"אני חשה צורך להיפרד", כתבה שדרנית הרדיו המיתולוגית של קול ישראל שמירה אימבר ז"ל, בפוסט שפרסמה ברשתות החברתיות ביום שלישי לפני חודש. "חייתי איתכם וביניכם עם אהבה עצומה, ייצריות רבה והתרסה מתמדת. אני נפרדת בהשלמה, בשלווה ובנחת, מוקפת בתמיכה ובאהבה רבה", הוסיפה - וחתמה ב"היו שלום".
אחר כך נשכבה בפעם האחרונה במיטתה ועצמה את עיניה. ברקע התנגן שיר של לאונרד כהן, מתוך רשימה שבחרה מראש עם בנותיה, שלי ומור גדיש. במשך כחצי שעה, עד שנרדמה, ישבו הבנות לצידה וחיזקו את ידיה, סופרות את טיפות תרופות ההרגעה שמטפטפות לדמה דרך האינפוזיה. תרופות ששחררו את אימן מכאבי התופת שנגרמו לה אחרי שחלתה בסרטן נדיר, ואפשרו לה לישון עד שתנשום את נשימתה האחרונה. כעבור שלושה ימים, ביום שישי, אימבר נפטרה.
בפרידתה מחבריה, בשיחות הטלפון ובפוסט הפרידה שלה שיתפה אימבר (79) בדבר בקשתה לעבור "סדציה פליאטיבית", הרדמה רפואית חוקית המאפשרת לחולה שימיו ספורים לסיים את חייו תחת השפעת חומרים מרגיעים ומרדימים, ולא במפתיע אחרי סבל וכאב. הליך שבשונה מהמתת חסד לא מסייע לחולה לסיים את חייו, אלא נועד להקל על ימיו האחרונים, שממילא נחשבים לקרובים.
"כשאמא שלי ידעה שהיא יכולה להיפרד מכולם, היא היתה רגועה", מספרת מור. "שאלתי אותה בסוף, כשכבר קיבלה את התרופות, 'את מפחדת?' - והיא ענתה 'ממש לא'. היא הבינה שימיה בכל מקרה ספורים, ומצאה את הדרך החוקית למות בשינה. היא כל כך חיכתה לזה, ואחרי שנפרדה מכל מי שרצתה היא שכבה במיטתה עם המוזיקה והנרות - והלכה לישון. יכולנו להיפרד ממנה ולבכות איתה עד שנגמרו לנו הדמעות.
"היה לאמא שלי חשוב שיידעו שההליך הזה אפשרי. שגם בישראל חולה יכול למות בנחת, בכבוד, לא לקפוץ מאיזה גג או לירות בעצמו באקדח כדי להפסיק את הכאב שהוא חווה. כשהאופציות של אדם למות הן כל כך אלימות, טוב לדעת שיש גם אופציה אחרת שאפשר לקיים אותה בבית, במיטה שלך, במדינה שלך".
הסדציה הפליאטיבית שאותה עברה אימבר היא נגזרת של "חוק החולה הנוטה למות", שאושר בישראל ב־2005 ונכנס לתוקף כעבור שנה. חוק שמטרתו להסדיר את הכלים העומדים לרשות רופא שמטפל בחולה הנוטה למות, כזה שלפי הגדרת המחוקק רופא קבע בזהירות יתרה שנותרה עד חצי שנה לחייו - למרות הקושי המובן לחזות את קץ חייו של אדם.
במסגרת החוק, שעליו נרחיב בהמשך, יכול הרופא שלא להאריך את חייו של חולה סופני באמצעות טיפולים שידוע כי לא יסייעו עוד למחלתו, וזאת בהתאם לבקשת החולה או קרוביו. חולה שכזה גם יכול לבקש להימנע מראש מהליך הנשמה, אם אין סיכוי שיתעורר אחריה, ואפילו מטיפול דיאליזה, כשלפי קביעת רופא היא כבר לא תסייע למחלתו. כל אלו במטרה להקל על ימיו האחרונים של החולה הנוטה למות ולמנוע ממנו סבל שעלול להיגרם מטיפולים שכאמור כבר לא יועילו למחלתו.
חוזר מנכ"ל משרד הבריאות מ־2015 הוסיף עוד אפשרות להקל על חיי החולה הנוטה למות: על ידי סדציה פליאטיבית, שהיא מתן תרופות להשריית רוגע ושינה. לפי הקווים המנחים, מומלץ להשתמש בתרופה "מידאזולאם", המיועדת להשריית שינה והרגעה וניתנת בעירוי תוך־ורידי או תת־עורי, וקיימות תרופות נוספות בעלות אפקט מרדים, שיכולות להינתן במקביל במידת הצורך.
בעוד שחולים במחלות סופניות נושאים את עיניהם לארגון "דיגניטאס" בשווייץ, שם מאשרים לחולים שאינם אזרחי המדינה לעבור המתת חסד, בישראל בחרו בפתרון ביניים להקל על סבלם של חולים הנוטים למות - וזאת מבלי לגרום באמת למותם. פתרון כזה קיים בעוד מדינות בעולם שלא מאשרות המתת חסד.
"זו לא התאבדות"
מור, בתה של אימבר, אומרת שלאמה היה חשוב שהציבור יידע שאפשר לבחור. "שאם כבר צריך להגיע לסוף, אפשר למות בדרך אחרת, ולהיות בשליטה גם על המוות ועל מה שיבוא אחריו. הרי היא בחרה שישרפו את גופתה ולא יקברו אותה.
"אנשים לא באמת יודעים כמה היא סבלה. ראו אותה יושבת בכורסה בראיונות, מעשנת וצלולה, ולא צועקת 'הצילו' או מחוברת למכשירים. אבל היא היתה קליפה של שמירה אימבר, לא ראו אותה נופלת ומתעלפת.
"היא רצתה לסיים את הכל, אפילו היתה מוכנה לטוס להמתת חסד בשווייץ, אבל הסבירו לנו שבמצבה הרפואי יהיה לה בלתי אפשרי לשהות במטוס. הפנו אותנו לאחות פליאטיבית, שסיפרה לנו על האופציות לטיפול פליאטיבי. היא הדגישה שהטיפול לא מקדם בשום צורה את המוות, אלא מאפשר שהוא יגיע מתוך שינה מתוקה, עמוקה כזו, עם חלומות. אמא שלי הבינה שזה מה שהיא רוצה: ללכת לישון רגועה, מוקפת באנשים שאוהבים אותה, לא להרגיש כלום, ולא לקום".
היו שחשבו שמדובר בהמתת חסד.
"כן, היו כלי תקשורת שהספידו אותה עוד לפני שהיא מתה. אני יושבת בביתה, סופרת את הנשימות שלה ומקבלת הודעות השתתפות בצערי. אין לי ספק שזה קרה בתום לב, כי לא הרבה אנשים הבינו איך היא יכלה לדעת מתי היא תמות ולהיפרד. אבל זאת לא היתה המתת חסד.
"בהתחלה תיקנו אנשים ואמרנו שהיא עדיין כאן, ובהמשך פשוט אמרנו 'תודה'. הרי היה ברור שהיא בדרך למות, מה זה משנה אם זה יקרה באותו יום או למחרת. בינינו, בתוך המשפחה, צחקנו שהנה, אפילו כשהיא ישנה ובדרך למות - אמא שוב עושה בלאגן.
"פרסמנו הודעה בפייסבוק שלה, שבה הבהרנו שאמא עדיין ישנה, ושנמסור הודעה רשמית כשיגיע הרגע. יש להליך כזה יתרונות משמעותיים, ואחד מהם הוא שהאדם יכול להיפרד ולגלות בעודו בחיים כמה הוא אהוב ומוערך.
"בימיה האחרונים של אמא היא בכלל היתה בהיי, פתאום התחילה לאכול אחרי חודשים שבהם רק קיבלה תזונה מפחיות. אפילו היה שלב שאמרתי לה, 'נו, הכל טוב, אולי נדחה את הסדציה', אבל היא אמרה שהיא במצב רוח טוב כי היא יודעת שזה תכף נגמר סופסוף, והיא כבר לא תסבול. היה לנו ברור שרע לה, אז אני שמחה שהיא הצליחה לאזור אומץ ולהפסיק את זה. אני מקווה שעוד אנשים יידעו שהאופציה קיימת, ושזאת לא התאבדות או המתת חסד, שאסורה בישראל".
"מדינה המקדשת חיים"
האופציה המשפטית שאפשרה לאימבר לסיים את חייה בכבוד מעוגנת בזכויות החוק והרחבתו - וכאן המקום להבדיל בין האופציות הקיימות בישראל להקל על חולה הנוטה למות לבין המתת חסד.
המתת חסד היא הגדרה רחבה לפעולה אקטיבית של המתה המתבצעת על ידי רופא, או באישורו, בהתאם לבקשה מוקדמת של המטופל. במדינות כמו הולנד, בלגיה או קנדה מאשרים המתת חסד על ידי רופא, כך שהרופא נותן לחולה חומר קטלני בזריקה או בעירוי. באורגון שבארה"ב מאשרים התאבדות בסיוע רופא, שבה החולה נוטל בעצמו חומר קטלני שאותו קיבל במרשם מהרופא.
במדינות שמאשרות המתה בדרך זו רופא שיבצע את הפעולה בעצמו ייחשב לעבריין - וייענש.
דרך נוספת שמוגדרת כהמתת חסד היא הפסקה של פעולה רפואית חיונית, דוגמת הנשמה, כאשר ברור שבעקבות הפסקת הפעולה החולה ימות. באירלנד, למשל, מאשרים לנתק ממכשירי הנשמה חולה שסיכוייו להחלים אפסו, אבל לא מאשרים המתה אקטיבית. בישראל, כחלק מחוק זכויות החולה, יכול חולה לסרב מראש להתחיל כל טיפול רפואי, כולל טיפול מאריך חיים כמו הנשמה, אבל מרגע שיהיה מחובר להנשמה - אסור לנתק אותו.
הדיון סביב סוגיית הניתוק ממכונת הנשמה הוא שעורר בשנת 2000 את הצורך בחוק. חולה צעיר שסבל מ־ALS (מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא) ואושפז בבית החולים היה מחובר למכונת הנשמה שבלעדיה לא היה שורד. כשמחלתו התקדמה, והוא איבד אט־אט יכולות תקשורת, הוא ביקש שהרופאים ינתקו אותו ממכונת ההנשמה, בדרך לסיים את חייו מרצונו.
בקשתו נידונה בתחילה בוועדת האתיקה של הרופאים, שקבעה שמבחינה אתית, חוקית והלכתית מדובר בהריגה, ולכן אין לנתק אותו. בני משפחתו פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולאחר דיון סוער הותר לנתק אותו - ובתוך שעות ספורות הוא נפטר.
אמנם אותו חולה לא היה הראשון שביקש לנתקו ממכונת הנשמה, אבל בקשתו עוררה דיון סוער בקהילה הרפואית בישראל. שר הבריאות דאז, שלמה בניזרי, פנה לפרופ' אברהם שטיינברג, שעוסק באתיקה רפואית והלכתית, ומינה אותו ליו"ר ועדה ציבורית שתפקידה לבחון את כל ההיבטים הדרושים לקיום הצעת חוק שתסדיר את הטיפול במקרים דומים. כמעט 60 חברים נכחו בוועדה הציבורית, שכללה אנשי רפואה על כל גווניה, משפטנים, אנשי פילוסופיה ואתיקה ואנשי דת, בהם גם מוסלמים, נוצרים ודרוזים.
"הדיונים היו סוערים, אבל נערכו מתוך כבוד", מספר פרופ' שטיינברג, שמכהן כיו"ר היחידה לאתיקה רפואית במרכז הרפואי שערי צדק בירושלים. "ידענו שאנחנו רוצים לפתור סוגיה רגישה וקשה, אבל גם לרוב הנוכחים היה ברור שלא מדובר על חוק המתת חסד. בחוק אפילו כתוב שאסור לבצע המתה שכזו, גם אם היא מתבצעת למטרות חסד או למען החולה. גם אז וגם היום די ברור שבמדינת ישראל, שמקדשת את החיים, הסיכוי שהחוק יאשר ביצוע פעולות המובילות להמתת החולה הוא אפסי".
הסעיף שעורר מחלוקת
לפי הגדרות החוק, חולה הנוטה למות הוא אדם שחולה במחלה סופנית חשוכת מרפא ונמצא בשלב שבו נותרו לו לחיות שישה חודשים לכל היותר. האפשרות של סדציה קיימת לאנשים שנותרו להם שבועיים לחיות, ומטרתה להקל על סבלם כשטיפולים אחרים כשלו. אדם דמנטי, למשל, ללא מחלות רקע, שמצבו הרפואי לא מראה שימיו ספורים, לא נכלל בהגדרת חולה הנוטה למות, גם אם מצבו המנטלי נמוך או שכבר איבד יכולת לתקשר.
"לצערי, זה לא מוטמע מספיק בציבור, אבל החוק מאפשר לחולה למלא טופס של הנחיות מקדימות לביצוע פעולות כשיהיה קרוב למוות ולא יוכל לבקש בעצמו", מוסיף פרופ' שטיינברג. "אנחנו כמובן לא יכולים להיענות לבקשה להרוג אותו, אבל כל אדם מעל גיל 17, בניגוד לגיל 18 ברוב החוקים, יכול להנחות מראש מה הוא רוצה שיעשו לו, או ליתר דיוק לא יעשו, אם וכאשר יגיע למצב שבו הוא לא יכול להביע את דעתו. החלטנו שאדם בגיל 17 מספיק כשיר לקבל החלטה כזו.
"כשהוא צלול וכשיר לקבל החלטות בעצמו, החולה רשאי גם למנות מיופה כוח רפואי, שיקבל החלטות במקומו במידת הצורך. כשמטופל כזה מגיע אל הרופא, הרופא צריך להיצמד להנחיות - גם אם הוא חושב שהן לא נכונות. לכן אני מאוד ממליץ לאנשים למלא את הטפסים הללו, כי כשמגיעים למצב שבו אין אדם שיקבל את ההחלטות, ברירת המחדל היא לטפל, גם כשכבר אין רצון או יכולת לקבל טיפול".
לדברי פרופ' שטיינברג, ישראל היתה מהמדינות הראשונות בעולם שבהן החוק חייב את המערכת הרפואית לתת טיפול פליאטיבי לחולה במטרה להקל עליו - ולא לקצר את חייו. "כיוון שמדובר בסוף חיי החולה, כשכבר אי אפשר לטפל במחלתו, הדבר היחיד הטוב שאפשר לעשות עבורו הוא שיחווה פחות תסמינים של המחלה".
האם לא מחויבים להמשיך לטפל באדם כדי להציל את חייו?
"בחוק יש סעיף שנוגע להימנעות מטיפול, או להפסקה של טיפול מתמשך שניתן לחולה הנוטה למות. זה היה הסעיף שעורר את המחלוקת הגדולה ביותר. הרי אם נפסיק לטפל באדם, אנחנו מאפשרים לו למות. כאן החוק המציא אבחנה שלא היתה קיימת במקומות אחרים, ומבדיל בין טיפול מחזורי כמו דיאליזה או טיפול כימותרפי (אותם מבצעים בסבבים בתדירות של כמה ימים), לבין הנשמה, שהיא טיפול מתמשך שאותו אי אפשר לעצור. החוק מתיר שלא להמשיך טיפול מחזורי, אבל אם כבר אדם מונשם - אין לנתק אותו. בהרבה מדינות לא נדרש להבדיל בין הטיפולים האלה, כי מותר להפסיק גם טיפול רציף".
פרופ' שטיינברג עומד בראש ועדת האתיקה הארצית הנוגעת לחוק החולה למות, שתפקידה ליישב חילוקי דעות בין בני משפחה של החולה לבין הרופא או בני משפחה אחרים. לוועדה הזו מגיעות פניות שלא קיבלו מענה בוועדת אתיקה בבית החולים. "לאורך השנים היו לא מעט פניות בנוגע לנושאים שלא נידונו בחוק", מגלה שטיינברג, "כמו מי הרופא האחראי שיכול לקבוע את ההחלטה הגורלית הזו וכדומה, שדורשים התייחסות בחוק. אבל עוד לא הגענו למצבים שבהם היתה תחושה שצריך לבצע שינויים מהותיים בחוק".
"זכות אנושית בסיסית"
בעוד שהחוק נועד להקל על החולה ועל בני משפחתו, חולים שנמצאים בשלבים ראשונים יחסית של מחלה שסופה ידוע מראש מרגישים שלא ניתן להם מענה. לטענתם, החוק בצורתו הנוכחית מגביל אותם ומקשה עליהם לסיים את חייהם בכבוד לפני שיגיעו למצב אקוטי שבו לא ישלטו בגופם, ומפנה אותם למציאת פתרונות כמו ארגוני המתת חסד בשווייץ.
בניסיון להקל גם על חולים כאלה עלתה ב־2014 הצעת חוק של הח"כ לשעבר עפר שלח ל"מוות במרשם רופא", שמטרתה היתה לאפשר לחולה סופני לקבל מרשם לתרופת הרדמה במינון קטלני - ולשים בעצמו קץ לחייו. המטרה היתה לסייע לאותם חולים שאינם תלויים בטיפול רפואי, אבל חיים חיי סבל בעקבות מחלתם. "חולים כאלה לא יכולים לממש את זכותם האנושית והאזרחית הבסיסית למוות מוקדם וגואל, ובשם החוק הם נידונים להמשיך ולהתייסר", צוין בהצעת החוק שהגיש שלח.
הצעת החוק לא עברה, ונכון להיום חוק החולה הנוטה למות, וחוזר משרד הבריאות המתיר סדציה פליאטיבית, הם הכלים היחידים שעומדים בפני החולים והרופאים המטפלים בהם, שמרגישים לעיתים שידיהם כבולות.
"אתה רואה אדם סובל במשך תקופה ארוכה, יודע שהמצב שלו לא הולך להשתפר, אבל אתה לא יכול לעזור לו בשום צורה", אמר השבוע רופא בכיר שתומך בקידום המתת חסד בישראל, אך בשל רגישות הנושא מבקש להישאר בעילום שם.
"אתה לא יכול לטפל בו, כי כל אופציות הטיפול כבר נגמרו, אבל אתה גם לא יכול לעזור לו לסיים את הכאב, כי תיחשב לרוצח. אתה רוצה לעזור למטופל שלך, אבל ידיך כבולות מבחינה חוקית, ואתה מנסה למצוא כל מיני פרצות כדי לעזור לאנשים האלה. הם נמצאים במצוקה קיומית, יומיומית, אבל אם הם יכולים לחיות ככה מעל חצי שנה אתה דן אותם לסבל של חודשים, בלי נקודת מוצא".
אחת הבעיות העיקריות היא התנאי הראשוני, זה שמגדיר מיהו חולה הנוטה למות. החוק, כפי שציינו, מקל על חולים שנמצאים בחצי השנה האחרונה לחייהם. אבל לדברי ד"ר תמי קרני, יו"ר ועדת האתיקה בהסתדרות הרפואית, קיים קושי בהגדרה של חולה כזה.
"החוק הוא חוק טוב, אבל מי יכול לתת הערכה שלחולה נותרו שבועיים עד חצי שנה לחיות? הרי אין בבית הספר לרפואה חוג לנבואה, ואף אחד לא מתיימר להיות נביא, לכן קשה להכריז שחולה זה או אחר יחזיקו מעמד יותר מחצי שנה.
"מבחינה אתית, חוק החולה הנוטה למות הוא נקודת ביניים בין היכולת לסייע לחולה בימיו האחרונים לבין עבירה על החוק על ידי הריגה. רופא שרוצה לעזור למטופל עומד בפני דילמה: האם החולה השוכב לפניו עומד בקריטריונים של טיפול פליאטיבי בימיו האחרונים, או שעליו לעשות כל מה שהוא יכול כדי לטפל במחלה שלו ולהשאירו בחיים.
"הרופאים מתייחסים לחולה כזה בחמלה רבה, אבל לפעמים הם נאלצים להמשיך טיפול מסיבות שאינן רפואיות, דוגמת חשש מתביעות משפטיות או בקשות חוזרות ונשנות של בני משפחה (או קרובים) המלווים את החולה. לכן הוצאנו נייר עמדה בנושא והבהרנו לרופאים קווים מנחים בטיפול בחולה כזה.
"כשעומדים בפני השאלה האם לבצע החייאה או לא, התשובה צריכה לקחת בחשבון נתונים רפואיים של המטופל ומחלתו הנוכחית, ולא להשאיר אותה לבחירת ההעדפה של יקיריו. במצב של חולה שנוטה למות תפקיד הרופא הוא למנוע סבל ולאפשר לו וליקיריו פרידה מכבדת כשהגענו לגבול היכולת המקצועית שלנו.
"בנוסף, היות שבישראל אסור לנתק אדם ממכונת ההנשמה, הרופא צריך לחשוב על האפשרויות העומדות בפניו רגע לפני שהוא בכלל מחבר אותו לטיפול מתמשך כזה. כשאדם חותם על טופס שבו הוא מצהיר מה הוא מבקש או לא מבקש לעשות, הרופא צריך לפעול בהתאם לבקשות החולה, גם אם הנחיות המקצוע הן להציל את החיים".
האם תיתכן אי־פעם המתת חסד בישראל?
"בינתיים זה לא חוקי", אומרת ד"ר קרני. "אם בשלב מסוים מדינת ישראל תעביר חוק שמתיר לבצע המתת חסד, נצטרך לכתוב בהתאם את כללי האתיקה. אגב, בכמה מדינות בארה"ב שבהן מאפשרים מוות בעזרת רופא דיווחו על ירידה באחוז ההתאבדויות של חולים במחלות סופניות.
החולים ידעו שיש להם נקודת מפלט רפואית בשעת הצורך, והיו שלווים יותר ולא חיפשו דרכים להתאבד. אז יכול להיות שהמתת חסד, במדינות שבהן היא מותרת על פי חוק, מקילה על החולה".
"לא להיות לבד"
שמירה אימבר לא היתה היחידה שמצאה לאחרונה מפלט לכאביה במסגרת החוק. ב־18 באוקטובר, באותו יום שבו שכבה במיטתה לקבלת החומר המשרה שינה, נפטר צלם העיתונות המוערך רונן אקרמן ז"ל, אחרי התמודדות ארוכה וקשה עם מחלת ALS, כשהוא בן 59.
אקרמן נפטר בביתו, במיטתו, כשהוא מוקף בחברים ובבני משפחה אהובים, יממה אחרי שהחל סדציה פליאטיבית. הוא הספיק להיפרד מהם במילים טובות, בחיוך, כשמטפלו המסור, ג'וזף שינטו, מקיים את בקשתו ואוחז בידו עד שחומרי ההרדמה התחילו להשפיע.
לאורך מחלתו שיתף אקרמן ברשתות החברתיות בקשיים שאיתם הוא מתמודד, וכשהבין שימיו ספורים, ושהוא מבקש להעביר אותם בשינה - בחר להיפרד בפוסט מרגש. "היום אני מסיים את המסע שלי כאן, בעולם הזה, כבן אדם חופשי", כתב. "שחררתי הכל. את הרצונות שלי, את הפחדים, את הגעגועים, את התסכול על מצבי. שחררתי הכל, ואני בדרכי לישון את שנת היופי החלומית שלי, מוקף באנשים האהובים והיקרים עלי בעולם כולו. מתוקות שלי, תרימו לי כל הדרך. תם ונשלם".
אחייניתו של אקרמן, דפנה רז, שליוותה אותו לאורך מחלתו, ליטפה את כתפו עד שתרופות ההרדמה סייעו לו להירדם בשעותיו האחרונות. "הוא הגיע למצב שבו הרגיש שהמחלה סוגרת עליו פיזית. בתקופה האחרונה לחייו היה לו קשה לבצע פעולות בסיסיות כמו נשימה, דיבור, בליעה. הוא היה מגיע לתחושה של חנק ומצוקה אמיתית.
"במזל גדול, קרובת משפחה המליצה לנו להיוועץ עם קרן ארפי, אחות פליאטיבית פרטית, שהקשיבה לרונן, למצב שלו, למצוקות ולרצונות שלו, והציגה בפניו את כל האפשרויות. אני חושבת שרק אז הוא הבין שהוא יכול לתכנן את הדברים מראש. שהוא יוכל לכנס את האנשים שהוא רוצה שיהיו לצידו ברגע המוות, ושזה לא חייב לכאוב או לתפוס אותו לא מוכן. ובעיקר שהוא לא חייב להיות לבד".
כמו סצנה מתוך סרט
"רונן בחר בעצמו איך ייראה סוף חייו. הוא ביקש שלא להיות מונשם, והוא לא רצה לחכות בבית למוות, אלא ביקש טיפול פליאטיבי, שמרגיע את הכאב ואת הנשימה, וגם שילב בכל זה שיחות עם קרן על סוף החיים. לרוב, יש במערך פליאטיבי גם עובד סוציאלי בתמונה, אבל לקרן היה חיבור מיידי לרונן ואליי, והשיחות איתה עזרו לו ולנו להבין את המצב של רונן ולהתמודד איתו. ככל שהסבל הפיזי שלו הלך וגבר, הגיעה גם ההבנה שיכולת הבחירה שלו הולכת וקטנה, והוא החליט שהוא רוצה סדציה פליאטיבית".
ערב לפני קבלת חומר ההרדמה ישב אקרמן עם חברתו הטובה, טל כץ, וניסח את פוסט הפרידה. רגע אחרי, הוא זכה להיפרד מחובק. "רונן היה מוקף בחברים טובים לאורך כל המחלה, וזה היה טבעי שהם יהיו שם גם בסופה", משחזרת דפנה. "הוא ביקש לקרוא לקבוצה מצומצמת של חברים ובני משפחה, וכולנו ישבנו ודיברנו איתו, כל אחד זכה להגיד לו משהו לפני שהוא נרדם. זאת היתה סיטואציה שכאילו נלקחה מסרט, אבל היתה מאוד פרטית ומיוחדת. רגע לפני עשינו איתו סלפי, כשהוא עוד ישב על הכורסה עם זר פלסטיק על הראש וחייך איתנו. כשהוא עבר למיטה כדי ללכת לישון, איש מהנוכחים לא תיעד את הרגע האינטימי, ונתנו לו את הכבוד והפרטיות שלו.
"בהתאם לבקשתו מראש, גם אחרי שהוא קיבל את החומר היו חברים שהמשיכו להגיע, ישבו לידו ונפרדו ממנו. זו היתה סיטואציה קשה מאוד, אבל היתה בה מעין הקלה, כי מי שבאמת אוהב אדם ורואה אותו סובל מבין שעכשיו הוא יפסיק לסבול, ושהדרך הזו היתה ההחלטה שלו. יכול להיות שהוא היה מת למחרת בסבל נוראי, אבל כאן הוא זכה לבחור למות בשקט, במיטה שלו.
"אנשים חושבים שמדובר בהמתת חסד או בהתאבדות, אבל הטיפול הפליאטיבי, ובטח זה שרונן קיבל, לא עונה על אף אחת מההגדרות האלה. בסופו של דבר זו דרך שבה גם החולה וגם הסביבה שלו עוברים תהליך פרידה, שבעיניי הוא הרבה יותר שלם. רונן, למשל, הרגיש שהוא מת בדרך שלו, כפי שחי את חייו. זאת הסיבה שבהלוויה שלו השמענו את השיר 'MY WAY' של פרנק סינטרה".
המוצא האחרון
אקרמן ואימבר בחרו לעבור את הסדציה בביתם, במעין הוספיס בית. אבל גם חולים שמאושפזים בבתי חולים יכולים להעביר בשלווה את ימיהם האחרונים. למרות שתחום המומחיות ברפואה פליאטיבית הוא חדש יחסית בישראל, היום פועלים צוותים פליאטיביים בבתי החולים, בקהילה וכחלק משירותי הוספיס בית, ויכולים לבצע סדציה פליאטיבית לפי הקווים המנחים שניתנו בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות.
"אנחנו, הרופאים, ניגשים להחלטה על ביצוע סדציה פליאטיבית בחרדת קודש", אומר ד"ר דודי האוזנר, מנהל היחידה לטיפול תומך בשיבא תל השומר. "זו לא החלטה של מטפל בודד, אלא של צוות בכיר, ורק רופא בכיר או מטפל עיקרי יכולים לקבוע אם אכן מדובר בימים האחרונים של החולה, כשכל אפשרויות הטיפול בסימפטומים מהם הוא סובל מוצו, והם עמידים לכל טיפול מקל אחר.
"החלטה כזו, על סדציה בסוף החיים, היא בבחינת 'מוצא אחרון', והיא מתבצעת כמובן בתיאום עם החולה, במידה שהוא כשיר, ועם בני משפחתו - שצריכים להכיר את כל האפשרויות העומדות בפניו. אנחנו מסבירים על ההליך וכמה זמן הוא יכול להימשך. ככל שאנחנו מסבירים לבני המשפחה מה הולך להיות, כך הם מבינים יותר את התהליך, ואנחנו מפיגים חששות ופחדים.
"לעיתים החולה ובני משפחתו שואלים כמה זמן עשוי לעבור עד לרגע המוות. אנחנו לא יודעים לומר מראש כמה זמן זה ייקח. לעיתים זה אורך שעות, לעיתים אף ימים בודדים. המשמעות של פעולה כזו היא שהחולה לא יהיה בהכרה יותר, או שיהיה בהכרה מעורפלת. בנוסף, לבני המשפחה חשוב לעיתים להבין שהתהליך לא כרוך בקיצור חיים. אני תמיד מדגיש שמדובר במוות טבעי, שפשוט קורה בשינה. הידע שנצבר בספרות הרפואית מוכיח שהליך הסדציה לא מקצר חיים.
"חשוב להפריד בין המתת חסד לבין סדציה פליאטיבית. המתת חסד היא עבירה על החוק ומהווה נטילת חיים. המטרה שם היא להמית את המטופל באופן מיידי. סדציה פליאטיבית היא אפשרות לגיטימית וחוקית לסייע לחולים בסוף חייהם בלי לזרז את מותם. אחד העקרונות שמובילים אותנו כשאנחנו משתמשים בסדציה פליאטיבית הוא עיקרון המידתיות, כשבמהלך ההליך נשתמש במינון המינימלי האפשרי של תרופות משרות שינה.
"העיקרון שעומד מאחורי החלטה כזו היא חובתו של הרופא לעשות כל שביכולתו כדי להקל על המטופל. הרי אם יש קושי בנשימה, ננסה קודם לטפל בכך. אם הוא סובל מכאב, ננסה קודם לאזן את הכאב. רק במידה שהגדרנו את הסימפטומים כעמידים לכל טיפול אחר - נפנה לסדציה".
במשרד הבריאות מבהירים שחוק החולה הנוטה למות נועד לסייע לאדם בימיו האחרונים רק אם הוא חולה במחלה סופנית.
"כשאנשים שומעים על האפשרות לסרב לטיפול, הם חושבים שחוק החולה הנוטה למות מאפשר לכל אחד לתת הנחיות מראש לכך שהוא לא רוצה טיפול", אומרת ד"ר ענבר צוקר, סגנית ראש חטיבת רפואה במשרד הבריאות. "אבל חשוב להבין שכאן החוק מאפשר לאדם לתת הנחיות שלא להאריך את חייו, או לא לטפל בבריאותו, רק במצבים שבהם הוא חולה במחלה חשוכת מרפא, עם תוחלת חיים נמוכה - למרות הטיפולים המקובלים במחלתו.
"באופן כללי, אנשים צריכים לדעת שעומדות בפניהם כל מיני אופציות טיפוליות בסוף החיים, שאותן הם יכולים לבחור מבעוד מועד. המטרה שלנו היא להעלות למודעות את העובדה שצריך לברר עם חולים, למשל במוסדות סיעודיים, מה ההעדפות הטיפוליות שלהם ולתעד אותן בתיק שלהם.
"כשחולה מגיע למצב שבו הוא חולה נוטה למות, לצוותים הרפואיים בבתי החולים יש גישה למאגר של הנחיות מקדימות במשרד הבריאות, כדי שיוכלו לברר כיצד היה רוצה שיטפלו בו. לכן חשוב שאנשים שמילאו הנחיות יפקידו אותם במאגר, ויידעו בכך קרוב משפחה, שיוכל להציג את הטפסים בכל מסגרת.
"החוק נותן לאדם כלים לשלוט בחודשים האחרונים לחייו, וההנחיות שעליהן הוא חותם תקפות לחמש שנים. לכן חולים במחלות כרוניות חשוכות מרפא יכולים למלא את הטפסים הרלוונטיים ולהחליט איך הם רוצים שיטפלו בהם בחודשים האחרונים לחייהם, גם כשכבר לא יהיו כשירים להחליט זאת בעצמם. עצם מילוי ההנחיות הוא הזדמנות לשוחח עם איש מקצוע בכלל על סוף החיים".
אפשר לבקש "סדציה" מראש
מה אומר החוק? חוק החולה הנוטה למות, והאפשרות לסדציה פליאטיבית, מיועדים לתת מענה לחולים במחלה חשוכת מרפא, שתוחלת חייהם היא עד שישה חודשים. חולים אלו זכאים לטיפול פליאטיבי (טיפול בסבלו של החולה) בבית החולים או בביתם, במסגרת שירות הוספיס בית, הניתן על ידי צוות שעבר הכשרה פליאטיבית, וכולל רופא, אחות עובד סוציאלי ועוד.
מי מממן את הטיפול? השירות ניתן במימון קופות החולים, ויכול להינתן גם באופן פרטי על ידי צוות רפואי.
איך מבקשים סדציה פליאטיבית? לפי נוהלי משרד הבריאות, המלצה למתן טיפול בסדציה פליאטיבית תינתן על ידי רופא מומחה בעל הכשרה וניסיון ברפואה פליאטיבית, אחרי שהתייעץ עם הצוות המטפל. המלצה כזו תינתן רק אם טיפולים אחרים לא הקלו באופן מספק על סבלו של החולה. בהחלטה על הטיפול יהיו מעורבים החולים ובני משפחתו או הקרובים אליו.
באיזה תרופות משתמשים? התרופה העיקרית בה משתמשים בטיפול היא מידזולם, שגורמת להשראת שינה. התרופה ניתנת במינון נמוך במטרה להקל על סבלו של החולה ולא להביא למותו, ולכן לא מדובר בשום שלב בהמתת חסד. טווח הזמן שעובר מרגע ההרדמה ועד שהחולה נושם את נשימתו האחרונה נע בין שעות לימים ספורים, במהלכם החולה יהיה בשינה עמוקה.
מי אחראי על החולה? במהלך הסדציה החולה נמצא תחת מעקב של הצוותים הפליאטיבים או בני המשפחה, ואם נפטר בביתו, הצוות הרפואי יגיע לביתו על מנת לקבוע מוות.
איך למלא הנחיות מקדימות? החוק מאפשר לחולה לתת הנחיות מקדימות לטיפול בו במקרה שיגיע למצב שעונה להגדרת חולה הנוטה למות. החולה רשאי להנחות שלא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים, אם תוחלת חייו הצפויה בשל מחלתו היא שישה חודשים, וסבלו רב. טפסים להנחיות מקדימות מאפשרים לכל אזרח מעל גיל 17, שכשיר לקבל החלטות בעצמו, לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כח מטעמו לטיפולים. ההנחיות תקפות לחמש שנים מיום החתימה, ואפשר להאריך אותן מדי חמש שנים, או לבטל אותן בכל רגע נתון באמצעות טופס נוסף.
היכן נמצאים הטפסים? הטפסים ניתנים להורדה באתר משרד הבריאות. לאחר המילוי, יש לשלוח אותם למשרד הבריאות בדואר רשום, בצירוף צילום תעודת זהות. בימים אלו מפתחים במשרד הבריאות גם טופס מקוון. מומלץ למלא את הטפסים מבעוד מועד, כדי למנוע מצב שבו בהיעדר הנחיות מקדימות, יטפלו בחולה להצלת חייו שלא ברצונו. לאחר שהטפסים מתקבלים במשרד הבריאות, הם נגישים, באמצעות מערכת ממוחשבת, למטפלים בבתי החולים. במקביל ממלא הטופס מקבל כרטיס אישי שיוכל לשאת איתו.
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו