בשם האב

קבענו להתחיל את היום בבית קפה בעיר התחתית של חיפה. כשהגעתי, ראיתי אותו יושב צמוד לחלונות הגדולים הפונים לרחוב. גבר מרשים בגלימת כמרים שחורה ולראשו הקלוסי, ככה קוראים בערבית לכובע שחובשים אנשי הדת המשתייכים לכנסייה היוונית האורתודוקסית.

כשהייתי הולכת עם ההורים לשוק של העיר העתיקה, נועצת עיניים במשרתי האלוהים הממהרים, התלבושות של הכמרים היוונים נשאו חן בעיניי יותר מכל. ביקשתי מאמא שתקנה לי בגדים כאלה והיא אמרה שאפסיק לדבר שטויות, שבגדי כמורה הם עניין רציני ולא מחסן תחפושות.

וכשהתיישבתי מולו יצאה ממני פתאום הילדה הקטנה ההיא, שלא באה אז על סיפוקה, ושאלתי אותו תכף ומייד איפה קונים גלימה כזאת. והאב גבריאל, שבמהלך היום יתברר כמי שלא מסרב לשום שאלה, ענה שיש כמה מקומות שמוכרים כאלה. ביוון.

אחרי זה שלחתי עיניים אל הרחוב, קצת בגלל המבוכה וגם בשביל לראות אם יש שם מישהו או משהו חשוד. ברחוב הערבי לא כולם שמחים בשמחתו של הכומר, שנבחר להדליק משואה בטקס יום העצמאות כהוקרה על פועלו למען עידוד צעירים נוצרים להתגייס לצה"ל.

תלאות רבות עברו נדאף ומשפחתו מאז שהוא הקים באוגוסט 2012 את הפורום לגיוס בני הקהילה הנוצרית לצה"ל. במהלך השנים התנכלו למכונית שלו, בנו הוכה, סמרטוט מגואל בדם הונח על מפתן ביתו, מודעות "מבוקש" עם פרטיו האישיים הופצו ברשת, הוא ספג יריקות וקללות ונידוי חברתי.

"לפני שנה הוזמנתי למועדון צעירים בעיר, מקום שבפעילותו הייתי מעורב בעבר. כשהגעתי, שניים סגרו עלי את הדלת. נחלצתי משם רק כששלפתי את האקדח שאני נושא תמיד מתחת לגלימה". האירוע הזה נגמר בלי נפגעים ובהאשמות הדדיות במשטרה.

"הם היו מוסלמים", הוא אומר, "הנוצרים לא יעזו לפגוע בי. זה סיכון גדול מדי בשבילם. הם יודעים שאם הם יפגעו באיש דת, ימצאו אותם. החשש שלי הוא לא מפעולה מאורגנת, אלא מאדם בודד, שיפעל בתגובה לכל ההסתה וההכפשות. לפני כמה שנים כתב לי מישהו ברשת החברתית: 'נו, די כבר איתך, נמאס, מתי תמות?'. הרגשתי שהוא כבר עצבני. ש'יאללה, בוא נגמור כבר עם האיש הזה ועם הסיפור הזה'.

"במשטרה שאלו אותי לא מזמן אם אני עדיין מרגיש מאוים. כל עוד במגזר הזה יש אנשים שמסיתים לאלימות, לשנאה, איך אני יכול שלא להיות מאוים?"

אז למה בחרת להתיישב במקום הכי חשוף בבית הקפה?

"כי אני לא רוצה לתת להם את הסיפוק שהצליח להם. אני רוצה להראות להם שיגרת חיים נורמלית, פחות או יותר". 

ויש כזו, או שאתה כל היום מסתכל מאחורי הגב?

"לא כל היום. אבל לפני שבאת הסתכלתי טוב טוב מסביב. האמונה שלי היא לא לפחד".

קשה לא לפחד.

"אני מפחד מגבהים כי זה אנושי. אני מפחד מעכבר שקופץ מולי. אני לא מפחד מהחתירה שלי לאמת".

◘   ◘   ◘

הוא כמעט בן 43, נולד בנצרת בשיאו של קיץ 1973, הבכור מבין שלושה אחים. אבא קבלן צבע, אמא עקרת בית. כבר ביסודי בבית הספר הקתולי הרגיש שמשהו מושך אותו לכנסייה. "לא הבנתי מה זה, יצאתי מהכיתה, ובמקום ללכת עם החברים שלי לשחק הלכתי לכנסייה. שוטטתי במסדרון הגדול, ישבתי להסתכל מסביב, להיות בשקט, ככה, לבדי. בתיכון התחלתי להבין יותר טוב. נכנסתי לדיאלוג עם עצמי ויכולתי לשמוע קול פנימי, שאמר לי שהוא רוצה שאבוא אליו".

את הקולות האלו שמע גם הנזיר הבכיר בבית הספר, שהלך לדבר עם ההורים. ביקש שישלחו אותו לסמינר. בני הזוג נדאף קיבלו את האורח בכבוד, אבל הבהירו שאין להם שום כוונה לתת את הילד שלהם לעבודת האלוהים. 

"בכיתי", אומר נדאף כשהמלצרית מניחה לפניו מגש גבינות שהכינו לו במיוחד. "רציתי להיכנס לכנסייה, ולא ידעתי איך. אמא רצתה שאהיה רופא או עורך דין, אמרה ש'כל המכוערים הולכים לכמורה, ואתה הרי ילד יפה'. אבא רצה שאהיה כל דבר בעולם, רק לא כומר".

רק סבתא ניני ז"ל, אמא של אמא, תמכה בנער. אחרי התיכון, כשעבר לגור בבית שלה בחיפה ולעבוד בבתי מלון, היא דחפה אותו להיענות למודעה שפירסמה הכנסייה היוונית־אורתודוקסית בעיר, שחיפשה צעיר מתאים כדי להכשיר אותו למשרת כומר.

ב־1995, כשהוא בראשית שנות העשרים לחייו, הובא גבריאל בפני הפטריארך המיתולוגי דיאודורוס, שעד מותו בדצמבר 2000 עמד בראש הפטריארכיה של ירושלים. נדאף זוכר את הרעד שעבר בו כשעמד מולו, את יופיו של החדר, את האור ואת האנשים עטויי הגלימות שמילאו אותו, ואיך רצה שכבר תהיה לו גלימה משלו. 

בשיחה ביניהם אמר לו דיאודורוס שיש לו חודש להתחתן, אחרת תיסגר בפניו דרך הכמורה, והוא יוכל, אם ירצה, להפוך לנזיר. נדאף חזר לחיפה מבוהל. הוא, שנמנע מבילויים, שתמיד אחרי העבודה במלון חזר לסבתא ניני, לא הכיר נשים. וסבתא שלו אמרה שאין לו מה לדאוג, שאם אלוהים ירצה, תימצא לו אישה אפילו בתוך חודש.

אלוהים כנראה רצה מאוד. כשנדאף הגיע לכנסייה לספר לכומר על האולטימטום הקדוש, שמע אחד המתפללים את הסיפור ואמר שיש לו מישהי להכיר לו. צעירה מאעבלין. זוכר איך, בדרך לפגוש אותה, התפלל שתישא חן בעיניו, "שתהיה צנועה, ברוכת ראש ורוח".

טריא היתה אז בת 19, והוא מצא בה את כל אלה, "יפה מבפנים ומבחוץ". מאז הם ביחד. היא אם שני בניו ו"מקור הכוח שלי, מדרבנת אותי להמשיך. אם היה פחד בבית, ספק אם הייתי מצליח לעמוד בכל אתגרי הדרך".

בצעירותו. "במקום לשחק עם חברים הלכתי לכנסייה. שוטטתי במסדרון הגדול, בשקט, ככה לבדי"

נדאף התמסר ללימודי הכמורה. תחילה למד בפטריארכיה בירושלים, אחר כך בבית לחם ובחיפה, שם עבד כשמש בכנסייה האורתודוקסית. ב־2001, כשאירינאוס הראשון נבחר ליורשו של הפטריארך, נדאף נקרא לכהן כדוברו. המינוי לא האריך ימים, אחרי שהפטריארך הואשם במכירת קרקעות לארגונים יהודיים, ובהם עטרת כוהנים.

בשנים 2011-2006 שימש נדאף כומר ראשי בכנסיית גבריאל הקדוש בנצרת, הידועה גם ככנסיית הבשורה היוונית־אורתודוקסית. במקביל, מונה לשמש בבית הדין הדתי של העדה. ב־2011 יצא לבדו לשנת לימודים בסלוניקי, להעמיק בלימודי תיאולוגיה ושפה יוונית. כעבור שלושה חודשים, בביקור בארץ, היה מעורב בתאונת דרכים קשה, שממנה יצא בנס.

ב־2012 ייסד נדאף עם עוד שני כמרים קתוליים את הפורום לגיוס בני הקהילה הנוצרית לצה"ל. עם תחילת הפרסומים נגדו בתקשורת הערבית, השותפים שלו עזבו. "הם קיבלו רגליים קרות. אחד התנצל, השני פשוט נעלם. מאז נשארתי לבד".

אני שואלת מה בעצם קרה שם, שהדליק אצלו את עניין הגיוס. "הגיעו מים עד נפש", הוא אומר, ובקולו עולה סערה. "תראי מה קורה במזרח התיכון. נהרות של דם וצעקות ילדים, במרחק כמה שעות נסיעה מכאן. הם צועקים אלינו שנציל אותם. אני שומע את הבכי שלהם בכל פעם שאני רואה עריפת ראשים ושריפת כנסיות.

"בבית לחם הנוצרים בורחים, עוזבים את הבית כדי לחפש חיים במקום אחר. סַלפים וג'יהאדיסטים קיצונים רודפים אותם שם, והרשות לא יכולה להגן עליהם. בחג המולד האחרון שרפו שם את מנזר סנט שרבל בגלל שנאה דתית קיצונית.

"יש סערה מסביב, שמתקרבת אלינו, וכשאת רואה סערה סביבך, את צריכה קודם כל לקום ולחזק את עצמך, להחזיק באיזה עמוד, שהיא לא תעיף אותך".

הוא מסרב להשוואה בין המתרחש מסביב לפעולות תג מחיר, לשריפת כנסיות וריסוס כתובות נאצה בידי השבאב היהודי. "בישראל החבורה החתומה על תג מחיר משתייכת לשוליים של שולי החברה. פה מוצאים אשמים ומכניסים אותם לבית כלא. שם זה לא קורה, שם רודפים את הנוצרים, והם בורחים מהבתים שלהם. הנוצרים בעזה מספרים על רדיפות, על איסלום בכוח. אימהות בוכות שחוטפים להן את הילדים".

נדאף מספר שעד להקמת הפורום התגייסו לצה"ל מדי שנה בין 30 ל־35 בני נוער ערבים נוצרים. בעקבות הקמת הפורום ושיתוף הפעולה עם משרד הביטחון, המספרים החלו לעלות. ב־2013 התגייסו יותר מ־130. בשנים 2014 ו־2015 המספר ירד מעט, אבל מספר המתנדבים למשטרה ולשירות הלאומי האזרחי - עלה. התחזית של הפורום למחזור אוגוסט 2016 עומדת על גיוס שיא של כמאתיים בני נוער ערבים נוצרים.

פעילות הפורום מתאפשרת בזכות גיוס תרומות ברשת, "אבל שני התורמים המשמעותיים, שבלעדיהם לא היינו מצליחים להתקיים, הם הכומר האמריקני האוונגליסטי ג'ון הייגי והקרן לידידות, בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין, שהעניקה עם הפורום כארבעים מלגות לסטודנטים נוצרים, בוגרי שירות צבאי או לאומי. האב גבריאל מבטיח שהוא עוד יקים שכונות מגורים לחיילים משוחררים.

הפעילות הזו הולידה ניסיונות של גורמים פוליטיים להפעיל לחץ אצל הפטריארך בעד ונגד שלילת הכמורה מהאב גבריאל. היום הוא ממונה על הכנסייה היוונית ביפיע, לא רחוק מהשכונה שבה הוא מתגורר בנצרת. הקהילה שלו מונה 680 מאמינים, רובם מבוגרים. כשאנחנו עושים את דרכנו לשם, מספר נדאף שבדרשות יום ראשון הוא מתמקד בפסוק השבועי. "אני לא מדבר על הגיוס אבל רומז דברים", הוא מחייך, וכשהוא ככה, גלוי ראש, חמוש במשקפי שמש ספורטיביים ובחיוך מתריס, אפשר לראות בו לרגע את עורך הדין שאמא שלו חלמה בשבילו.

אני מתעניינת באילו רמזים מדובר, והוא אומר שכאשר מופיע בכתובים השם ארץ ישראל, הוא חוזר עליו כמה פעמים. מבקש מהמאמינים שיקשיבו היטב, מפציר בהם שלא ילכו אחרי כל מיני שמות שלא מופיעים בתנ"ך ובברית החדשה.

◘   ◘   ◘

כנסייה קטנה ומטריפה, הכנסייה היוונית האורתודוקסית ביפיע שנבנתה בשנת 1112. המפתח נמצא אצל משפחה בבית הסמוך, שיוצאת לקבל את פנינו. כשאנחנו עומדים שם, בצהריים מוקדמים של יום חול, תינוק המשפחה בידיים של נדאף וילדה זהובת תלתלים מכרכרת סביבו, הוא מציג לי בחור צעיר ונבוך.

"הוא מתגייס לצה"ל בקיץ הקרוב, אם ירצה השם", מכריז הכומר בקול גדול ומלא גאווה. "אוטוטו".

כבר ארבע שנים שנדאף לא יצא לחופש. "אין זמן לחופש", הוא אומר, "מבחינתי זו תקופת מלחמה. לא צריך טילים או תותחים כדי לקרוא לה בשם הזה. זו מלחמה אידיאולוגית, דתית קיצונית, שמעורבים בה הרבה רוע והסתה. אני התחלתי לדבר על קידוש החיים, וכדי לעשות את זה, יש להתגייס ולהשתלב בחברה הישראלית. באותה הזדמנות אני מדבר על השורשים של הנוצרים. נתתי להם הרבה מכות על הראש".

למי?

"למנהיגים של הציבור הערבי. הם לא הספיקו להתקומם על עניין הגיוס, ואני יצאתי בהצהרה שאנחנו לא ערבים, אנחנו לא פלשתינים, זו לא הזהות שלנו. אנחנו בני הלאום הארמי, ואנחנו ישראלים".

מישהו מהם מקיים איזשהו דיאלוג איתך? 

"בהתחלה חנין זועבי כתבה לי מכתב, שמונה עמודים, עם הלוגו של הכנסת, קראה לי לחזור בי, כדי לא להיות אויב העם. כתבה לי: 'האומה שלך נכבשת, מדוכאת וסובלת'. ח"כ באסל גטאס איים בתקשורת לרדוף אותי עד שאוריד את הגלימה. אמר שבדמות הכומר הסמכות הרוחנית אני משפיע על אנשים, וזה לא תקין".

יש בזה משהו.

"יש בזה הרבה. אנשים מטבעם קשורים לרוחניות. כשבאה סמכות רוחנית ואומרת לאנשים אמת, הם מתחילים להשתנות. מתחילים לחפש את האמת וללכת איתה".

ההליכה שלך אחרי הפעילות הציבורית היא כי לא ראית בזה עתיד או כי לא מצאת סיפוק בעולם הרוחני?  

"אין סתירה בין הדברים. אני יכול לתת לך דוגמה מהארכיבישוף מקאריוס השלישי, שנאבק בטורקים. הוא היה דמות רוחנית שסחפה אחריה את כל הקפריסאים. כשאתה מגן על האמת, אתה מקריב את חייך ומסכן את עצמך. גם ישוע, ולא שאני חלילה משווה, התקומם נגד הרומאים ששלטו וחוקקו חוקים שהביאו חושך ושנאה, והוא בא ושינה את פני האנושות כולה, עשה סולחה בין השמיים והאדמה, קירב את האנושות".

בינתיים מאשימים אותך שבקריאה לגיוס אתה גורם לפילוג בחברה הערבית, לא לקירוב.

"מדובר על ביטחון אזרחים, על הגנה. זה דבר טבעי לעשות. כמו הנוצרים שמתגייסים בירדן, בעיראק או בסוריה, למה לנוצרי בישראל זה אסור? כי אומרים שזו אדמה ערבית ושאסור לערבים לשרת בצבא כובש?

"הגלימה היא חלק ממני עד סוף ימיי"  // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"אני רואה את כל הסיפור אחרת לגמרי. ככומר, אני צריך לחזור למקורות שלי, שם כתוב שזו ארץ היהודים. אז אני חושב שזאת מדינה יהודית, אפילו תמכתי בחוק הלאום. נכון שלא הכל מושלם ויש עוד הרבה דברים לתקן, אבל זה הבסיס. יש כל כך הרבה מדינות ערביות, למה להתעקש דווקא על אדמה שאלוהים הבטיח ליהודים?!

"70 אחוזים מהנוצרים בישראל הם מאמינים. האחרים מגדירים את עצמם כערבים, הלאומיות שלהם חשובה יותר להגדרה העצמית שלהם, ולכן הם לא קשורים לברית החדשה ולא יבינו על מה אני מדבר".

הזהות שלך ברורה לך לחלוטין? 

"כשלמדתי את ההיסטוריה מצאתי את עצמי ונעלמו סימני השאלה. אנשים לא יודעים את העבר שלהם. כל הזמן עושים להם שטיפת מוח. אומרים להם שהם ערבים פלשתינים, שהארץ שלהם נכבשה, ושהיהודים צלבו את ישוע. שהיהודים הם עם רע. פתאום אתה לומד אחרת. על הנצרות שצמחה מהיהדות. ישוע זה לא שם עברי?"

אף אחד לא אומר אחרת. ברור לכולם שישו היה יהודי.

"לא מזכירים את זה עכשיו. מה זו הצביעות הזו של הנוצרים בארץ? ערבים טובחים בכם בכל המזרח התיכון, שוחטים אתכם, והערביות שלכם לא מצילה אתכם. תראי לי מנהיג ערבי אחד שיצא להגנת הנוצרים בכנסת.

"הנוצרים באירופה מאבדים את הזהות שלהם. אנחנו לא רוצים לאבד את הזהות הנוצרית שלנו, כי פה השורשים. מפה יצאה הנצרות". הוא ממשיך את שיעור המולדת בחיתוך רך ובמילים נחרצות, נוסע בהיסטוריה בלי לבוא חשבון עם השנים שבהן העולם המוסלמי והעולם היהודי דיממו מאכזריות הכנסייה, מבטל כל ניסיון לשייך אותו לצד הימני של המפה, להאשים אותו בניסיון להתחבב על השלטון. אומר שיש לו תומכים מכל קצוות הקשת הפוליטית, שהוא לא עושה טובה ליהודים.

"אני לא איש פוליטי. אני מאמין במה שחייבים להאמין בו: בתנ"ך ובברית החדשה. אני מאמין שזו ארץ ישראל שעדיין לא שלמה, לא מושלמת, וחייבים למצוא את המשותף ולקיים חיים משותפים ככל האפשר. לא להתמקד במה שמפלג ומרחיק. מה רע בזה? מה פוליטי בזה?".

ח"כ גטאס מסר בתגובה: "לאור הכישלון המהדהד של גבריאל נדאף לגייס בחורים נוצרים לצבא, הוא מנסה להציג מצג שווא שהוא מאוים. הוא מנצל את הגלימה שלו להשגת הון פוליטי, וזה לא מתפקידו של איש דת. זה פסול בעיניי מבחינה מוסרית ומבחינה חברתית. אם הוא יוריד את הגלימה וימשיך בפעילות שלו, לא תהיה לי שום בעיה".

אתה מדבר הרבה על דו־קיום, אבל קשה למצוא פייסנות בדברים שלך על מוסלמים, רק הרבה כעס. אתה בכלל רואה בהם פרטנרים לדו־קיום?

"אני לא רוצה להכליל ולהאשים את כל האיסלאם בכל מה שמחוללים הקיצונים בשמו, אבל יש לי טענות קשות לגבי התגובה הרפה של המוסלמים המתונים במזרח התיכון. אין מספיק התנגדות. בעשייה שלי אני מברך צעירים מוסלמים שמתגייסים לצבא ולשירות הלאומי, ויש לא מעט כאלה. אני מברך אנשים שתורמים למדינה שלהם ומשתלבים בתוכה".

הבדואים והדרוזים משרתים בצבא, ועדיין קשה להגיד שהם זוכים לשוויון זכויות מלא.

"אני לא רוצה להגיב בשמם לגבי מה שיש ומה שאין להם. אני רואה שהם ממלאים תפקידים בכירים ומקבלים תקציבים ונבנות ערים. לגבי מה אין להם אני לא יודע, מה יש אני רואה. אני מכבד את העדה הדרוזית על הנאמנות שלה ועל ההשתלבות שלה בחברה הישראלית".

הוא עצמו לא שירת בצבא, והוא מצר על כך. אומר שבדור שלו היו מעטים שהתגייסו, אף אחד לא תמך בהם, והם פחדו לחזור הביתה במדים. לא כמו הבנים שלו, שמשרתים בצה"ל וחוזרים הביתה לנצרת כשהם במדים. ג'ובראן (20), הבכור, משרת בתותחנים. בעמוד הפייסבוק של נדאף, בין סרטונים המתארים רדיפת נוצרים בידי מוסלמים לסיקור יום השנה לשואה הארמנית, פירסם האב הגאה תמונה של הילד במדים עם רובה, ומתחתיה ברכה לחג הפסח.

יהויכים (18), בנו השני, מסיים טירונות, בדרכו לשרת בשח"ם (שירות חובה במשטרה). גבריאל אומר שאם יש למישהו מבניו סיכוי להמשיך בכנסייה, הרי זה הוא.

ואם הבן שלך יבוא מחר ויגיד שהוא רוצה להתחתן עם יהודייה?  

"זה משהו אחר. כי בנישואים, מישהו מהצדדים צריך לוותר על הדת שלו. זה לא שאני נגד האהבה, אי אפשר לחסום את האהבה. הלב אוהב ולא שואל מי אתה ומה אתה. אבל הדת היא מחסום, ואחד משניהם יצטרך לוותר. זה סיפור שעלול לקומם כל מיני גורמים, בעיקר מנהיגים דתיים.

"אז אם אחד הילדים שלי היה רוצה להתחתן עם יהודי או יהודייה, הייתי מכבד את הרגשות שלו, אבל לא ממליץ ללכת על חתונה כזאת".

אני מנסה למצוא במכונית שלו רמז כלשהו לתחביבים של האיש. "אין הרבה", הוא אומר. הוא אוהב לראות סרטים, אבל בבית. לשחות בים, אבל במקומות שבהם לא יראו אותו, כי מאמינים לא צריכים לראות את הכומר שלהם בבגד ים. לפעמים הוא יוצא לארוחה עם אשתו, גם אז במדי כמורה.

"הגלימה היא חלק ממני. אם אלוהים ירצה, לא אפשוט אותה עד סוף ימיי". וכשאני מתעניינת אם מותר לתת ידיים כשהוא במדי הכומר, או לתת נשיקה בציבור, הוא צוחק. "נחכה לבית. לא צריך לעשות את זה מול כל הקהל. צריך להיות אמיתי מתי ואיפה שצריך".

משרדי הפורום שלו שוכנים בבניין ישן, חף ממעלית, בנצרת עילית. השלטים על הדלתות מספרים על נוטריונים, עורכי דין, רופאים. עולים חדשים, ערבים ויהודים. כשנפתחת הדלת יש משהו מפתיע בהידור שנגלה לעין. בכרזות התלויות על הקירות מככבת הדמות שלו, ואני מקווה שאמא שלו מבקרת שם לפעמים, לראות שהיופי של הילד שלה מצא לו ייעוד, אפילו שבחר לעבוד את האלוהים.

לצד שולחן העבודה שלו דגל ישראל, סמלי מגן דוד ובתוכם צלב, פרי עיצובו. מחשבים עומדים מוכנים לניהול המערכה הבלתי פוסקת ברשתות החברתיות, המתנהלת בו בזמן בעברית, בערבית ובאנגלית. הרצל, ז'בוטינסקי, הנשיא ריבלין, ראש הממשלה נתניהו, התמונות של כולם שם, ואני מדמיינת אותו יושב לפני חודש בתוך כל התפאורה הזאת, שמנסחת יחסים חדשים בין הכנסייה לציונות, כשמגיעה השיחה ממושיק אביב, מנהל מרכז ההסברה, שמבשר לו שנבחר להדליק משואה. ואיך בשיחה עם השרה מירי רגב הוא לא הצליח להגיד כלום חוץ מתודה, תודה, תודה. 

"התרגשתי כל כך. שלושה ימים לפני זה בישרו לי שאני מועמד, לא הספקתי לעכל, ואז הגיע הטלפון. זה הכבוד הכי סופר VIP טופ שאתה יכול לקבל מהמדינה".

הנאום כבר מוכן, הוועדה אישרה את הטקסט שכתב, ובענייני הלבוש אין מה לשבור את הראש יותר מדי. כשאני שואלת אם יש בציבור שלו כאלה שעושים לו כבוד, או שרק היהודים חושבים שהוא מלך, הוא אומר מייד: "אני לא מחפש להיות מלך. כשאתה מסכן חיים אתה לא מלך. אני פועל רק מתוך האמונה שלי, וטוב לי שאני שייך. שאני לא עף באוויר. זה הדגל של המדינה שלי. שלי. אין לי ארץ אחרת".

hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו