הליגה הסקוטית

אנחנו טסים מלונדון לאברדין, סקוטלנד. המטוס לא גדול, שתי שורות מושבים בכל צד, מלאות באנשי עסקים בחליפות. הג'ין הוא "גורדונ'ס", הטוניק "פיבר טרי", והדיילות לא עושות פרצוף כשמבקשים מהן עוד סיבוב, כך שבסך הכל מדובר ביופי של טיסה. גרת' מחכה לנו בשדה התעופה. הוא נולד וגדל באדינבורו, ובשנים האחרונות הוא גר בקפריסין ומייצג את חברת המשקאות "וויליאם גרנט ובניו" בדרום־מזרח אירופה, במזרח אפריקה ובישראל. אנחנו נוסעים צפון־מזרחה אל העיירה דפטאון, בירת אזור ספייסייד, הקרוי על שם הנהר ספיי, ומגיעים ל"טורין האוס", בית האירוח של "וויליאם גרנט", שנמצא במתחם של החברה בצפון העיירה ומאכלס שלוש מזקקות וויסקי: "גלנפידיך", "בלוויני" ו"קינינווי".   

את ארוחת הערב אנחנו אוכלים ב"Copper Dog" (כלב הנחושת), הפאב שבקומת הכניסה של מלון קרייגלאקי, שנקרא על שם העיירה שבה הוא נמצא, לא רחוק מהנקודה שבה מתחברים הנהרות פידיך וספיי. התפריט שלו כולל כ־130 סוגי וויסקי סקוטי. חוץ מהפאב יש במלון גם בר וויסקי שמציע יותר מ־800 סוגי וויסקי, אבל אנחנו מוותרים עליו לטובת הבר הצנוע יחסית שב"טורין האוס" - אחרי הכל היה לנו יום ארוך. מהמרפסת אנחנו רואים את גגות הרעפים של מזקקת "בלוויני" ונושמים את ניחוחות קליית השעורה שעוד מעט תהפוך ללתת, אחד משלושת חומרי הגלם של וויסקי. למחרת בבוקר גרת' לוקח אותנו אל הנחל שממנו שואבים את המים - חומר גלם נוסף ולא פחות חיוני. הוא לא מצליח למצוא את מקור המים. כל דרך עפר מסתיימת בגדר מתכת, שמאחוריה עדר פרות או כבשים. בסוף הוא מוותר ולוקח אותנו אל בית הקברות העתיק בדרום העיירה, לא הרחק ממזקקת "מורטלוך", שם קבורה משפחתו של וויליאם גרנט, מייסד החברה.  

גרנט, כמו שסיפרו לנו מאוחר יותר במרכז המבקרים של "גלנפידיך", נולד בדפטאון בשנת 1839. ב־1866 הוא התמנה למנהל החשבונות של "מורטלוך". אחרי עשרים שנה, שבמהלכן הגיע לתפקיד המנהל של "מורטלוך", הגשים את חלומו והקים מזקקה משלו. ב־1886 החל לבנות את מזקקת "גלנפידיך", ובערב חג המולד 1887 זלגה מדודי הזיקוק של המזקקה החדשה טיפת הוויסקי הראשונה. כמה שנים לאחר מכן רכשה המשפחה את המזקקה השכנה "בלוויני", ומהסינגל מאלטים של שתי המזקקות נולד בהמשך "גרנט'ס", הבלנדד וויסקי הוותיק של החברה. 

התחנה הראשונה בסיור שלנו היתה מזקקת "בלוויני", אחת היחידות בעולם שעדיין מייצרות חלק מהלתת בעצמן. אנחנו נכנסים לאחד האולמות שבהם מנביטים ומייבשים את גרעיני השעורה - השלבים הראשונים בהפיכתה ללתת. בצידו האחד נמצא מיכל מתכת שיכול להכיל כשש טונות של דגנים ומספיק מים כדי לגרום להם להתחיל לנבוט. ברגע המתאים נשפכים גרעיני השעורה על רצפת העץ של האולם המאוורר, עד שהם מתייבשים. בשלב זה הם מכילים אנזימים שמסוגלים לפרק את העמילן שבהם לסוכר. כשהם יבשים הם עוברים לאולם נוסף, שבו מחממים את הגרעינים כדי לעצור את התפתחות האנזימים.   

מתחת לרצפת האולם נמצא תנור לבנים גדול, שבו בוערת תערובת של פחם וכבול. האוויר החם העולה ממנו זורם בצינורות אל האולם, מייבש את גרעיני השעורה, קולה אותם מעט ומוסיף להם ניחוחות עשן ואדמה. בשלב הבא הלתת הקלוי נטחן, מוכנס לדודי ענק מלאים במים חמים ומתבשל עד ליצירת נוזל בצבע של תה חזק וטעם של תה חזק עם שבע כפיות סוכר. בעזרת שמרים, חומר הגלם השלישי והאחרון, שהופכים את הסוכר שבגרעינים לאלכוהול, הוא הופך למעין בירה חזקה, שאחרי שני זיקוקים בדודי נחושת וכמה שנות יישון בחביות עץ, תהפוך לוויסקי. 

הסיור ב"בלוויני" מסתיים באחד מאולמות החביות של המזקקה. בין שורות החביות הארוכות ניצבות שתי חביות פתוחות, האחת אמריקנית והשנייה אירופית. אנחנו מוזמנים לטעום את הוויסקי שבהן ולמלא לעצמנו בקבוקון. אני בוחר באמריקנית. הוויסקי שבה רענן יותר ומתוק פחות. עכשיו, כל מה שנשאר לי לעשות זה לקחת את "כלב הנחושת", שהוא למעשה מיכל נחושת גלילי מחובר לשרשרת - כן, זה שעל שמו קרוי הבר במלון קרייגלאקי - ולשלשל אותו מבעד לפתח החבית. כשהוא מתמלא בוויסקי, אני מושך אותו חזרה ומוזג את הנוזל הזהוב לבקבוק. לאחר שגם המשימה הזו הושלמה, אנחנו חוזרים אל מרכז המבקרים כדי לטעום קצת וויסקי מוכן. 

אנחנו מתחילים ב"בלוויני דאבלווד 12", שהחל את ההתיישנות שלו בחביות "מסורתיות" - ששימשו ליישון וויסקי אמריקני - וממשיך אותה בחביות אירופיות ששימשו ליישון שרי. יש לו ריחות מתוקים של שוקולד, פירות יבשים, דבש, וניל ומעט פירות טריים, המרקם שלו נעים, טעמי הפירות מתוקים ומתובלים והסיומת ארוכה וחמה. הוויסקי הבא, "בלוויני קריביאן קאסק 14", התיישן 14 שנה בחביות מסורתיות ולאחר מכן בילה תקופה קצרה בחביות רום. יש לו ריחות עשירים של אננס, בננה מיובשת, קרמל וטופי וטעמי וניל ועץ אלון מתקתק. לסיום אנחנו טועמים את "בלוויני פורטווד 21", שהתיישן כמה חודשים בחביות פורט; וויסקי מבושם עם ריחות של פירות כהים יבשים ואגוזים, מרקם עשיר במיוחד וסיומת ארוכה, בטעמי אגוזים.  

כשפגשתי לפני כמה חודשים בתל אביב את איאן מילר, השגריר הבינלאומי של "גלנפידיך" - המזקקה השנייה שבה ביקרנו באותו יום - ניהלנו שיחה מעניינת על המגמה המתוקה ששולטת בעולם הוויסקי בשנים האחרונות. הזמינות והמחיר הנוח יחסית של החביות האמריקניות החנפניות, הוא הסביר, גרמו לכך שיותר ויותר וויסקי מתיישן בהן מאשר בחביות אירופיות, והצרכנים, כך התברר, די אוהבים את השפעת העץ האמריקני המתקתק. עכשיו מילר מוביל אותנו אל האולמות הגדולים של "גלנפידיך" שבהם מתבשל הלתת בדודי נירוסטה, אל מיכלי העץ בני עשרות אלפי הליטרים שבהם מתבצעת התסיסה ואל דודי הזיקוק שמסודרים בשלשות: שני דודים שבהם מתבצע הזיקוק הראשון ודוד גבוה מהם לזיקוק השני. 

האטרקציה המרכזית באולמות היישון של "גלנפידיך" היא מיכלי העץ שבהם מתיישן וויסקי בשיטת סולרה - שיטה ספרדית בת מאות שנים ליישון יין. על פי שיטת סולרה, ממלאים וויסקי חדש במיכל אחד ולאחר תקופה מסוימת מעבירים חלק ממנו למיכל שנמצא תחתיו ומכיל בחלקו וויסקי בוגר ממנו. כך נשמרת אחידות לאורך שנים. מילר מוזג לנו כמה כוסיות של וויסקי במהדורות מיוחדות, בהן project xx, וויסקי עשיר ומורכב שנוצר בשיתוף פעולה בין 20 שגרירים בינלאומיים של "גלנפידיך" לבין המאסטר בלנדר בראיין קינסמן, ו־Malt Barn Exclusive, וויסקי עם 52.6% אלכוהול שנמכר בכמות מוגבלת למבקרים. 

חזרנו ברגל אל בית ההארחה. היינו צריכים לנוח קצת לפני שיצאנו לבירה של אחר הצהריים בבר קטן על גדות הנהר פידיך, שמקדם את הלקוחות בשלט: "השירות עשוי להשתנות בהתאם למצב הרוח שלנו ולגישה שלכם" ולארוחת ערב במלון Downs שבעיירה אברלור, שבר הוויסקי שלו מציע יותר מ־500 מותגים. למחרת נפרדנו מדפטאון ונסענו, כשאנחנו מתעכבים מאחורי משאיות שמובילות וויסקי או לתת, אל אדינבורו, שבה הסתיים המסע הסקוטי שלנו. כשעמדתי מול המדפים עמוסי המותגים והווריאציות, באחת מחנויות הוויסקי ברחוב הראשי של העיר, הבנתי שחיים שלמים לא מספיקים כדי לטעום את כולם ולשמוע את הסיפורים שלהם. בדרך הביתה, הבטחתי לעצמי להמשיך לנסות. 

----------------------------------

הכותב היה אורח של חברת "הכרם", יבואנית "וויליאם גרנט ובניו"