הפתרון המושלם של אברי גלעד להפרדה המגדרית

אז יש דיבור שחוזרת ההפרדה בין נשים לגברים. אם אתם שואלים אותי, אירועים בהפרדה הם משונים בעיניי, ואני לא מרגיש בבית כשאני צריך להיפרד מאשתי או מהילדות שלי כדי לשמוח או להתפלל. אבל סבבה, אלה מנהגי המקום. אני מקבל לגמרי שיש ציבורים שאצלם זה טבעי והכרחי כדי שהאירוע יקרה בכלל.

אתם יודעים מה? גם אני מפריד. בלימוד שאני לומד כבר 20 שנה גברים ונשים לומדים בנפרד, ואני לומד רק עם בנים. בהתחלה זה היה לי מוזר, אבל אחרי התנסות בלימוד מעורב הבנתי שזה נכון ככה. לימוד שבו מדברים על הדברים האינטימיים ביותר לא יכול להיות מעורב, זה מטה את השיח לכיוון של מציאת חן ולא הצגת האמת העירומה. אני מקבל שהפרדה טובה בדברים מסוימים. גם בלימודי מתמטיקה בתיכון זה מחולל נפלאות.

אבל, ויש אבל גדול ועצום. לצד ביטול האיסור לקיים אירועים בהפרדה חייבת לבוא חקיקה הקובעת כיצד מותר לעשות הפרדה: יש לקבוע כי באירוע בהפרדה יקבלו הנשים את החלק הקדמי, ליד הבמה או המוקד של האירוע, והגברים את האחורי. כך גם באוטובוס, בקופת חולים ואפילו בבית הכנסת. המושבים הטובים, המרופדים, המכובדים, יוקצו לנשים. לא מספיק לשיר "אשת חיל" ואחר כך לדחוף אותה באיזה מאחורה של משהו, מאחורי פרגוד, עם פירורי במבה ואקוסטיקה גרועה שלא מאפשרת לשמוע כלום. זאת צביעות פשוטה.

הכי אני מתעב אנשים שרוממות הבורא בגרונם, ושליטה בזולת מטרתם. זה קורה בכל התרבויות, בכל הדתות, יש אנשי אמת וחסד, ויש כל מיני גזענים ושוביניסטים שמשתמשים בהלכה כדי לקחת את כל התופינים. כזאת חשובה לך הפרדה, גבר? הפרד עצמך, אל תרחיק את האישה.

הלוואי שעכשיו יהיה גל של צילום אירועים בהפרדה, תוך שימת לב מי קיבל את הנתח הטוב של הבילוי. מתפלל שתקום תנועה מלמטה של נשים שדורשות את הכיסאות המובחרים, או לפחות שווים. אסור לכפות שינוי על הדתיים, אבל חייבים לדרוש שוויון בתוך ההפרדה. זאת האג'נדה החדשה.

ולנטינה

כשצלצל הטלפון ועל הצג היה השם של השותפה לדירה של ולנטינה, ידעתי שזה לא טוב. ואכן, הבשורה לא איחרה לבוא - ולנטינה מתה, במיטתה, בשנתה, רחוקה ממולדתה אוקראינה, ממשפחתה, מחייה, לבד בישראל. כך נגמר הסיפור של האישה המקסימה הזאת בחיי משפחתי, ובעולם, ובא לי לספר לכם מה היה.

לפני כמה שנים ולנטינה התחילה לעבוד בביתי כמנקה מטעם חברת ניקיון. היא היתה נהדרת בעבודתה, אהבנו אותה, את שמחת החיים שלה ואת התשוקה שלה להנדס ולסדר דברים מחדש באופן יותר יעיל ואסתטי מכפי שעלה על דעתנו. ויום אחד היא נעלמה. מחברת הניקיון הודיעו שהיא החליטה להתפטר, ובקרוב יביאו מישהי אחרת. אבל אחרי כמה ימים מצאתי פתק על המחשב. "ולנטינה", ומספר טלפון. התקשרתי. היא סיפרה שמכל הסכום ההגון ששילמתי לחברת הניקיון היא קיבלה רק 12 שקלים לשעה, ולכן החליטה לקחת את גורלה בידיה ולעזוב. נו, בטח שאני רוצה שתבוא לעבוד אצלנו בהעסקה ישירה. ומאז ועד יום חמישי שעבר היא עבדה אצלנו, עד יום לפני מותה.

ולנטינה באה מאוקראינה. קיבלה מעמד פליטה ואשרת שהייה ועבדה קשה כדי לשלוח כסף הביתה, להשלים את הבית שבנתה לה ולמשפחה. אימצנו אותה אל ביתנו, והיא אימצה אותנו, וסידרה וניקתה את הבית שלנו כאילו היה שלה. לא היה יום עבודה שבו לא שתלה עציצים חדשים, ארגנה חפצים סוררים בקופסאות קטנות והשקיעה בנו את מיטבה. נרקמה בינינו אהבה בלי מילים, דיברנו בעזרת מתרגם בטלפון, אבל בעיקר החלפנו מחוות חיבה קטנות ומתוקות. בזמן הקורונה שילמנו את שכרה גם כשלא באה חצי שנה, כי משפחה לא זונחים, ואחרי הסגרים היא שבה לנקות ולסדר ולהאיר את הבית באורה.

ואז היא חלתה בסרטן מהגרועים, ופרצה המלחמה באוקראינה, ומעובדת זרה היא הפכה לחולה בודדה בארץ רחוקה. בניה לא יכלו להגיע אליה והיא לא אליהם. והחדשות מאוקראינה לא עזרו למצבה, ועדיין המשיכה לעבוד, ולא רצתה לשמוע על אפשרות להפסיק. אז היא באה אלינו, סידרה קצת, ישבה הרבה במרפסת עם הקפה שעשיתי לה, וקיבלה שכר, כאילו הכל רגיל. אחרי שהלכה אני הייתי מנקה את הבית.

ובסוף היא מתה כאן, לבד, אחרי טיפול רפואי מעולה שקיבלה מקופ"ח לאומית שבה היתה מבוטחת, ולא חסכו עליה שקל, כולל תרופות יקרות. ולנו נשארה רק הידיעה שבעולם קשוח היינו בית חם לאישה אחת, כמעט אלמונית, ולנטינה מאוקראינה. והבית מאז בלאגן חבל על הזמן.

האויבת האמיתית

האם גם אתם התפעלתם מהממצא הארכיאולוגי המדהים שנחשף בלכיש, מסרק שנהב עם כתובת בכנענית ובה כישוף נגד כינים? מדהים. ומה שעוד יותר חשוב הוא העובדה שזאת הכתובת העתיקה ביותר שנמצאה אי פעם כתובה באל"ף־בי"ת, שהמציאו אותו כנענים מוכי כינים. לפני 3,700 שנים כבר התגרדו בלי רחם, ובאין תכשירים נדרשו לכישופים כדי להוציא את האויבות הקטנות מבין למחלפות ולשבילים, ועוד היה להם ראש להמציא אל"ף־בי"ת. גאונים.

והאמת היא שאחרי כל אלפי השנים האלה ואינסוף תכשירים שיעילותם מפוקפקת, ניתן לומר בוודאות - העולם השתנה בגדול מימי הכנענים, אבל המלחמה בכינים לא השתנתה. אמנם מסרק השנהב פינה מקומו למסרק צפוף ממתכת, אבל זה בגדול כל השינוי. אנשים נוסעים בטסלה ולא בכרכרה, אנשים חיים עד 100 ולא עד 33, אין כמעט מחלה שאין לה תרופה, וכינים ממשיכות לגור על הראשים של הילדים כמימים ימימה. בכל כמה ימים אנחנו נאלצים לעשות טיפול, ובכל כמה ימים כשהמערכה נראית כאילו הוכרעה, מגיעה תגבורת מהעורף, גיוס חדש נכנס אל שדה הקרב, מטיל ביציו, מגדל צאצאיו וכובש מחדש מאחזים שזה עתה טוהרו.

ויש פה עניין של חוסר משילות, מחלת החברה הישראלית בכל השטחים. כמה הכלה היא מחלה רואים בדיוק בסוגיה הזאת. בארה"ב, ופעם גם בארץ, ילד או ילדה עם כינים היו נשלחים הביתה אחרי בדיקה בבית הספר, ולא היו כינים. אני לא זוכר אף מקרה של כינים בבית הספר שלי בירושלים. מי שמע על כינים בכלל. והיום אסור לבדוק, אסור להעיר, ורק שולחים הודעות מתוקות כאלה - "הכינה נחמה שוב מבקרת בכיתתנו, נא תשומת ליבכם.ן", והתוצאה בהתאם. הילדים מכונמים, ולא משנה כמה מדוקדק הטיפול שעושים בבית - אחרי יום אחד במוסד החינוכי ומגע שיער בתלמידה אחרת, והכל מהתחלה.

יש להטיל סגר בן יומיים, שבו כל ההורים מטפלים בילדים, ואחריו בדיקות שבועיות, ומי שיש להם כינים הולכים הביתה עד שיטופלו. ובינתיים, יש להפציר בפייזר לפתח חיסון למגיפה האינסופית הזאת, ואם מימי הכנענים כבר נמצאו תרופות לצרעת, לאבעבועות שחורות, לשיתוק ילדים ולאולקוס, הגיע הזמן שחיות קטנות לא יגורו לילדים שלנו על המוח.

ומצד שני, אולי הכינים האלה, שמקורן בימי הכנענים, מוכיחות את הקשר שלנו לארץ ישראל, והכינה שמוצצת את דם בנותיי היא צאצאית של הכינים שהציקו לאברהם אבינו בחרן. מחשבה מרגשת. יאללה, שיישארו, בשביל מורשת טובה נתגרד קצת.

avrigilad@gmail.com