"הגברים מסתכלים עליי כמו על לארה קרופט": אופנוענית השטח הישראלית הראשונה שכבשה את הראלי בדובאי

אופנוענית השטח אלונה בן נתן, כך נדמה, יכולה להגדיר מחדש את צירוף המילים "חוצפה ישראלית". למרות שיש לה ניסיון של שנתיים בלבד במרוצים בינלאומיים, הפכה לפני כחודש לישראלית הראשונה שהשתתפה בראלי הנודע בדובאי, שנפתח השנה לראשונה גם לחובבי הספורט המוטורי מציון.

כשהיא מצוידת באופנוע שטח בנפח 350 סמ"ק, חצתה מאות קילומטרים של חולות ודיונות ענקיות, עם ציוד כבד על הגב ותחת שמש קופחת. את התחרות סיימה במקום הרביעי בקטגוריית הנשים, והחמיצה רק בנקודות ספורות את המקום השלישי היוקרתי.

לא הכל עבר לה חלק בתחרות, שכללה גם השתטחות מרהיבה ומתועדת שחוותה. על האירוע העיבו גם החששות הביטחוניים במדינה המוסלמית, בתקופה שבה האנטישמיות והאנטי־ישראליות גואה לשיאים חדשים.

"אמנם לא חוויתי בתחרות עצמה יחס שונה מצד המארגנים רק בגלל הישראליות או היהדות שלי, אבל היו לי בהחלט התלבטויות אם כדאי לי לטוס מישראל עם מאבטח אישי, כי אי אפשר לדעת מתי פנאט כלשהו יחליט להוציא לפועל פיגוע נגד ישראלים - שיקבל תהודה עולמית", היא מסבירה.

"אז הסתרתי את זהותי הישראלית, דיברתי רק אנגלית או רוסית, ובניגוד לכל המתחרים - לא היו על הבגדים שלי, ולא על האופנוע, דגלי כחול־לבן או כיתובים כלשהם בעברית".

מה עשו כשקראו להציג אותך לפני התחרות על הבמה, כמו יתר המתחרים?

"כשעליתי על הבמה הייתי היחידה שלא ציינו את שם המדינה שממנה באתי. רק בקו הסיום בתחרות עצמה לא התאפקתי, הוצאתי מתיק הגב דגל ישראל ונפנפתי בו לעיני כולם. כלום לא קרה".

כל הקלישאות המתארות נשים שפורצות תקרות זכוכית מתיישבות על אלונה כמו מעיל רכיבה בנוי היטב. היא בת 34, אם חד־הורית לתלמיד כיתה א', בוגרת לימודי כלכלה ותקשורת חזותית כמצטיינת דיקן, ובאופן כללי - אישה שלא נותנת לאף דמות גברית להכתיב לה את הקו החמקמק שבו ייעצרו שאיפותיה ואתגריה העתידיים. כעת היא מתאמנת באינטנסיביות לקראת הגשמת חלומה הבא - השתתפות בראלי דקאר הסופר־יוקרתי, שמתארח בשנים האחרונות בערב הסעודית - מדינה שסגורה בינתיים בפני ישראלים.

"זאת פסגת הפנטזיות שלי", היא מחייכת. "מדובר בתחרות הספורט המוטורי הקשה ביותר, שאליה מגיעים אלופים עולמיים. לא צברתי ניסיון רכיבה של עשרות שנים, כמו שצברו שאר המתמודדים, אבל אחרי שטעמתי את המדבר בדובאי, קשה שלא לחלום על ראלי דקאר. ישראלים בודדים השתתפו בתחרות הזאת, תמיד עם דרכון זר, ואני אשמח להתחרות שם כאישה הישראלית הראשונה.

"אם אשתתף, זאת תהיה פריצת דרך אמיתית שתעודד יותר נשים להיכנס לתחום - שמזוהה לרוב עם גברים. זה גם ייתן לנו את האפשרות להוכיח שישראל היא לא מדינה שמתפרסמת בעולם רק כשיש קונפליקטים או פיגועים, אלא שיש בה גם נשים אמיצות וחזקות".

"ערבי מקבל ניווט מיהודייה"

דבר בחזות העדינה של אלונה לא מסגיר את חיבתה לרכיבת אקסטרים ולמנועים רועשים ופולטי עשן. ללא היסוס היא תוחבת את ציפורניה, העשויות בקפידה ("חשוב לי להיראות נשית"), לקרביים של האופנוע ומחליפה בעצמה את השמן המטונף, מכוונת את הבלמים ומנקה את פילטר האוויר. למרות שנולדה במולדובה ועלתה עם משפחתה כשהיתה בת 12, בולט בדיבורה מין מבטא צרפתי, התואם את המראה חיצוני שלה - אך גם היא בעצמה לא יודעת מה מקורו ("מילדות שאלו אותי תמיד אם אני צרפתייה").

"מאוד רצינו לעלות לישראל, ובהתחלה גרנו בעכו. אבל מאוד התאכזבתי, כי הסביבה המקומית התייחסה אלינו בצורה מחפירה", היא מודה בכנות. "הוריי, אחי הקטן ואני הפכנו למוקד להעלבות מצד ישראלים, ערבים וחרדים. המילים ששמעתי הכי הרבה היו 'רוסייה מסריחה'.

"למדתי בבית ספר דתי, וביום הראשון הגעתי עם מכנסיים. המורים הבהירו לי שאני צריכה ללבוש שמלה. למחרת באתי עם חצאית מיני, כי זה מה שהיה לי, והתלמידים כמעט סקלו אותי באבנים. במולדובה למדתי בבית ספר יהודי, אבל מעולם לא כפו עלי קוד לבוש. הייתי עוף מוזר עבור שאר התלמידים כאן".

אחרי חצי שנה עברה המשפחה לרחובות. "שם פרחתי. הייתי תלמידה טובה, למדתי ריקודים סלוניים, ובחטיבת הביניים הצטרפתי לנבחרת הכדוריד העירונית. בכיתה י"א, במגמת כימיה וספורט, גיליתי את העולם הדו־גלגלי. הוצאתי רישיון וקניתי וספה 50 סמ"ק, רק כדי שיהיה לי קל להגיע לתיכון", היא צוחקת. "באותו שלב לא הייתי עדיין פריקית של אופנועים, אבל נחשבתי לנערה עצמאית. במקביל ללימודים התנדבתי במד"א, וגם עבדתי בתחנת דלק ומלצרתי".

ב־2007 התגייסה לצה"ל ושירתה ביחידת מחשב, כאחראית על פיתוח מערכות מידע. עם שחרורה הצטרפה לעולם ההייטק. "אחרי שנה הכרתי את מי שהפך לבעלי, ובהמשך לגרוש שלי, והוא רכב על אופנוע כביש כבד. פשוט התאהבתי. קניתי אופנוע כביש חדש, בנפח 690 סמ"ק, ורכבתי עליו ללימודים באוניברסיטת בר־אילן ולעבודה. רכבתי אפילו כשהייתי בהיריון".

במקביל להייטק הדריכה בבית ספר לנהיגת שטח ("זה היה חלק מהאהבה שלי לאקסטרים, לנסות כל מה שסובב רכיבה ונהיגה"). אחת העובדות שם הציעה לה להצטרף כנווטת של חמאדה עודה מכפר קאסם - נהג מכוניות מרוץ מוכר בענף, שזכה בכמה אליפויות בישראל. "ההתמחות שלנו היתה בראלי ספרינט, מרוץ של מכוניות שמוסבות לשטח, כשהמסלול הוא מעגלי. בתחרויות הנווט, שיושב לצד הנהג ברכב, הוא זה שמכוון את הנהג, מתריע מפני בורות וקפיצות, מורה מתי להאיץ או להאט, וקובע מאיזו זווית להיכנס לפניות. בלי הנווט הנהג יכול להתהפך, כי מדובר במהירויות של 200 קמ"ש ויותר.

"עודה ואני הפכנו עד מהרה לאייטם במדורי הרכב. 'הנהג הערבי שמקבל הוראות מנווטת יהודייה'. תמיד זכינו במקומות הראשונים, עד שפרשתי ב־2015, כשנכנסתי להיריון. מהאופנוע ירדתי רק כשהגעתי לחודש השישי".

זמן קצר אחרי לידת בנה, אלמוג, פתחה עסק עצמאי לבניית ממשקי משתמש ולעיצוב אפליקציות ואתרי אינטרנט לסטארטאפים ולחברות הייטק. האופנוע נזנח לטובת רכב נוח עם כיסא ילדים, ובמרוצים צפתה רק בטלוויזיה. כשעלתה שוב לראשונה על אופנוע, כשאלמוג היה בן חצי שנה, הסתיימה הנסיעה בצורה כואבת.

"יצאתי עם בעלי דאז לארוחת ערב, כשהוא רוכב באופנוע ואני יושבת מאחור. בשלב מסוים, בשנייה של חוסר ריכוז, הוא נכנס במהירות לכיכר והתנגש ברכב אחר. עפתי באוויר, נמרחתי על האספלט ואיבדתי את ההכרה לכמה שניות. הייתי מאושפזת עשרה ימים בבית החולים אחרי ששברתי את עצם הבריח ואת המרפק. כל הגוף היה מלא כוויות מהשפשוף על הכביש. אחרי האשפוז נשארתי שלושה חודשים לשיקום בבית. בעלי, לעומת זאת, נפצע קל".

המהפך הבא בחייה התרחש באמצע 2018, כשהצטרפה לביקור של הוריה אצל חברים מאופקים. "כשהגעתי ראיתי בחצר שני אופנועי שטח שבהם רכב בנם של החברים. סיפרתי לו שאני מגיעה מאופנועי כביש, והוא הציע שאתנסה ברכיבה מסוג שונה. בהתחלה היססתי, גם כי לא עליתי על אופנוע מאז התאונה וגם כי אופנועי השטח נראו לי מוזרים. אבל יצאנו יחד לשטח - ושוב התאהבתי. עוד באותו שבוע מכרתי את אופנוע הכביש שלי וקניתי אופנוע שטח".

השבוע התאמנה על אופנוע השטח שלה, דגם של החברה הספרדית "גאסגאס" בנפח 250 סמ"ק, במסלול מאולתר ליד גבעת אולגה. היא שעטה עם חליפת רכיבה, מגן חזה ומגפיים עבים, כשהיא ממלאת את האוויר בענני חול ובריח של בנזין שרוף. סימני התאונה שעברה בכביש לא ניכרים עליה כיום כלל.

"שני רוכבים ותיקים, שאותם פגשתי במקרה, לימדו אותי הכל על רכיבת שטח. טסתי איתם לרומניה ורכבנו יחד בהרים ועל סלעים. ביערות ראינו דובים. כשחזרנו, אחד מהם הציע שאשתתף בתחרות ראלי. ירדנו יחד לאימון במדבר - ובאמת הרגשתי שהדיונות הן המקום שלי".

לפני שלוש שנים וחצי נרשמה לראשונה לתחרות של אופנועי שטח, שנערכה בישראל, סמוך ליישוב אשלים בנגב. "היינו שם שלוש רוכבות, היחידות בארץ שמשתתפות בתחרויות, והגעתי למקום הראשון בקטגוריית הנשים. הופתעתי מזה מאוד, כי הן היו יותר ותיקות ומנוסות ממני".

איך עשית את זה?

"לדעתי, הניצחון שלי היה קשור ליכולת הניווט שרכשתי במרוצי המכוניות".

התרגשת לעמוד על הבמה בקבלת הפרסים?

"אין הרבה דברים שמרגשים אותי, כי אני חובבת אתגרים, עושה בנג'י, צניחות וצלילה עם כרישים, ולאחרונה התחלתי גם קורס סקיפרים על יאכטה במרינה בהרצליה. אבל שם התרגשתי. הניצחון היה מבחינתי הסוף של תקופה קשה, שכללה את התאונה, את הגירושים ואת האתגר בהקמת עסק חדש. בהמשך השתתפתי כמה פעמים בראלי בישראל, ותמיד זכיתי במקומות הראשונים, בין אם בקטגוריית נשים ובין אם מכלל המתחרים. עם הניצחונות הגיעו גם הספונסרים".

בענף המוטורי קטלגו אותך מייד כמקצוענית?

"אני עדיין מסתכלת על עצמי כחובבנית", היא מתפתלת. "הרי התחלתי לרכוב על אופנוע שטח רק לפני ארבע שנים. היום, כשאני מכירה את משתתפי הספורט המוטורי, למדתי שיש כאלה שרכבו כבר בגיל שש. אני התחלתי בגיל מבוגר יחסית, כמעט בת 30".

חיבור עם נהגת ממרוקו

ב־2019 אלונה היתה אמורה להשתתף בראלי הבינלאומי הראשון שלה, ביוון, אבל האירוע נדחה בגלל הקורונה ל־2021. "מדובר באחת התחרויות הקשות ביותר. הראלי נמשך שבעה ימים, לאורך 2,000 ק"מ של הרים, סלעים וחציית נחלים. יצאתי עם קבוצה של ישראלים ועם רוכבת נוספת, ובכל יום עברנו בין 200 ל־300 ק"מ. חלק מהמתחרים פרשו באמצע. מהבוקר עד הערב ניווטתי, עליתי על צוקים, רכבתי קרוב לתהומות ותיקנתי חלקים באופנוע שנשברו. בדרך ראיתי רוכב שנפל עם האופנוע שלו לנחל ונסחף איתו במים".

גם את נפלת?

"בטח. באמצע הראלי היתה דרך עם חריצים ענקיים בקרקע, והגלגל האחורי של האופנוע שלי נתפס באחד מהם. עפתי - והאופנוע נפל עלי. הדלק נשפך על צד ימין של הגוף שלי וגרם לכוויות בעור. למזלי עבר במקום רכב שטח, והנהג שלו שפך עלי מים. הכוויות נשארו לי חצי שנה אחר כך על הגוף.

"המשכתי במרוץ למרות הכאבים, ולמחרת כבר עברתי יום קשה הרבה יותר. חלק מהמסלול נערך בערב, בתוך יער, והייתי לבדי, בלי אף רוכב סביבי. העצים היו בגובה עשרות מטרים, ושועלים חצו את הנתיב. פנס של אופנוע הוא לא פרוז'קטור, וזאת היתה הפעם הראשונה שרכבתי בחושך כמעט מלא. המגפיים שלי היו ספוגים מים מחצייה של נחלים, ומתחת למיגון הזעתי. זה לא קל: הקסדה כל היום על הראש, הידיים תפוסות, וכל הגוף כואב מישיבה וממאמץ. כל מה שרציתי זה לסיים את הרכיבה וללכת לישון".

מה החזיק אותך ברגעם הקשים האלה?

"לפעמים שרתי ועודדתי את עצמי במילים 'אלונה, את יכולה, את טובה, אל תישברי'. כשהגעתי לנקודת המפגש של הרוכבים, בעשר בלילה, פרצתי בבכי. הייתי מותשת. האצבעות שלי היו מלאות יבלות. הרוכבים הישראלים היו בהלם. הם לא האמינו שטירונית כמוני תסיים את היום הזה".

נשמע סיוט, למען האמת.

"מה פתאום? הקושי הוא נקודתי. בסיום את מתמלאת בגאווה".

אני מניחה שלאורך המסלול אין קליטה סלולרית. איך המארגנים יודעים אם קרה לך משהו?

"יש על הרוכבים מכשיר ג'י.פי.אס, ואם עצרת ליותר מחמש שניות הם שולחים הודעה ומוודאים שהכל בסדר. כשרוכב נתקע, שולחים אליו חילוץ".

בתחרות הגיעה אלונה למקום הרביעי בקטגוריית הנשים, בין תשע מתחרות, ולמקום ה־71 מכלל 223 הרוכבים. "מבחינתי, זה היה הישג לרוכבת חדשה כמוני", היא מחייכת.

כשחזרה מיוון החליטה להעלות את רף האתגר ונרשמה לראלי הבינלאומי השני שלה, שהתקיים בינואר 2022 בירדן - אחת משתי רוכבות שהגיעו מישראל. היא קטפה את המקום הראשון בקטגוריית הנשים, ואת המקום ה־11 מבין 30 הרוכבים. כעבור זמן קצר התמודדה גם בראלי שנערך בישראל וזכתה במקום השלישי מכלל המתחרים.

"לראשונה כרוכבת אופנוע עליתי על הפודיום עם רוכבים גברים", עיניה בורקות. "עד אז הזכיות שלי במקומות ראשונים היו רק עם רכבי שטח, כשאני הנווטת. עם הנהג עופר בן שושן אפילו נבחרנו פעמיים לאלופי ישראל".

עד מהרה הפך שמה של אלונה למוכר בקרב חובבי הספורט המוטורי. זכייתה בירדן משכה אליה גם את תשומת ליבה של עמותת לשכת המסחר והתעשייה ישראל־מרוקו, ששואפת לקדם וליישם את הסכמי אברהם בני השנתיים.

"הם חיפשו נהגת ישראלית של רכב שטח לראלי שמיועד רק לנשים ומתקיים במרוקו", היא מסבירה. "הצטרפתי במארס 2022, חודשיים אחרי שחזרתי מירדן. הפעם הייתי נהגת, בטנדר טויוטה היילקס, והנווטת שלי היתה בחורה ממרוקו, בשם היבה בינריאן. בראלי משתתפות מדי שנה יותר מ־300 נשים מכל העולם, והן מתחרות במדבר סהרה וישנות לאורך תשעה ימים באוהלים. גם כאן הייתי הישראלית היחידה והראשונה, מנותקת מהעולם וללא סלולרי. ניווטנו רק עם מפות ומצפן.

"כל צמד נשים בחר מטרה חברתית שלשמה הוא מתחרה, ואני והיבה, שהיא בת 36 ומנהלת פרויקטים של בנייה, החלטנו לעודד מודעות לכפר של ילדים נטושים, שממוקם לא רחוק ממרקש. אמנם לא זכינו בתחרות, ומוקמנו איפשהו באמצע, אבל קיבלנו את המקום הראשון בבחירת המטרה הנעלה ביותר. את הפרס, 10,000 יורו, תרמנו לכפר".

"המרשל נתן לי חמסה"

ראלי דובאי היה חלומה הבא של אלונה. הראלי, שנחשב לתחרות השנייה בחשיבותה אחרי ראלי דקאר הידוע, התקיים בתחילת דצמבר 2022, ונמשך שלושה ימים על פני 750 ק"מ. מבחינה לוגיסטית נדרשה אלונה לאתגר מורכב: למצוא אופנוע ראוי ולארגן צוות של מכונאים, שבז'רגון המקצועי נקרא "סרוויס".

"כל תחרות כזו עולה לרוכב אלפי יורו, ולשמחתי קיבלתי תמיכה מחברת 'גאסגאס' העולמית, שהפכה לספונסרית שלי, והיא העמידה לרשותי אופנוע 350 סמ"ק חדש לגמרי. את הסרוויס קיבלתי מגאסגאס דובאי. זה הישג מטורף. אני, הקטנה מישראל, זוכה לפרגון של חברה בינלאומית מובילה. כדי להיות מוכנה התאמנתי ככל האפשר בנגב, וטסתי לשבוע אימונים בדובאי, אצל רוכב ראלי דקאר מקומי. היה לי קשה להתרגל לדיונות, והשתטחתי המון פעמים על החול.

"חוץ מהרכיבה עצמה הקפדתי להתאמן פעמיים בשבוע עם משקולות, ויומיים נוספים הוקדשו לפילטיס מכשירים. אני רוכבת כמעט מדי יום באופניים, ובסופי שבוע יורדת למדבר. חייבת להיות כל הזמן בכושר מלא. לפני התחרות בדובאי הספקתי לטוס גם לראלי בקרואטיה, כנווטת של רכב שטח. ככה שמרתי על המיומנות ועל יכולת ההתמצאות בשטח".

למרות האימונים המפרכים, בדובאי נתקלה בקשיים. "ביום הראשון כאבה לי הבטן, ורכבתי ככה מאות קילומטרים. הייתי מותשת. בחיים לא ראיתי כאלה דיונות. כל אחת בגובה בניין בן שש קומות. ואז היתה לי התהפכות קשה. בסרטונים ממצלמת הגוף שלי רואים איך האופנוע עף לכיוון אחד ואני לכיוון אחר. קיללתי, ושאלתי את עצמי מה עבר עלי כשנרשמתי לתחרות ומה לעזאזל אני עושה שם.

"למחרת נרגעתי. אחר כך היו עוד התעופפויות, ובכל פעם נאלצתי להרים לבד את האופנוע הכבד ששקע בחול. ביום השני עצרתי מיוזמתי, למרות שהפסדתי ניקוד, כדי לעזור לנהג ולנווט של רכב שטח שהתהפך על דיונה ועלה באש. זרקנו על הרכב ערימות של חול עד שהאש כבתה".

מה היה החלק המרגש ביותר מבחינתך בראלי?

"את התחרות מלווים מרשלים, שהם מאבטחים שאחראים על הסדר בתחרות. המנהל שלהם ניגש אלי בנקודת הסיום של היום הראשון ונתן לי חמסה שעליה היה כתוב בעברית 'חי'. הוא אמר שהחמסה תביא לי מזל וביקש שאחזיר לו אותה בסוף התחרות. היא נשארה כל הזמן בתיק שלי, ליד דגל ישראל, ובסוף באמת החזרתי לו.

"כאמור, לא חוויתי שם גילויי אנטישמיות, ואני שמחה שזה נשאר אירוע ספורטיבי נטו. בירדן, לעומת זאת, היתה פעם אחת שלא אפשרו לישראלים להשתתף, בגלל שהמממן של התחרות סירב לזה. לדעתי, צריך לשים את הפוליטיקה בצד באירועי ספורט בינלאומיים".

כשחזרה לארץ הרגישה כמו פורצת דרך. "כעבור כמה ימים הוזמנתי על ידי הפדרציה הבינלאומית לאופנועים, FIM, שמארגנת גם את הראלי, להשתתף בכנס נשים עולמי בלונדון. לא האמנתי שנבחרתי לקדם את מעמד האישה בספורט המוטורי. ישבתי שם ליד רוכבות ותיקות, ולא חשבתי על ההישג האישי שלי, אלא על הייצוג של המדינה. אגב, בזכות דובאי הוזמנתי לשמש נווטת של רכב שטח מסוג 'מאבריק', כחלק מצוות בינלאומי. השותף שלי יהיה מדובאי, ואנחנו אמורים להתחרות יחד בשנה הבאה".

המדינה מסייעת לספורטאים כמוך?

"לצערי לא. אין מאחוריי ועד אולימפי, גוף מוטורי או משרד ממשלתי. את החסויות והספונסרים, כמו 'פוליטרון ישראל' לתוספי שמנים ו'אלפינסטאר' לציוד, אני משיגה לבד. חבל שלמתחרים שמביאים הישגים ותורמים לשמה הטוב של ישראל אין שום תמיכה מצד משרד התרבות והספורט, למשל. אני לא מתעמלת קרקע ולא משתתפת במכביה, אבל אני עדיין סוג של שגרירה ישראלית".

לפחות הקולגות מישראל מפרגנים לך על ההישגים?

"הרוכבים הוותיקים יצרו איתי קשר, התעניינו והחמיאו".

והרוכבות?

"זה מורכב", היא מתפתלת שוב. "אנחנו רק שלוש נשים שמשתתפות בתחרויות, ואני לא יודעת למה, אבל אין לי כמעט קשר עם השתיים האחרות. אני מרגישה מצידן קצת פחות פרגון כלפיי. הייתי שמחה לראות יותר נשים משתתפות בענף רכיבת השטח ותחרויות הראלי, ויהיה כיף אם הרוכבות יתאמנו מדי פעם ביחד".

ניסית ליזום משהו משותף?

"פעם אחת התאמנתי עם אחת מהן, אבל הרגשתי יותר את התחרותיות ולא את האימון המשותף. כיום אני מתרכזת בנערות שפונות אלי דרך האינסטגרם ושואלות איך הן יכולות להתחרות כמוני".

נוהגת במאזדה ישנה

האופנוע ששימש את אלונה בראלי נשאר בדובאי, אולם מתחת לביתה חונים שני אופנועים נוצצים לא פחות: "גאסגאס" 250 סמ"ק, שעליו היא רוכבת בשטח, ו"אפריליה" 660 סמ"ק המרשים, שמיועד לנסיעות בכביש. היא משמשת גם פרזנטורית של שתי החברות בישראל.

סתם סקרנות - באיזו מכונית את נוהגת ביומיום?

"מאזדה בת 11 שנה. כאמא שצריכה להסיע ילד לבית הספר ולחוגים, זה רכב שכל ייעודו הוא לקחת אותי בבטחה ממקום למקום. כשאני לבד, תמיד אעדיף את האופנוע ואת האדרנלין".

איך הלו"ז הקשוח, שכולל אימונים אינטנסיביים והפעלת עסק פרטי, מסתדר עם האימהות?

"סדר היום שלי מתוכנן חודש קדימה. זה מאתגר, אבל יש לי המון עזרה מהמשפחה ומהגרוש שלי. אני משתדלת להתאמן בסופי שבוע, כשאלמוג אצל אבא שלו, או בשישי בבוקר, כשהוא בבית הספר. לפני יציאה לתחרויות הוא ישן איתי במיטה, ואנחנו מכינים ביחד טבלת ייאוש, כדי שיסמן כל יום שעובר עד שאחזור. אני מדברת עם אלמוג לא מעט על התחרויות, ומספרת לו כמה חשוב ללכת אחרי החלומות ולא לפחד. תמיד הוא עונה לי: 'אמא, גם אם לא תביאי גביע, זה בסדר. תיהני ותחזרי בשלום'. הוא גם יודע שתמיד אביא לו לגו מתנה מהמדינה שבה התחריתי.

"חלום האקסטרים שלי לא מונע ממני להיות גם אמא. זה חלק מהחיים שלי ושל אלמוג. על בקבוק המים שלו, על התיק והמחברות יש מדבקות עם סמלי חברות אופנועים. הוא מכיר את הציוד שלי, ולפעמים מתנסה ברכיבה על אופנוע קטן שמתאים בגודלו לגילו. הוא משוויץ בי בפני החברים שלו, ובקרוב אגיע להרצות בכיתה שלו על התחרויות, אראה להם איך נראים מפות ניווט ומצפן. בשנה שעברה, כשהיה בגן, הרציתי לילדים עם חליפת הרכיבה. בעיניהם נראיתי כמו רובוטריק או דמות של מארוול".

הרכיבה האינטנסיבית לא פוגעת לך בגוף?

"יש לי קרע במיניסקוס, כאבים בגב וברגליים, ורוב הזמן השרירים שלי תפוסים. אני הולכת לפיזיותרפיה, עושה לפעמים יוגה ומקפידה על ויטמינים. נתקלתי לא אחת ברוכבים שפרשו מהתחרות בגלל נזקים מצטברים בגוף".

מה עוד גובה ממך ההתמכרות ברמה האישית?

"בעיקר הזמן שאני לא מקדישה לעבודה והצורך להשיג כל הזמן משאבים כלכליים".

איך הגברים בענף מקבלים אותך כאישה? נתקלת בהערות סקסיסטיות?

"מאוד מפרגנים, כמעט כולם. רק בודדים שואלים איך השגתי ספונסר מסוים ומה עשיתי בשביל זה. אני מבינה את הרמזים. אלה אנשים פחות מתקדמים, עם אגו, וזה נובע בעיקר מקנאה. הם לא מבינים איך אני, רק ארבע שנים בעולם המוטורי, מצליחה להשיג דברים שהם לא הצליחו".

החיים כאופנוענית הארדקור משפיעים על ניהול זוגיות?

"אני נמצאת כעת בתחילת קשר, אבל אין ספק שזה משפיע. מערכות היחסים הקודמות שלי לא החזיקו מעמד, וחלק מזה קשור לספורט המוטורי. בהתחלה זה מגניב את הדייטים שלי, והם מסתכלים עלי כמו על לארה קרופט כזו מ'טומב ריידר'. אבל אחר כך זה מלחיץ אותם. ברוב סופי השבוע אני יוצאת לרכיבה, ולא כל בן זוג פתוח לעובדה שאני ישנה בשטח בחברת גברים אחרים. חוץ מזה, בגלל שאני חיה אקסטרים, רוב בני הזוג שלי עד היום שעממו אותי די מהר. אני אישה שמסוגלת לעלות על האפריליה שלה, לרכוב שלוש שעות לאילת, לצלול שם בים - ולחזור באותו יום הביתה. לא כל גבר מסוגל להכיל את זה".

אז תחפשי בן זוג אופנוען, כמוך.

"אין סיכוי. אני צריכה מישהו שיאזן אותי ולא יהיה מכור לאדרנלין כמוני".

tala@israelhayom.co.il