה הזאת? אבל דווקא הגעתי עד לאן שהגעתי כי אני מי שאני".
אם אתה שם בצד את כל ענייני אשכנזים־ספרדים, מה אתה חושב על המוסיקה "שלהם"?
"מקסימה. את השירים של מאיר אריאל אני מכיר בעל פה. תפתח את הפלייליסט שלי באייפון ותראה את מי אתה מוצא שם: מיכה שטרית, מרינה מקסימיליאן, עברי לידר, דודו טסה, רמי קלינשטיין. אני מכיר את תורתם, אבל הם לא מכירים את תורתי".
משווק מוצרי שיער
אטדגי גרוש, אב לשתי ילדות - אלה (11 וחצי) ושירה (9 וחצי), שגרות עם אמן ברחובות. גם הוא מתגורר בעיר, ונוסף על עיסוקיו כאמרגן וככותב, הוא גם הבעלים של חברה למוצרי שיער, "גרין", בשותפות עם עומר אדם. "זו חברה רווחית, שמשווקת למספרות עשרות מוצרי טיפול וטיפוח איכותיים, לא זולים".
בת זוגו בחודשים האחרונים היא ד"ר אורלי חג'ג', רופאה שמתמחה ברפואת עיניים. "אנחנו נמצאים הרבה יחד, אבל עדיין לא מתגוררים יחד. אורלי היא שילוב בין המזרחית הביתית, הכי חמה ומסורתית, לאינטליגנציה חריפה ומבריקה. מצד אחד רופאה, ומצד שני עובדת בחנות הבגדים של אבא שלה. זאת המזרחיות האמיתית. היא החזירה אותי הביתה".
אתה באמת קשוח כמו שחושבים?
"אני חושב שאני נראה גבר־גבר, אבל בתוכי אני גם מחובר לצד הנשי שלי מאוד. אני יכול להתרסק מילד שנופלת לו הגלידה, אבל יכול גם להיות הכי קשוח בעבודה כשצריך, והרגש נעלם בשניות. בזכות הלוק שלי אני מרוויח משני העולמות".
יש בין הזמרים המזרחים גם הומואים ולסביות, ועדיין אין אף אחד שיצא מהארון. למה?
"יש כל מיני שמועות, שלרובן אני לא מאמין כי אני מכיר את הנפשות הפועלות. אני לא מכריח אף אחד לצאת מהארון, מי שרוצה להיות בארון או בארונית, שיהיה. אני לא גל אוחובסקי. אבל אני מאמין שמי שלא חי בשלום עם עצמו, הוא לא יוצר טוב. כשאתה עסוק כל הזמן בלהסתיר משהו, אתה הופך לעבד".
אם היית מייצג זמר מזרחי בארון, היית מייעץ לו לצאת?
"לגמרי. כי אחר כך ההתעסקות הופכת להיות במיניות שלו, ולא במוסיקה שלו. הייתי אומר לו שיעשה כתבה הכי חשופה שאפשר - 'אני הומו, קבלו אותי', גם אם הוא לא צריך לקדם אלבום או הופעה.
"כשבאנו עם הרעיון לעשות את השיר של עומר למצעד הגאווה בשנה שעברה, עלתה השאלה אם זה לא יפגע. אולי הקהל שלנו יהיה נגד. אמרתי לכל המעורבים בפרויקט: אתם חבורה של מטומטמים כולכם. אתה לא יכול שהיחצן שלך יהיה גיי ושאחד הכותבים שלך יהיה גיי, ובסופו של דבר לפחד להקליט שיר למצעד הגאווה.
"תדע לך שפעם אבא שלי היה מעדיף שיהיה לו ילד בכיסא גלגלים ולא ילד הומו. היום לא אכפת לו שיהיה לו ילד עם קוקיות - העיקר שלילד יהיה טוב. זה חינוך שאני העברתי לו".
אטדגי החל לכתוב שירים במהלך שירותו הצבאי כלוחם בנח"ל. את השירים הראשונים כתב לעליזה ודין דין אביב, ובהמשך - לעמיר בניון, גידי גוב, עומר אדם, מרגול, גוסטו, הראל מויאל ועוד. אבל הפריצה הגדולה שלו לתודעה הציבורית קרתה דווקא בהקשר שלילי, אחרי מעצרה של מרגלית צנעני באוגוסט 2011. היא נחשדה שניסתה להיעזר בגורמים בעולם התחתון בניסיון להפחיד את אטדגי, שניהל אותה באותה תקופה. בהסדר הטיעון הודתה הזמרת בסחיטה באיומים וריצתה עונש של חצי שנה בעבודות שירות.
"אני מאחל למרגול המון בהצלחה", שולף אטדגי את התשובה שהכין מראש. "היא אחת הזמרות הטובות והחכמות שיש בארץ".
אתה כועס עליה?
"עכשיו לא, אבל בזמנו כעסתי מאוד. לא כאב לי על עצמי, כאב לי על אבא שלי ואמא שלי והבנות שלי. אבל זהו זה".
אתם מדברים?
"נפגשנו לא מזמן באיזו פרמיירה. לא דיברנו כי אין על מה לדבר, אבל אני לא שונא אותה. אני תמיד אמרתי שמרגול לא היתה נותנת לאף אחד לגעת בי. היא יכולה לדבר את עצמה לדעת, אבל ברגע האמת, אם זה היה תלוי בה - היא לא היתה נותנת שישימו עלי אצבע".
היא התקשרה לאחל לך בהצלחה לפני "הכוכב הבא"?
"לא, וגם לא ציפיתי שהיא תתקשר".
אתה חושב שהיא תצליח לשחזר את השיאים שהיא היתה בהם?
"היא יכולה להביא פתאום שיר שיהפוך את המדינה. אני חושב שכל מה שקרה, וגם ההגעה שלי ל'כוכב', זה במידה מסוימת גם ניקיון בשבילה. כי אנשים שומעים את השם שלי - יודעים שזה אותו אמרגן עם העיגול האדום בכתבות בטלוויזיה על פרשת מרגול, וההשתתפות שלי בתוכנית מעידה על כך שהכל מאחורינו".
אם היא תתקשר ותבקש ממך שיר, תכתוב לה?
"אולי כן, למה לא? שלום עושים עם אויבים, לא עם אוהבים. יש לה מקום ענק אצלי בלב, ותמיד יהיה. אל תשכח שהלכתי איתה דרך ארוכה, והאלבום הכי טוב שלה זה אלבום שאני, יוני יעיש וגוסטו כתבנו לה. היא קיבלה אלבום מבריק וביצעה אותו כמו שאף אחת לא היתה מבצעת".
אז אם יהיה לך שיר שיתאים לה, תיתן לה?
"אין לי בעיה לתת לה".
מה עבר עליך אחרי הפרשה הזאת?
"קרה לי משהו מדהים. בסיפור הזה הכרתי את סגן־ניצב שחר חמדי, שהוא מפקד תחנת שרת בדרום תל אביב, התחנה הכי גדולה בעיר. הוא היה ראש צוות חקירה בפרשה, והפכנו לחברי נפש. יש לי מעט מאוד חברי נפש. שחר הוא סוג של מנטור בשבילי, אנחנו מדברים פעם ביום לפחות. הוא ידע עלי הרבה עוד לפני שנפגשנו, מההקלטות, כולל הניואנסים מהשיחות עם אמא שלי, אבא שלי והחברים שלי. אנחנו כמו אחים".
מה חשבת על השירים האחרונים של עמיר בניון? אמנות או פרובוקציה?
"זו לא פרובוקציה, עמיר הוא גאון והוא לא רואה אף אחד ממטר. הוא היה יכול להיות הזמר הכי ענק בארץ, אבל הוא הולך עם האמת שלו. הוא לא התבלבל ולא הלך לאיבוד. הוא מדבר מהלב שלו. כשמדברים על גאונות, מדברים עליו. הוא יכול להוציא שירים על גרגמל, ואז להוציא שיר אחד בשם 'סופה' ואתה תשים אותו בריפיט ותתחיל לבכות".
אתה חושב שאמן צריך להביע את דעתו בכל עניין?
"לאורך כל ההיסטוריה היו מהפכות שנגרמו מאמנות. אמנים עמדו בכיכר העיר והטיפו והביעו את דעתם, אבל בדור שלנו כולם פחדנים שמפחדים על הכיס שלהם. עד שסוף סוף קם מישהו שאומר את דעתו, יוצאים עליו. למה? כי לא מקובלת עליהם האג'נדה שלו? שיקפצו".
למדתי לשמור על דיסטנס
מבין הזמרים שניהלת בעבר - הראל מויאל, יהודה סעדו, מרגול - נשאר רק עומר אדם. למה?
"הטעות שלי עם הראל מויאל היתה שהכל היה אישי מדי. נפרדנו כי כבר לא יכולתי להתמודד עם הדוד שהביאו לי ועם האבא. מה מבין גמל בסלט פירות? מה מבין אופה בסנדלרוּת? פה מתחילות הטעויות. פתאום אמא מבינה, אבא מבין והדוד מבין.
"היום אני יודע שצריך לשמור על דיסטנס. עומר הוא כמו אח קטן שלי, כל היום אנחנו בקשר, אבל אני לא מציק לו. יש לנו קבוצה משותפת בווטסאפ, אבל אני יכול גם לא לדבר איתו ארבעה ימים. לכל אחד יש את החבר'ה שלו.
"עומר שונה מכל האמנים שעבדתי איתם עד עכשיו. לא מעניין אותו מה יגידו או מה יכתבו עליו. הוא רוצה רק לשיר. תאהבו, אל תאהבו - זה לא מעניין אותו. ואני דואג שהוא ישיר את הדברים הכי טובים".
אתה חושב שמויאל יכול לחזור לקדמת הבמה?
"כן. יש לנו זיכרון קצר. היום אתה פה וכל הדלתות פתוחות, ומחר אף אחד לא עונה לך לטלפון. הראל הוא יוצר מבריק, כותב ומלחין מעולה, ולפני הכל הוא איש טוב. כשיצא האלבום הראשון שלו, סקעת היה בהלם במשך ארבעה חודשים, כי האלבום הזה שבר את המדינה. אבל מויאל פשוט מבוהל מהעולם הזה, ולאורך השנים הוא טעה בבחירות שלו. אם הוא יוציא שירים טובים, הוא יחזור בגדול".
מה קרה עם סעדו?
"לדעתי הוא לא היה מוכן מבחינה פסיכולוגית. הוא סיים את התוכנית, הגיע לגמר וניצח. אבל לא רק שהוא לא היה כוכב, אלא שהוא התחיל במינוס ארבע. למה? כי הוא נבנה על ביצוע של קאברים בלבד. בערב של הגמר הלכת לישון ב־4 לפנות בוקר? ב־11 בבוקר אתה כבר באולפן, מקליט את השיר הראשון שלך. ככה עשיתי עם הראל מויאל ועומר אדם. לקום בבוקר וליצוק תוכן אל תוך הכלי, כי אם לא תיצוק, לא יקרה איתך שום דבר.
"כדי להגיע לקומה רביעית אתה צריך לעבור בקומה ראשונה, גם אם אתה במעלית. הצרה הגדולה מתחילה כשאמנים מפסיקים להקשיב. אני לא סנדלר שבא להכין לך לחם, אני אופה שבא להכין איתך את הלחם האישי שלך, עם הטעם והצורה שלך. עם יהודה הכל התערבב, וזה לא קרה".
מחבק את השופטים
עכשיו אטדגי הוא מהדמויות החדשות והדומיננטיות בערוץ 2. פעמיים בשבוע (ראשון ושלישי ב־21:00) הוא הכוכב של "הכוכב הבא" בקשת.
אחרי שעומר אדם שיקר להם על הגיל שלו, ואחרי הסיפור עם מרגול, הם לא חששו מזה?
"אני מודה שצריך להיות עם ביצים ממש גדולות כדי להגיד 'את זה אנחנו רוצים', אבל תזכור שמעולם לא הואשמתי בכלום. אני בן אדם ישר. בפרשת מרגול הייתי עד, אמנם עד מרכזי, אבל רק עד. אני מעולם לא רבתי מכות. גם כשנתנו לי סטירה, נתתי את הלחי השנייה. היחיד שאני מוכן לריב איתו זה מוקי".
איך עומר הגיב לרעיון?
"הוא ואורלי, בת זוגי, היחידים שידעו מהרגע הראשון. עומר נקרע מצחוק, הוא חשב שמסתלבטים עלי".
לפני "הכוכב הבא" היה ניסיון עם "אקס פקטור", שלא צלח.
"הם הזמינו אותי לאודישן, ואחרי חמש דקות כבר ראינו שזה לא עובד. אני חושב שהם היו תקועים בסטיגמה שלהם ולא הצליחו לראות מטר מעבר. דווקא עברי לידר אמר לי שהוא חושב שאני הדבר הכי גאוני שיכול להיות שם, אבל זה לא עבד".
התבאסת?
"אם זה היה שלי זה היה שלי, וזה כנראה לא היה שלי, והנה הגיע אלי משהו אחר, טוב יותר".
מה קרה אחרי האודישן בקשת?
"הם נעלמו לשלושה חודשים. אמרו לי לחכות. ואז קראו לי לעוד טסט, ויום אחרי זה כבר הודיעו לי שהתקבלתי".
חשבתי שסוכן צריך להיות מאחורי הקלעים ולא בקדמת הבמה.
"אני מנהל מסוג אחר. אמרגנים בז'אנר הים־תיכוני הם בכלל לא מוסיקאים אלא אנשי עסקים. אני גם איש עסקים ויודע לעשות עסקים, אבל אני קודם כל מוסיקאי. אני מכיר את השוק הזה מהמקומות הכי קטנים, כמו להביא מים לאמן ולהדביק על הרצפה את הליין־אפ של השירים, וגם להפיק אלבומים. בעברי גם ניגנתי, כתבתי אלבומים, הייתי בעלים של אולפנים וכתבתי שירים לאמנים הכי גדולים בעולם".
עוד פעם "עץ ירוק מפלסטיק" שכתבת למרגול?
"תשחררו מהעץ הזה כבר. בא לי לכרות אותו. זה יותר גרוע מ'דרך השלום'. את שני האלבומים הכי יפים של עמיר בניון - 'ניצחת איתי הכל' ו'הכל עד לכאן' - כתבנו יחד. גם לגידי גוב כתבתי. אבל אלה דברים שאנשים לא יודעים או לא רוצים לדעת. הם שומעים 'אסף אטדגי' - מייד מחברים למרגול, עומר אדם, מזרחי, אדם קשוח. הכל נכון, אבל יש בי גם צדדים אחרים. בסופו של יום, אני אמן. בכל לילה אני יושב לבד בחדר ומנגן לבד על העוּד".
הפתעת אותי.
"לא רק אותך. בהתחלה, השופטים האחרים עדיין לא הבינו מי העוף המוזר הזה ומה זה הדבר הזה שנקרא אסף אטדגי. מצד אחד מסתובב להם עם טבעות, מצד שני מתלבש הכי זרוק שיש. בלילה הראשון שישַנו במלון בנווה אילן הבאתי איתי את העוּד וישבתי לנגן להם, עם כוסית יין קטנה, כדי להוריד את הפאניקה אחרי יום צילום קשה. למחרת בבוקר קרן אומרת לי: 'שמעתי אותך מנגן בלילה, אני מתה עליך'. שאלתי אותה למה. אז היא אומרת: 'כי זה הכי אחר שיש'".
אתה מקבל תגובות על התוכנית?
"המון. פונים אלי אנשים בלי סוף ומגיבים על דברים שאמרתי. אומרים לי שאני אמיתי ואותנטי, ושאמשיך להיות מי שאני ולהגיד את האמת שלי. וזה קורה מהסיבה הפשוטה שאני יכול להגיד מה שאני רוצה, ותודה לאל, יש לי מה להגיד.
"אני לא מוקי, אני לא הראל ואני לא קרן, שצריכים למכור אלבומים וכרטיסים להופעות. הם חבורה של פחדנים, כי הם מתפרנסים מהקהל. אני לא. אני תמיד עומד מאחורי האמת שלי. אני לא מסכים איתם על 50 אחוז מהדברים. אני לא מסכים איתם על תפיסת העולם שלהם".
גם מוקי פחדן?
"מוקי דווקא לא פחדן, הוא לפחות מנסה ללכת עם האמת. אבל אני לא מסכים איתו על הרבה דברים. אתה לא יכול להגיד מצד אחד שאתה בן אדם פתוח שמקבל את כולם, ומצד שני לבחור מה שאתה מוכן לקבל ומה שאתה לא מוכן לקבל. אז איפה פה הקבלה?
"אני מצליח לקבל את הגֵר בתוכי, את האשכנזי, את ההומו ואת הדתי - רק יש לי עיקרון אחד: אם זו הדרך שלך, לך איתה עד הסוף. זכותו של אדם לא לשיר עם נשים או לא לאכול בשר או לא לרקוד עם ג'ינג'ים כי זה עושה לו חרדות. אתה תגיד לי מה לעשות?
"אני חושב שהיחס המתנשא של מוקי בא ממקום של פחד, חוסר ביטחון. כדי שאנשים ישמעו מה יש לו להגיד הוא לא צריך לזלזל בהם. בסופו של דבר הקהל בבית לא מטומטם".
על המסך זה נראה ששמת אותו למטרה.
"אני שמתי אותו? הוא שם אותי. מוקי צריך אדם כמוני כדי שתהיה לו זכות קיום. איפה הקיום שלו בלי ויכוח ואי הסכמה?"
איך היחסים ביניכם כשהמצלמות נכבות?
"בסוף כל יום צילומים אני עובר בין השופטים אחד אחד ומחבק אותם. אני אומר להם שאני אוהב אותם ומזכיר להם שבאנו לעשות טלוויזיה. קרן חמודה ומהממת, אין עליה. והראל הוא הראל".
בקרוב עומד אטדגי להשיק ספר שירה ראשון בשם "בסוף הורגים את השליח", שיכלול יותר משישים שירים מתוך יותר מאלף שכתב. "אני יודע שאף אחד לא יקנה את הספר, מעבר ל־700 העותקים שנמכרו במכירה מוקדמת", הוא אומר. "פשוט נראה לי שאנשים כבר לא קונים היום ספרי שירה".
היום, כשאתה כבר אמרגן מפורסם, אתה עדיין מדביק את רשימת השירים בהופעות של עומר?
"בטח. ואני נהנה מזה. אני גם זה שמביא לו מים. אלה דברים שאני אוהב לעשות".
מה הדבר הבא שתעשה?
"בתחושה שלי? משחק. בטלוויזיה או בתיאטרון. זה משהו שאני מחובר אליו, ואני רוצה לעשות את זה".
סטיילינג: שלו לבן; איפור: ורד בדוסה־רוטרו; צולם בדבלין פאב אירי, המדע 1, קריית רבין, רחובות; חליפה: H&M. בעמוד התוכן: ז'קט: neil barrett לבוטיק שוגר מאמא; חולצה: זארה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו