אמיצה, מפתיעה ומרגשת: שרית חדד היא אמנית חד-פעמית

באלבומה החדש "8", חדד מצליחה לשחזר את הקסם שמיצב אותה כאחת הזמרות המצליחות ביותר שהיו פה, אך היא לא חוששת לפנות למחוזות חדשים ולהתנסות בסגנונות אחרים • ככה עושים את זה אחרי 25 שנות קריירה

שרית חדד. צילום: גיא כושי ויריב פיין

בשנה הבאה תציין שרית חדד 25 שנות קריירה. זהו הישג מרשים כשלעצמו, אבל כשמביאים בחשבון שמדובר בזמרת הים־תיכונית הגדולה ביותר שצמחה בישראל מאז זהבה בן, נניח, ובמי ששלטה בשוק ובמצעדי הפזמונים ביד רמה במשך עשורים - זה נראה עוד פחות מובן מאליו.

לזמרות במעמדה - כלומר, מבוססות, מצליחות ועדיין מאוד פופולריות - יש נטייה להישען על מה שעבד והביא לאותה הצלחה, וזה רק הגיוני. אחרי רבע מאה רוב הקהל שלהן יודע מה הוא עומד לקבל ומצפה לכך, ולא אוהב ניסיונות המצאה מחדש שלהן או של הגלגל.

שרית חדד בהחלט מודעת לכך, והיא נותרת נאמנה למי שעשו אותה הכוכבת שהיא כבר שנים רבות. אבל צריך גם להגיד מילה על התעוזה שלה בכל זאת לנסות דברים חדשים, להתנסות בסגנונות אחרים מאלה שקהל הגרעין הקשה שלה רגיל אליו ולחבור לכוחות טריים במוזיקה הישראלית. זה בעצם מה שהיא עושה ב־"8", אלבום האולפן החדש וה־24(!) במספר שלה, שחלקו הראשון יצא מוקדם יותר הקיץ, בעוד זה השני יצא בשבוע שעבר.

כמשתמע משמו, מדובר ביצירה בעלת שמונה רצועות - שחלקן משחזרות קסם קיים ועושות זאת באופן אפקטיבי וראוי, בעוד אחרות לוקחות אותה בשבילים אחרים, אפילו ניסיוניים יש שיטענו (ביחס לרפרטואר של חדד, כמובן). "כוכבת", השיר הפותח, הוא שיר עדין, שקט ובעיקר יפה, שמדבר בין היתר על ראשית דרכה של חדד בעולם המוזיקה ומשלב את בתה נויה בסופו. הוא נכתב על ידי חדד, תמר יהלומי, יונתן קלימי ויסמין מועלם - השם השונה בחבורה (שלושת האחרים חתומים גם על יתר שירי האלבום), וזה שטביעת האצבע שלו בשיר מורגשת במיוחד.

חובבי שרית הפאתוסית ייהנו מ"שירים יפים מפעם", שיתוף הפעולה שלה עם אגם בוחבוט - קולגה, ומי שסביר שספגה השפעה רבה מחדד. מי שמעדיף את שרית חדד הקלאסית, גרסת הבלדה העל־זמנית, כנראה יתחבר יותר ל"כמה זה כואב" ול"לב ליבי", שחותם את התקליט. "תסמכי על אחותך" הוא להיט "מזרחית" כיפי ומרים שנכתב במטרה ברורה להיות להיט חתונות, על אודות בחורה שמחפשת מכסה לסיר והיא עוד תמצא אותו בבחור עממי מהשכונה, כמילות השיר. "משתכרת" הוא דואט מוצלח עם יונתן קלימי, וב"סופה" היא נוקטת גישת פופ מודרני בהפקה אופנתית ונכונה לזמנה.

הוא לא נשמע מאולץ, כמו זמרת שמנסה לשחק במגרשים לא שלה. אם כבר, האלבום הזה רק מדגיש את הוורסטיליות הלא מובנת מאליה של זמרת שלא צריכה להוכיח כלום, ועדיין מצליחה לרגש ולהפתיע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר