קצינה בכל מחיר

"את חתיכת סיפור, ואני גאה בך!" אמר האלוף אמיר אשל להָבטָם ברהנו, בעת שחשף את דרגות הסג"מ שעל כתפיה בטקס סיום קורס קציני מערך ההגנה של חיל האוויר. והיא, ילדה בת 22, שעד לפני חצי שנה כלל לא היתה בטוחה שתסיים את הטירונות, לא מצאה את המילים מרוב התרגשות, ורק חייכה אליו חיוך מבויש.

שנה וחצי נדרשו לה כדי להגיע למעמד הזה. דרך סיזיפית וקשה, שבמהלכה עשתה כמעט את כל המסלול הצבאי שלה פעמיים: פעמיים טירונות, פעמיים הקורס בבה"ד 1, ופעמיים השלמה חילית. בדרך היו לה הרבה מאוד הזדמנויות לוותר, לעשות שירות צבאי רגיל של שנה ושמונה חודשים ולהשתחרר, אבל היא נאבקה בשיניים כדי להגשים את חלומה.

במבט ראשון, המראה שלה עשוי להטעות. מטר ושישים, דקת גיזרה, שיערה השחור שזור בצמות קטנות שנאספות יחד לקוקו ארוך, והנשק שתלוי עליה גדול למידותיה. אבל כשהיא מתחילה לדבר על אהבתה לצבא, פורץ ממנה להט אדיר.

"אני מתרגשת היום בדיוק כמו ביום שבו עליתי לישראל, לפני כמעט תשע שנים", היא אומרת לי בעיניים נוצצות אחרי הטקס בבית הספר להגנה אווירית (ביסל"א) בנגב. "עוד באתיופיה, כששמעתי שבישראל גם בנות מתגייסות לצבא, היה ברור לי שאני אהיה שם. אני לא טיפוס שרק מסמן וי ועובר הלאה. רציתי להשאיר חותם. רציתי לעשות משהו משמעותי.

"הרגשתי שאני צריכה להחזיר למדינה על מה שהיא נתנה לי. אני והמשפחה שלי לא היינו חלק ממייבשי הביצות, או מאלו שהקימו את המושבות, קיבלתי הכל מן המוכן. הצבא הוא המקום הראשון שבו היתה לי ההזדמנות להטביע את חותמי כישראלית, והיה ברור לי שזאת הזדמנות שאני לא מפספסת, ויהי מה".

הוריה, בזואייהו ואדבה, יושבים באולם בציפייה דרוכה לצד ארבעת אחיה ובני משפחה נוספים. בעוד כמה דקות הם ייקראו, עם הורי הבוגרים האחרים, לענוד לילדיהם את סיכת העטלף. כולם לבושים בחולצות לבנות, שעליהן מתנוססת תמונתה של הבטם עם נשק ובמדים, והכיתוב: "את יפה, חכמה וגם קצינה. זאת הבטם ממשפחת ברהנו. אוהבים אותך".

"הכנו את החולצות האלו כדי שהבטם תדע עד כמה אנחנו גאים בה", מספרת בהתרגשות אחותה סוואלם (26). "היא ממש פורצת דרך מבחינתנו. יש לי תחושה של פספוס שעשיתי שירות לאומי ולא שירות משמעותי כמוה".

כשהבטם נקראת לבמה, ההתרגשות שלה ושל הוריה בשיאה. אחר כך היא תאמר לי, בחיוך ענקי: "לקבל את הסיכה הזאת מהם היה יותר מרגש עבורי מאשר לסיים את בה"ד 1. זאת התרגשות שאת לא יודעת איך להכיל. משהו שאת מתכוננת אליו הרבה זמן, ופתאום הוא קורה".

•   •   •

היא נולדה ב־21 בנובמבר 1993 במחוז גונדר שבאתיופיה, בתם השנייה של בזואייהו (48) ואדבה (52). חוץ מאחותה הגדולה סוואלם יש לה שלושה אחים קטנים - אבינועם (20), שעתיד להתגייס בקרוב לחוות השומר, ישיניק (17) ויעקב (13). כולם חיים יחד בדירה צנועה בפתח תקווה.

באתיופיה הם חיו חיי כפר פשוטים. "הבתים שלנו היו עשויים מבוץ, והגגות מפח. לא היו לנו חשמל ומים זורמים בבית, ואת כל מה שנזקקנו לו גידלנו בעצמנו: טֶף, שהוא הדגן שממנו מכינים את הלחם האתיופי אנג'ירה, עגבניות, פלפלים, פירות וירקות. גידלנו גם בעלי חיים, אבל לא למאכל. באתיופיה זה לא כמו בארץ, רוב הזמן האוכל שלנו היה צמחוני.

"בשר אכלנו רק באירועים מיוחדים, כמו חתונות וחגים גדולים, אבל מעולם לא שחטנו בעלי חיים מהעדר שלנו, תמיד קנינו מאנשים אחרים. בגלל שאין מקררים, גם המעטנו במוצרי חלב. הדברים היחידים שקנינו בעיר הקרובה, במרחק הליכה של שעתיים לכל כיוון, היו מלח ובגדים".

כשהבטם היתה בת 5, הוריה התעקשו שתלך לבית הספר לרכוש השכלה. "היה בית ספר בכפר, אבל לא רבים מהילדים הלכו אליו. רוב הילדים עבדו מגיל צעיר מאוד כדי לעזור להורים. אבל להורים שלי היה חשוב שאדע קרוא וכתוב, שאהיה הראשונה במשפחה שזוכה לחינוך. אחותי הגדולה היתה עסוקה רוב הזמן בסיוע להורים, ורק בגיל 10 היא התחילה ללמוד בבית הספר".

הכמיהה של הוריה לישראל התחילה כשהבטם היתה בת 7, בעקבות לחץ של שלושת האחים של אביה, שעלו לישראל בשנות השמונים והתיישבו בנתניה. "מכרנו את האדמות בכפר ואת כל משק החי, נסענו לעיר גונדר וחיכינו שם, בשכונה שכולה יהודים. חשבנו שאוטוטו זה יקרה. ככה חיכינו שנתיים.

"היה לנו קשה מאוד להסתדר כלכלית. כל הכסף שהבאנו ממכירת האדמה ובעלי החיים נגמר מהר מאוד. אמא לא עבדה, ואבא עבד בבניין. ביום עבודה אחד הוא היה מרוויח שישה ביר ליום, שהם קצת יותר משקל אחד, ועל שכר דירה לחודש היינו משלמים 30 ביר, קצת יותר מחמישה שקלים.

"אני דווקא נהניתי לגור בעיר. במהלך היום הייתי בבית הספר, ואחר כך כל הילדים היו נפגשים ברחוב ומשחקים. כשההורים שלי ראו ששום דבר לא מתקדם, חזרנו לכפר וקנינו מחדש חלק מהאדמות.

בנערותה. "עברית למדתי מצפייה בחדשות"

"רק ב־2005, אחרי חמש שנים של המתנה נוספת, אמרו לנו להגיע לאדיס אבבה. נסענו במשך יומיים לאדיס אבבה, המתנו עוד חודש וחצי במחנה עם עוד עשרות יהודים, בתנאי חיים מינימליים. רק שם הבנתי שזהו, אני לא אהיה יותר באתיופיה. מעכשיו אצטרך ללמוד הכל מחדש בישראל. היו הרבה מאוד חששות".

ב־2007 קיבלה המשפחה את ההודעה המשמחת שתורה ברשימת העולים לישראל הגיע. הבטם היתה אז בת 13 וחצי.

"ביום של הטיסה ארזנו כמה מזוודות, וזהו, אחרי חמש שעות הגענו לישראל. כולם ירדו מהמטוס ונישקו את הרצפה בהתרגשות.

"כשהכניסו אותנו לאולם המרכזי, שבו נתנו לנו תעודות זהות ישראליות, ישבתי בצד והסתכלתי על כל האנשים הלבנים שהיו שם, ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, וואו, עם האנשים האלו אני צריכה עכשיו לחיות. זה היה קצת מבהיל".

המשפחה נלקחה למרכז קליטה בבאר שבע, שם חיכתה להם דירה צנועה ומאובזרת של שני חדרים, ולראשונה בחייהם - היו בה מים זורמים וחשמל. "היו שם חדר שינה אחד וסלון, וכולנו ישנו יחד, חלק מאיתנו במיטות קומתיים וחלק במיטות רגילות.

"זה היה בדיוק אמצע החופש הגדול. במשך חודש הסתובבנו במרכז הקליטה עם ילדים אתיופים שהגיעו לפנינו וכבר ידעו לדבר עברית. כששנת הלימודים התחילה שובצתי לכיתה ז', שכל הילדים בה היו עולים חדשים. באתיופיה למדתי אנגלית ומתמטיקה, ובזה דווקא היה לי קל יחסית, אבל לימוד השפה העברית היה קשה מאוד. פתאום הייתי צריכה ללמוד לקרוא ולכתוב מההתחלה.

"רציתי להיות כמו כולם, לא יכולתי לסבול את זה שאני לא מבינה את השפה. אז הכנתי לעצמי לו"ז מסודר, קבעתי שבכל יום אני לומדת עשר מילים חדשות בעברית וחמש מילים חדשות באנגלית. הייתי צופה הרבה בחדשות, ומהתרגום מעתיקה מילים שאני לא מבינה, ואז הולכת ושואלת את הסטודנט שחנך אותי מה הפירוש".

נתקלת באפליה על רקע המוצא שלך?

"לא. מעולם לא צחקו עלי, לא ירדו עלי ולא הקניטו אותי. מעולם לא הרגשתי נחותה בגלל צבע העור. מייד כשהגעתי למרכז הקליטה כבר מצאתי חברות ישראליות. אני חושבת שהכל תלוי בנו. הדרך להצלחה פרושה בפני כל אדם, בלי קשר למוצאו, והשאלה היא רק מה הוא בוחר לעשות בהזדמנויות שנקרות בדרכו. שום דבר לא מגיע מוכן, אבל אם משקיעים - קוצרים את הפירות. זה המוטו שמלווה אותי בחיים. אין לא יכול, יש לא רוצה. וכשרוצים משהו, משיגים אותו".

•   •   •

אחרי חצי שנה בישראל, היא כבר שובצה לכיתת מדעים. כשסיימה את כיתה ט', עברו בני המשפחה לדירה קטנה בפתח תקווה, שנקנתה בעזרת ההטבות שהיו זכאים להן כעולים חדשים. "ההורים שלי עבדו בעבודות מזדמנות כמו ניקיון, אבל למרות הקשיים הכלכליים, הם איפשרו לנו להתרכז בלימודים".

היא סיימה את התיכון במגמת כימיה, עשתה חמש יחידות בגרות גם בספרות ובאמהרית, וקיבלה תעודת בגרות, שמהווה מבחינתה את כרטיס הכניסה לאוניברסיטה.

הגיוס שלה נקבע לאוקטובר 2013, "אבל הוריי לא ראו את זה בעין יפה. אנחנו משפחה מסורתית, והם העדיפו שאני אלך כמו אחותי לשירות לאומי, ולא ארוץ על הג'בלאות עם נשק. בבית נתפסתי כילדה העדינה והחכמה, ולא כפייטרית, למרות שתמיד עמדתי על שלי.

"בהתחלה כמעט נכנעתי. חשבתי שגם אם אהיה עתודאית ואלמד רפואה, זה יאפשר לי להשפיע לא פחות. כשחשבתי על הדברים קצת יותר לעומק, הבנתי שאני עוד צעירה, ויכול להיות שבעוד שנה כבר לא ארצה להיות רופאה. אז החלטתי להיצמד לתוכנית המקורית להיות קרבית.

"גם החברות שלי בבית הספר לא הבינו בשביל מה אני צריכה את זה. קראו לי פראיירית. אחר כך זה השתנה".

עם משפחתה. "ההורים העדיפו שאלך כמו אחותי לשירות לאומי ולא ארוץ על הג'בלאות עם נשק" // צילום: יהושע יוסף

האחות סוואלם אומרת שהיא מרגישה היום תחושה של פספוס, שלא הלכה גם היא לשירות קרבי. "אני מאוד מקנאה בהבטם על שידעה לעמוד על שלה בַמקום שאני ויתרתי. כשאני רואה את גודל ההישג שהיא הגיעה אליו, ואת האושר והגאווה שזה מסב לכולנו, אני חושבת שלא הייתי צריכה לוותר".

הבטם שובצה לטירונות של חיילים מאוכלוסיות מיוחדות במחנה מחוו"ה אלון שבגליל התחתון, השייך לחיל החינוך. "בטירונות למדנו דברים בסיסיים על הצבא. הרי אני לא גדלתי פה, הוריי לא שירתו בצבא, ולכן זה היה מעולה. קיבלתי הרבה ביטחון לגבי כל מה שקשור לצבא".

את הטירונות בת ששת השבועות סיימה בהצטיינות, אבל אז הבינה שהתפקידים המוצעים למסיימים הם רק של תומכי לחימה או תפקידי מטה, עובדה שלא הסכימה לקבל. "לאורך כל הטירונות הדגשתי בפני המפקדים שלי שאני רוצה להיות לוחמת. במהלך הטירונות אפילו ביקשתי לעבור לטירונות קרבית, אבל הם הרגיעו אותי ואמרו שיהיה בסדר".

בעקבות התעקשותה להשתבץ בתפקיד קרבי, הציעו לה מפקדיה להשתחרר מהצבא ולהמתין עד מארס 2014 - אז, הובטח לה, ייפתחו מסלולים קרביים, שבהם תוכל להשתלב, לאחר שתעבור את הטירונות הייעודית. היא חטפה את ההזדמנות.

"נורא רציתי להתגייס לעוקץ, אבל אמרו לי שהביקוש מאוד גדול, ושהגיוס הבא יהיה רק בעוד שבעה חודשים. האופציות שעמדו בפניי בגיוס מארס היו משטרה צבאית, מג"ב והגנה אווירית. כשהסבירו לי שהגנה אווירית זה מערך שמשלב טכנולוגיה ולחימה, זה נשמע לי מעניין".

ביום הגיוס המחודש, הבטם כבר היתה עם פז"מ של חודש וחצי יותר מהחיילים  האחרים. היא מצאה יתרון בכך שכבר הכירה את המשמעת הצבאית. "כשהגענו לטירונות בבית הספר להגנה אווירית, כולם היו שוקיסטים כאלה. רק אני הייתי רגועה, הסברתי לכולם איך קושרים את השרוכים של הנעליים. הייתי מין כוח מסייע, מ"כית בלי הגדרה, וזה היה משעשע".

אחרי ארבעה חודשי טירונות שובצה הבטם לסוללת "יהלום" (פטריוט) באזור אילת, המגינה מפני טילים ארוכי טווח וכלי טיס עוינים. בתום ארבעה חודשים נוספים של שיגרה מבצעית, היא נבחרה לצאת ל"קורס כוכב" - קורס מ"כים, שבו המצטיינים יוצאים אוטומטית לקורס קצינים.

"בדרך כלל, הצבא מעדיף שכל מי שמסיים קורס מ"כים ידריך לפחות מחזור אחד לפני שהוא יוצא לקורס קצינים, אבל אני יצאתי ישר. מִתאם הקצונה שלי (שקלול של הקב"א והדפ"ר; מ"י) היה אפס, שזה אמר שאני לא מתאימה לקצונה. זה קרה כי את הצו הראשון עשיתי אחרי שנתיים בארץ, ובמבחנים בלשכת הגיוס לא הצלחתי להוציא ציונים גבוהים.

"אבל למג"ד שלי היה מאוד חשוב שאני אצא. הוא האמין בי, ולא בנתונים היבשים שסיפקו לו מהבקו"ם". 

•   •   •

במארס 2014 התחילה את קורס הקצינים בבה"ד 1. "אין לי מושג למה, מפקדת הצוות שלי כנראה לא כל כך אהבה אותי. היא העלתה אותי כל הזמן לוועדות משמעת על דברים שבכלל לא עשיתי. היתה אומרת שדיברתי בטלפון כשלא דיברתי, או טוענת שאיחרתי למרות שהגעתי בזמן. הגעתי למבוי סתום. הייתי מתוסכלת, כבר לא ידעתי מה לעשות ואיך להתמודד עם זה".

שלושה ימים לפני סיום הקורס וקבלת סיכת המ"מ, היא נשלחה שוב לוועדת משמעת, ובה החליטו להדיח אותה מהקורס. "את יודעת מה זה להגיע לסוף וליפול שנייה לפני הטקס? זה הכי נורא שיכול להיות".

בכית?

"לא. אני בוכה רק כשקשה לי, ולא היה לי קשה. הייתי בכושר מצוין, הציונים שלי היו הכי גבוהים בקורס, וידעתי שלא סיימתי רק בגלל עניין אישי של המפקדת שלי מולי. אני זוכרת שבשיחת הפרידה אמרתי למפקד הבסיס: 'נתראה בקורס הבא'. הוא היה בשוק.

"כשחזרתי לבסיס שלי, כולם היו מופתעים שלא סיימתי, אבל הם ידעו שאני חוזרת לבה"ד 1, ומהר. וזה בדיוק מה שקרה. אחרי שלושה שבועות כבר הייתי שם שוב. ההכנה לקורס כבר היתה בעיצומה. מדובר בשלושה שבועות שבהם מתרגלים ניווטים, כושר גופני ולימודים בנושאים שונים, כדי שאחוזי המסיימים יהיו גבוהים יותר.

"ושוב מצאתי את עצמי מסבירה לכולם מה מצפה להם, ועם מה הם יידרשו להתמודד. זה היה נורא מצחיק שדווקא אני, בסך הכל שמונה שנים בארץ, התנהלתי כמו פז"מניקית וחנכתי חיילים צעירים".

לא שקלת לוותר? בכל זאת, עוד ארבעה חודשים בבה"ד 1 זה לא פיקניק.

"לרגע לא חשבתי לוותר. אני מאוד אוהבת לאתגר את עצמי, לצאת כל הזמן מאזור הנוחות שלי. בכלל, בכל מקום שבו יגידו לי שאני לא יכולה להיות - אני אהיה. ידעתי שמבחינת הכושר הגופני לא תהיה לי בעיה, וגם לא מבחינת החומר העיוני, כי סיימתי את הקורס הקודם עם ציונים גבוהים. בסך הכל הקדשתי עוד ארבעה חודשים לטובת הגשמת החלום. זה נראה לי הגיוני ולא בשמיים".

עם האלוף אמיר אשל בטקס סיום קורס קציני מערך ההגנה של חיל האוויר. "בהתחלה קראו לי פראיירית, אחר כך זה השתנה" // צילום: יהושע יוסף

היא אומרת שבסיבוב השני, הקורס היה עבורה "מין חוויה מתקנת". מפקד הצוות שלה, שהיה ממג"ב, העריך אותה מאוד וראה בה את כל מה שמפקדת הצוות הקודמת פיספסה. בסוף הקורס היא גם בחרה בו כדמות שהשפיעה עליה הכי הרבה.

•   •   •

ב־2 בנובמבר 2015, אחרי שמונה חודשים בבה"ד 1, זכתה הבטם לקבל את סיכת המ"מ הנכספת. היא החלה שלושה חודשים של השלמה חילית בבית הספר להגנה אווירית, שבסופם היתה אמורה לקבל את דרגת הסג"מ.

"בחודש האחרון של ההשלמה סבלתי מכאבי בטן נורא חזקים. בקורס לא בדקו את זה לעומק ואמרו לי שזה קורה להרבה בנות, ושזה נובע כנראה מעומס ומלחץ.

"באחד הסופ"שים, כשהגעתי הביתה, פשוט קרסתי. הייתי עם חום גבוה וכאבי בטן מטורפים, שגרמו לי להתקפל. הוריי ואחותי הגדולה איימו עלי שאם לא אסע מייד לבית חולים, הם יזמינו אמבולנס. כשהבנתי שהם רציניים, הסכמתי לנסוע עם אחותי לבילינסון".

במשך יום וחצי עברה הבטם בדיקות מקיפות, ובסופן התגלה בבטנה גוש, והוחלט להכניסה לניתוח חירום. בניתוח, שארך חמש שעות, נכרת חלק מהמעי הגס של הבטם, והגוש הוצא.

"הרופאים אמרו לי שכנראה התוספתן שלי התפוצץ וגרם לדלקת חריפה וזיהום במעי הגס. הם אמרו שאם הייתי מתעכבת עוד קצת, לא בטוח שהייתי חיה היום. הסבירו לי שאחזור לתפקוד רגיל, ושאחרי ההחלמה לא יישאר זכר לניתוח".

אחרי שבוע וחצי של אשפוז ועוד שלושה חודשי החלמה בבית, היה ברור לה שגם את ההשלמה החילית היא תצטרך לעשות שוב. בסופו של דבר, היא כבר היתה רגילה לעבור כל דבר משמעותי בצבא פעמיים.

"הדבר היחיד שהלחיץ אותי הוא שבגלל שהפז"מ שלי כבר גבוה, לא יאפשרו לי לצאת להשלמה חילית. זה מאוד נדיר שאחרי שנה ושמונה חודשים מוציאים חיילים בתפקידי לחימה לקורס קצינים, אבל אמרתי לעצמי שאצליח להתמודד. לא זה מה שישבור אותי.

"כשנקראתי לוועדה רפואית בצריפין, הדבר היחיד שעניין אותי הוא מתי אני יכולה לחזור לקורס. ואז, הרופאה שישבה בראש הוועדה פתאום אומרת לי: לפי פקודות מטכ"ל, במקרה של ניתוח תוך־בטני מורידים את הפרופיל ל־24 ומשחררים מהצבא. הייתי בהלם. היא אמרה לי שבתוך שלושה ימים אני צריכה להתייצב בבקו"ם כדי להזדכות על הציוד ואיחלה לי בהצלחה באזרחות.

"זה היה השלב היחיד בכל השירות הצבאי שהתפרקתי ובכיתי. ביקשתי ממנה שלא תסתכל על הפקודות היבשות, ושתבין שאני בסדר גמור כרגע מבחינה בריאותית. התחננתי בפניה שלא תהרוס לי את הקריירה הצבאית, אבל היא לא הסכימה.

"הבנתי שאני נכנסת פה למלחמה מול הצבא. הייתי מתקשרת אליה למשרד בלי הפסקה ובאה אליה למרפאה כדי לדבר איתה. בשלב מסוים היא היתה רואה אותי מרחוק, אומרת שאין לה שום דבר חדש לומר לי, ופשוט מסתובבת והולכת".

מה אמרו הורייך על הרצון שלך לחזור?

"הם התנגדו מאוד, העדיפו שאשאר לידם. גם היום הם עדיין מתקשרים אלי כל הזמן לבדוק שאני בסדר".

•   •   •

אבל היא היתה נחושה לא לוותר. היא החליטה לפנות אל הגסטרולוג המומחה שבדק אותה מטעם הצבא כחודש לאחר הניתוח וכתב אז שאין בעיה להחזירה לשירות צבאי, רס"ן ד"ר ליאור כץ.

"כשחזרתי אליו וביקשתי שימליץ שאחזור, הוא כבר היה פחות נחרץ מבפעם הראשונה. אמרתי לו שאני חייבת לסיים את הקורס. הייתי צריכה ממש להתחנן בפניו ולהסביר לו שהחלק הפיזי הקשה של בה"ד 1 כבר מאחוריי. כל הבדיקות הקודמות שהוא עשה לי בפעם הראשונה שהייתי אצלו בביקורת יצאו תקינות, כך שחוץ מפקודות ונהלים שרירותיים, לא היתה סיבה אמיתית לשחרר אותי מהצבא.

"הוא ביקש ממני לצאת ולחכות לו בחוץ. אחרי חצי שעה, שבה הוא התלבט, הוא קרא לי ואמר שבלב כבד הוא מעלה לי את הפרופיל ל־72, בתנאי שאבטיח לו שבכל שבוע אלך למרפאה לביקורת, ושאדווח על כל כאב הכי קל".

הייתי מאושרת. ידעתי שניצחתי בקרב על החזרה לצבא, אבל חיכה לי עוד קרב: לשכנע את המפקד שלי לאפשר לי לצאת שוב להשלמה החילית, למרות הפז"מ. התקשרתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני לא מוכנה לשמוע לא. ידעתי שיש רק הקצאה אחת וארבעה מועמדים.

"היתה ועדה בהשתתפות מפקד הבסיס, שבה החליטו מי יוצא להשלמה. היא לא התקיימה בנוכחותי, והייתי בלחץ, כי לא יכולתי לשכנע אותם שאני הכי ראויה לקבל את ההקצאה הזו. אבל התברר שכולם שם היו בעדי".

ב־15 ביוני 2016, שמונה שנים אחרי שבאה לארץ מכפר קטן באתיופיה, מבלי שידעה את השפה, אחרי שעשתה פעמיים טירונות, פעמיים קורס קצינים ופעמיים השלמה חילית, ואחרי ניתוח קשה, אשפוז והחלמה ממושכת - עלתה הבטם ברהנו למגרש המסדרים בבית הספר להגנה אווירית. וכשמפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, עונד לה את דרגת הסג"מ, אין מאושרת ממנה בעולם כולו.

בימים אלה היא מתחילה את דרכה כקצינה בצה"ל בסוללת יהלום בצפון, הקצינה הראשונה ממוצא אתיופי שמשרתת במערך ההגנה האווירית.

"כקצינה אני מרגישה אחריות גדולה מאוד - גם מול הצבא, וגם מול הציבור, שמצפה ממני להגן עליו", היא אומרת מבלי להסיר את עיניה מהארון המוכסף שעל כתפיה. "המטרה שלי היתה תמיד להשפיע על כמה שיותר אנשים בחיים שלי, ועכשיו אני יכולה להגיע לרבים מהם. מובן שככל שהדרגה שלי תהיה גבוהה יותר, כך תגדל היכולת שלי להשפיע.

"יוצא לי לפגוש בני נוער, שאומרים לי שהם מתגייסים כי הם מוכרחים, ושואלים אותי מה יוצא לי מזה. אני רוצה שכל מי שמתגייס לצבא יעשה את זה מתוך תחושת שליחות אמיתית והבנה שנפלה בחלקו זכות גדולה. אולי אני נאיבית, אבל ככה אני רואה את הדברים".

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו