גדולה מהחיים

היא עמדה ברחבת המסדרים של בה"ד 1, מוקפת בצוערים ובצוערות גבוהים ממנה בעשרות סנטימטרים, ולא יכלה לעצור את דמעותיה. איש מהבאים לטקס הסיום של קורס הקצינים לא יכול היה להסיר את עיניו מהצוערת שמתנשאת לגובה מטר ועשרים בלבד.

"סימנתי וי על מטרה שהצבתי לעצמי", אומרת רוני תפוחי בגאווה, ועיניה הירוקות נוצצות. "למרות כל המגבלות שלי, פרצתי את התקרה הזאת. אני מקווה שאתן השראה לאנשים אחרים". בדרך להגשמת המטרה שלה תפוחי עשתה היסטוריה, כשהיתה לחיילת נמוכת הקומה הראשונה שמסיימת קורס קצינים.

"בבית הספר היסודי היו ילדים שצחקו עלי, ונשברתי. אבל המנהלת לא ויתרה לי. היא אמרה לי, 'הכל בראש. אם תלכי בראש מורם ובגאווה, כולם יסתכלו עלייך בהערצה ויתעלמו מהבעיה הפיזית שלך. אין דבר העומד בפני הרצון'. מאז, המשפטים האלה הולכים איתי כל הזמן. הם עזרו לי והרימו אותי ברגעים הכי קשים".

אנחנו נפגשים בביתה בירושלים. ההורים התגרשו לפני שלוש שנים וחצי, ורוני בת ה־19 וחצי מתגוררת עם אמה רווית, שעובדת כרכזת בלשכת החשב בכנסת, ועם אחיה ניצן (13) ואלון (12). היא שומרת על קשר מצוין עם אביה, צחי, שעובד כשף וכגנן.

זה היה ההריון הראשון של רווית. בשבוע ה־38, בעת בדיקת האולטרה־סאונד להערכת המשקל של העוברית, זיהה הרופא שמידות האיברים בגופה לא תואמות. הוא ביקש שתשוב אליו למחרת.

"היינו קצת לחוצים כי לא לגמרי ידענו איזו תינוקת תיוולד לנו, אבל לא יותר מזה", מספרת רווית (42). "אני באופי שלי לא לוקחת שום דבר קשה. נסתדר, בלי לחץ. נתמודד עם כל מה שנקבל". 

באותו לילה היא נתקפה צירים ונסעה עם צחי להדסה עין כרם. "בבית החולים הסבירו לי שכרומוזום אחד יצא פגום. אחרי שעות רבות ילדתי את רוני. מייד כשהיא נולדה ראינו שיש בעיה, ראש גדול ומידות נמוכות.

"היינו קצת המומים. מצד אחד, היה אושר גדול, הפכנו פתאום להורים. מצד שני, הבנו שהיא תהיה שונה. כל בית החולים הקיף אותנו, המנהל, מנהלי מחלקות, מומחי אולטרה־סאונד. וכבר באותו רגע החלטנו שאנחנו נגדל אותה להיות ילדה רגילה.

"רוני היתה תינוקת לפי הספר. ישנה בשעות מסודרות, אכלה טוב והיתה פייטרית מהיום הראשון שלה. באחד הלילות, כשהיא היתה בת שבעה חודשים, קמתי לתת לה את בקבוק החלב שהשארתי ליד המיטה שלה. כשבאתי, ראיתי שהבקבוק ריק. התברר שהיא כבר קמה מהמיטה, שלחה יד והגיעה לבקבוק לפניי".

רוני: "בגן הייתי תמיד במרכז העניינים, במרכז המעגל, כשכולם סביבי. הלכתי הרבה עם בת דודה שלי לגן השעשועים. לפעמים ילדים היו מסתכלים עלי וצוחקים, 'תראה את הקטנה הזאת'. ואז הייתי הולכת אליהם ואומרת, 'היי, אני הקטנה, יש לך משהו להגיד לי?'

"אני חושבת שזה הגיע בזכות החיזוק מהוריי. הם תמיד אמרו לי, 'אל תיתני לאף אחד להעליב אותך, את שווה המון'".

חיי היום־יום היו מאוד מאתגרים עבורה. "בארוחות סביב השולחן הייתי מטפסת על כיסא ומתיישבת. כשרציתי משהו מהמקרר הייתי מבקשת מאמא, ואם הייתי חוזרת הביתה ואמא לא היתה בבית, היא תמיד היתה משאירה לי צלחת עם אוכל במדף התחתון של המקרר. 

"רכבתי על אופניים עם גלגלי עזר, אבל לא ממש אהבתי את זה, והפסקתי בכיתה ג'. הלכתי לחוגי אמנות ותכשיטנות עם ילדים רגילים, לא מתוך עיקרון, אלא כי החברה סביבי היתה רגילה והרגשתי שם מצוין". 

•   •   •

היא עלתה לכיתה א' בבית ספר יסודי רגיל, עם סייעת צמודה, שעזרה לה בעניינים טכניים כמו נשיאת התיק והתנהלות בכיתה.

"זאת היתה מסגרת חדשה, עם הסתגלות חדשה. הדבר הראשון שהיה לי קשה זה שהסייעת סחבה בשבילי את התיק, רציתי לעשות את זה בעצמי. כשהגעתי לכיתה עשיתי מייד את מה שאני עושה תמיד - מתחברת לכולם. אומרת, 'היי, אני רוני, מה נשמע?'"

רווית: "הילדים מאוד אהבו אותה, אבל גם לא ידעו איך להתנהל איתה. הם היו לוקחים אותה בהפסקות על הידיים ומעבירים אותה ממקום למקום, כמו חיית מחמד שלהם. חשבנו מה אפשר לעשות עם זה, והמנהלת - שאני מעריצה עד היום - החליטה לעשות לכל התלמידים בבית הספר שיחה מיוחדת באולם הספורט. היא אמרה להם, 'אני יודעת שאתם אוהבים את רוני, זה נהדר, אבל היא לא חיית מחמד. צריך לשאול אותה אם אפשר להרים אותה או ללטף אותה'.

"היא באמת היתה נמוכה מאוד, אולי 80 סנטימטר גובה, באמת כמו איזו גורה קטנה שבא לך כל הזמן ללטף ולפנק".

כתינוקת. "לא קל להיות אדם מסקרן"

רוני: "בשיחה הזאת גם אני דיברתי. אמרתי לילדים - 'זה מפריע לי'. הם היו מאוד מופתעים ושאלו אותי אחר כך למה לא אמרתי להם. האמת היא שפחדתי שאם אגיד להם להפסיק להרים אותי ולסחוב אותי, הם יכעסו עלי, יחשבו שאני סנובית. אחרי השיחה עם המנהלת זה נפסק.

"ועדיין, הילדים הסתכלו עלי. לא בהכרח ממקום רע, הם גם רצו לעזור לי, להנגיש עבורי מקומות שהיה לי קשה לעבור. אבל לא קל להיות אדם מסקרן שנמצא כל הזמן תחת אור הזרקורים. זה עומס רגשי גדול. ואני רק רציתי אז להיות קצת אלמונית. קצת.

"תמיד רצו להביא לי כיסא מוגבה מיוחד, ולא הסכמתי. אז הרגליים שלי היו כל הזמן באוויר, וזה חירפן אותי. בכיתה ה' החלטתי לעשות מעשה. הבאתי לי כיסא של כיתה א', קטן כזה, ושמתי לי מתחת לרגליים. ישבתי מקדימה, כדי שאהיה מול המורה, וגם בגלל שכשישבתי מאחור, לא הפסקתי לפטפט".

בכיתה ז', כשהיתה אמורה לעבור בית ספר, עלו בה שוב המחשבות על ההתמודדות החדשה עם ילדים חדשים. "לא היה לי כוח להתחיל הכל מחדש", היא אומרת.

"נרשמתי לתיכון מסורתי בשכונת ארמון הנציב. למזלי, החיבור עם הילדים היה מהיר. יש לי ביטחון עצמי גבוה, שבא מאבא ומאמא, מהבית העוצמתי שלי. לא היו שום הצקות, אף אחד לא לעג לי. המורים עזרו לי המון, וכבר לא הייתי צריכה סייעת בכיתה, פשוט שמתי את כל הספרים והציוד בלוקר שלי בבית הספר והלכתי עם תיק כמעט ריק.

"בגיל הזה התחילו המחשבות. למה אני שונה. למה זה קרה דווקא לי. לפעמים הייתי בוכה, אבל ידעתי שזה לא יעזור. זה המצב, ואני צריכה להסתכל לו בעיניים ולהתמודד".

רווית: "תמיד אמרתי לרוני - תבכי שעה, תבכי שעתיים, תבכי יום שלם. אפילו אל תלכי באותו יום לבית הספר. זה חשוב לפרוק, להוציא את הכאב. אבל זהו. אחר כך חוזרים למסלול. המסר היה מאוד ברור: זאת לא דרך חיים לבכות ולהיות עצוב על מי שאתה".

שני האחים הקטנים שלה גבוהי קומה. "הם נפילים כאלה, אני קטנטונת לידם. בבית היינו יכולים ללכת מכות, אבל כשהסתובבתי איתם בחוץ, הם תמיד היו קנאים לגביי ושמרו עלי מכל משמר. מי שהיה מעז להציק לי, הם מייד אמרו לו: תיזהר, יש לך עסק איתנו".

קומתה הנמוכה הקשתה על היכולת שלה ללכת, לרוץ, להחזיק דברים כבדים. "בחלק מהטיולים השנתיים היתה לי בעיה לצאת. בכיתה ז' אמא יצאה איתי לטיול ברמת הגולן, ישנה איתי ומאוד עזרה לי. בכיתה ח' היה לנו טיול שנתי למדבר יהודה, אבל לא יכולתי לצאת, כי מסלולי ההליכה היו קשים לי מדי. בערב הראשון של הטיול אמא לקחה אותי לשם כדי שאהיה עם כל הכיתה. אחר כך חזרנו הביתה.

"בשיעורי הספורט היתה לי בעיה פיזית. לא יכולתי לרוץ, למשל. אבל לא רציתי להישאר בכיתה ולבהות בקירות, אז המורה לספורט נתן לי תפקידים. מדדתי בסטופר את זמן הריצה של הילדים האחרים, סימנתי עד לאן הם הגיעו בקפיצה לרוחק. שימח אותי שאני חלק מהשיעור".

בלימודים היא היתה תלמידה מצטיינת, בעיקר במקצועות הריאליים. "הייתי מאוד יסודית וחרשנית, התכוננתי הרבה לפני מבחנים, סיכמתי היטב את החומר. ילדים אחרים העתיקו ממני ולקחו ממני מחברות, כי יש לי כתב מאוד קריא".

בנעוריה, עם הוריה, רווית וצחי, ואחיה הצעירים, ניצן ואלון. "שניהם נפילים כאלה, ואני קטנטונת לידם. תמיד שמרו עלי מכל משמר"

כשסיימה את התיכון, לפני כמעט שנתיים, היה ברור לה שהיא רוצה להתגייס, אף שהיתה פטורה. "ידעתי שאני הולכת להתנדב. היו לי המון חששות, אחרי 12 שנים שהייתי עטופה באהבה ובתמיכה אינסופית. הפחיד אותי להיות שוב במסגרת חדשה, להכיר שוב אנשים חדשים, לעבור את כל הקטע הזה של המבטים והשאלות.

"שבוע לפני הגיוס נסעתי לבקו"ם לקחת את המדים, כדי להתאים אותם למידות שלי. נתנו לי את המדים הכי קטנים שיש להם, אבל הם עדיין נראו עלי כמו אוהל. פשוט עצומים. אמא קיצרה, הצרה, פירקה והרכיבה אותם מחדש, כדי שיתאימו לי.

"כשהגעתי לבקו"ם להתגייס, הייתי היחידה שלמדים שלה יש ריח טוב של בית ולא ריח של הבקו"ם".

•   •   •

היא החלה את השירות בסוף אוגוסט 2015. עברה טירונות מתנדבים בת חמישה ימים בצריפין, וגם שם התחברה לחיילים האחרים במהירות. "ישר הפעלתי את השיטה הקבועה שלי ושאלתי מה נשמע ולמה אתה פה, אפילו צחקנו כל אחד מהסיבות של השני. היו לנו הרבה שיעורים עיוניים, כך שלא היתה לי בעיה פיזית להתמודד עם זה. הייתי בסדר גמור גם עם החזקת נשק. לא ירינו בטירונות.

"בסוף הטירונות הגעתי לראיון בחיל יוקרתי. המפקד שאל אותי מה אני רוצה לעשות, ואמרתי - צלמת. מגיל הנעורים מאוד אהבתי לצלם. הוריי קנו לי מצלמה איכותית, וצילמתי הרבה.

"זה היה תפקיד חלומי: הייתי צלמת וידאו ועורכת סרטים. למרות שלא היה לי רקע בזה, הצלחתי להשתלב נהדר בתפקיד. מצלמה גדולה לא יכולתי להחזיק, אז הצטיידתי במצלמה קטנה, ואיתה צילמתי גם במבצעים בשטח. הבסיס שלי היה בירושלים, אבל הביתה יצאתי רק בסופי שבוע. אהבתי מאוד את התפקיד, הרגשתי שהוא מרתק ומעצים, ואהבתי את החיילים ששירתו איתי.

"אחרי שנה, המפקד שלי הזמין אותי לשיחה ואמר לי: 'השם שלך עלה בתור מועמדת לקצונה. היית רוצה לצאת לקורס קצינים?'

"חשבתי שאני מתעלפת. זה ריגש אותי כל כך. ביקשתי קצת זמן לחשוב. המחשבה הראשונה שלי היתה שכן, בא לי, אבל אז מייד חשבתי על זה שאצטרך לוותר על התפקיד הפיצוצי שלי, ולא היה לי פשוט עם זה.

"יצאתי מהחדר שלו והתקשרתי לאמא. היא לא יכלה להתאפק וצרחה בכל הכנסת: 'הבת שלי יוצאת לקורס קצינים!' התקשרתי גם לאבא. הוא מאוד שמח, וכמובן עודד אותי לצאת לקורס". 

רווית: "התרגשתי מאוד. בתוך תוכי תמיד ידעתי שהיא תגיע לזה, היא פשוט לא יודעת ולא יכולה פחות מזה".

בבה"ד 1. "העברתי בראש סיוטים, מה יקרה אם אפול בטקס מרוב התרגשות?" // צילום: דודו גרינשפן

רוני החליטה ללכת על זה. שוב עלו בה הפחדים איך יהיה, ואם תסתדר, ומה יגידו הצוערים בקורס. "היינו 100 חיילים מכלל החילות, שבאו למיונים לקורס קצינים למתנדבים. במשך חמישה חודשים עברנו מבחנים חברתיים, סימולציות, בדיקות איך אנחנו מתנהלים מול אחרים ועוד.

"רק בודדים עברו, ואני בתוכם. התקשרתי לאמא ואמרתי לה בהתלהבות: 'התקבלתי לקורס קצינים!'"

רווית פרצה בבכי. "לא יכולתי להתאפק. החברים שלי לעבודה התחילו להגיד, 'הנה אמא של הסלב'. כולם התלהבו מאוד".

•   •   •

לפני כשלושה חודשים החלה את קורס קציני המטה למתנדבים בעיר הבה"דים בנגב, במתכונת מקוצרת של שישה שבועות. השתתפו בו 30 צוערים.

"עברנו הרבה לימודים עיוניים. למדנו המון על עצמנו, מהם הכישורים הדרושים למנהיג. עשינו גם מטווח ירי ב־M16.

"בהתחלה פחדתי לירות. פחדתי והתרגשתי ביחד. הידיים שלי קצרות, ולא יכולתי להחזיק את הרובה כמו שצריך, אבל היתה לי מפקדת מדהימה, שעזרה לי להחזיק אותו. אני כיוונתי ואני יריתי, ופגעתי במטרות מצוין!"

שלושה שבועות אחרי תחילת הקורס הגיעו רוני וחבריה לטיילת ארמון הנציב בירושלים, במסגרת סידרת חינוך. גם הצוערים של קורס קציני המטה הרגיל בבה"ד 1 היו שם. 

"אני ירושלמית, ובית הספר שבו למדתי ושבו לומד היום אחי ניצן נמצא ממש ממול. התלהבתי להיות שם עם כל הצוערים האחרים. לא עשינו את הקורס ביחד, אבל הכרתי חלק מהם בַפנים, מימי עיון משותפים שעשינו בבה"ד 1".   

בעודם נערכים לתצפית על העיר, הגיח המחבל במשאית.

"פתאום שמעתי בום מטורף כזה, וראיתי ממול משאית ששוברת שמאלה ועולה על אי התנועה. הוא דהר לתוך החיילים ודרס אותם. אחרי כמה שניות היו יריות, עמדתי שם וצעקנו 'ירי, ירי'. לא חשבתי להתכופף, עד שמישהו בא ומשך אותי לרצפה. לצערי הרב אני לא נושאת נשק, אז לא היה טעם שאסתער, אבל מי שהיה לו נשק בקבוצה שלנו רץ לעזור.

"אני נשארתי עם צוערים אחרים מאחור, בטווח בטיחות. חברות שלי התחילו לבכות, ואני חיבקתי אותן. מצאתי את עצמי בתפקיד המרגיעה.

"מייד התחלתי לקבל טלפונים בלי סוף. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני בסדר. התקשרתי גם לניצן, שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ממש הבין על מה אני מדברת איתו, ואמרתי לו, לא משנה, הכל בסדר, אל תזוז.

"הורידו אותנו לשטחי כינוס וסיפרו לנו שהיה פיגוע. חלק מהצוערים והצוערות נכנסו לחרדה, ולקחו אותם לבית חולים. אני ליוויתי שתי חברות שלי, שהיו בהתקף חרדה.

"באמבולנס שאלו אותי, 'רגע, ואיך את מרגישה?', ופתאום קלטתי שגם אני לא מרגישה טוב, וכל התמונות מהפיגוע התחילו לרוץ לי בראש. חטפתי התקף חרדה בעצמי. התקשרתי לאמא מהאמבולנס וביקשתי ממנה שתבוא אלי לבית החולים.

"כשאמא הגיעה, התמוטטתי. כבר לא הייתי צריכה להגן על אף אחד ולתמוך ולעודד, אז הרשיתי לעצמי לבכות ולהתפרק".

רוני פורצת בבכי מר. רווית מזנקת אליה ומחבקת אותה דקות ארוכות.

"המחשבה הזאת, שברגע אחד נקטפים חיים של בני אדם, של צעירים, קשה לי מאוד", ממלמלת רוני בדמעות. "זה שרט את כולנו, הסיפור הזה".  

רוני לא אהבה את הביקורת שנשמעה כלפי הצוערים, על כך שכביכול לא חתרו למגע ולא ירו מייד במחבל. "אלה שטויות במיץ. פעלנו בצורה הכי טובה שאפשר. היתה חתירה למגע והיה ירי, אבל אי אפשר לרוץ ולירות 'על עיוור', בלי להתחשב בסביבה. תחשוב מה היה יכול לקרות אם 300 חיילים היו רצים שם ויורים לכיוון שלו. זה לא יעיל, וזה היה יכול להיות מסוכן".

8 בינואר 2017, זירת הפיגוע בארמון הנציב. "רק באמבולנס פתאום קלטתי שגם אני לא מרגישה טוב" // צילום: נעם ריבקין פנטון

ארבעה נרצחו בפיגוע הדריסה: סגן יעל יקותיאל, קצינת החינוך שהעבירה את סידרת החינוך, ושלושה צוערים - סגן שיר חג'אג', סג"מ שירה צור וסג"מ ארז אורבך. 13 נפצעו. 

"חילקו אותנו באופן אוטומטי לארבע הלוויות, ושאלו אם למישהו יש העדפה מסוימת. אני ביקשתי ללכת להלוויה של שיר. היא היתה מהחיל שלי, נקברה בירושלים, והרגשתי צורך להיות בהלוויה שלה. היה לי קשה מאוד שם. חוויתי הלוויה צבאית חודשיים לפני הפיגוע, כשחבר מהיחידה שלי נהרג בתאונת דרכים, ופתאום עוד הלוויה, ובכי, ואבל כבד.

"ניסינו לחזור לשיגרה. המשכנו את הקורס, אבל הפיגוע היה איתנו כל הזמן. כל הזמן עידכנו אותנו במצב הפצועים. שבוע לפני סוף הקורס עשינו ערב לזכר ההרוגים בבה"ד 1. זה מלווה אותנו עד היום". 

•   •   •

את טקס הסיום בבה"ד 1 היא לא תשכח לעולם. "בלילה לפני לא יכולנו להירדם. אני והחברות שלי לחדר דיברנו עד שעה מאוד מאוחרת. העברנו כל מיני סרטים בראש, מה יקרה אם ניפול בטקס מרוב התרגשות? הלו, זה לא פשוט לצעוד בקודש הקודשים של טאיטו (יצחק טאיטו - הרס"ר המיתולוגי של בה"ד 1; ע"נ). אתה יודע איזה אימונים הוא עשה לנו לפני הטקס? איזה איש יסודי ורציני הוא!

"ביום של הטקס לא הכנסתי פירור לפה מרוב התרגשות. הטקס היה בסביבות 3 בצהריים. ראיתי את הוריי עם האחים שלי ושאר בני המשפחה והחברים שבאו לכבודי, וממש הייתי בשמיים. עמדתי ליד צוער שהיה איתי מהיום הראשון של הטירונות, ואמרתי לו: תראה איפה התחלנו ואיפה אנחנו היום.

"הטקס עבר מצוין, ואני הרגשתי שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון. נזכרתי במנהלת שאמרה לי את זה בכיתה א'. כמה שזה נכון.

"זה היה טקס שמח ומרגש וגם עצוב. עמדו איתנו פצועים מהפיגוע, ולא היה אפשר להשתחרר מההרגשה שארבעה אנשים שהיו צריכים לעמוד לידנו לא נמצאים שם".

עכשיו היא עושה השלמה חילית בעיר הבה"דים, שאותה תסיים בעוד כחודש. "אני לומדת את תחום משאבי האנוש, ואחרי שאסיים ואקבל את דרגת הסג"מ, אחזור לחיל ואשתלב כקצינת משאבי אנוש. אני מאוד נרגשת ומצפה לכך. אני משוכנעת שהדרך המאתגרת שאני עברתי בחיים שלי תעזור לי בתפקיד החדש, תעניק לי יכולת רגשית לדעת איך וכיצד לפנות ולעזור ולטפל בכל אדם, בכל חייל".  

גם היום היא מתמודדת באומץ עם הקשיים בחיי היום־יום. "כשיש משהו גבוה שאני לא יכולה להגיע אליו, אני מבקשת עזרה. למשל, כשאני הולכת לסופר וצריכה מוצר שנמצא על מדף גבוה. בעבר זו אולי היתה פדיחה בשבילי לבקש עזרה, אבל התרגלתי לזה.  

"אין לי רישיון נהיגה, אז אני מתניידת באוטובוסים, ולפעמים אמא או חברות לוקחות אותי. הבנתי שגם אנשים נמוכי קומה יכולים לעשות רישיון, עם דוושות גז וברקס שמותאמות לידיים ולא לרגליים. אבל עוד לא נכנסתי לזה, מתוך עצלנות".

את נתקלת בתגובות מרושעות?  

"לפעמים אני שמה לב שאנשים מסובבים את הראש ומסתכלים עלי. המקרה הכי קיצוני היה שאנשים ממש צילמו אותי וחשבו שלא ראיתי את זה. אני לא יודעת אם זה יותר עיצבן אותי או יותר הצחיק אותי. מה, אתם לא רואים שאני רואה?

"ילדים עדיין יכולים להגיד 'תראו איזה קטנה היא', אבל זה ילדים, אני לא לוקחת את זה קשה.

"מה שכן, חשוב לי לציין שיש לא מעט מקומות שעדיין לא מונגשים לנמוכי קומה. זאת בעיה שאני נתקלת בה הרבה. יש יותר נגישות לנכים עם כיסאות גלגלים מאשר לנמוכי קומה. למשל, להוציא כסף מכספומט זה משהו שהוא לא אפשרי. גם בשירותים ציבוריים הכיורים גבוהים מדי, וכך הלאה. זה דורש שיפור".

אני שואל אותה על אהבה. "היתה לי אהבה עם בחור רגיל, שהסתיימה", היא מחייכת במבוכה, ומשתתקת.

את בקשר עם אנשים נמוכי קומה אחרים? 

"לא במיוחד. אני מכירה כמה. יש אחת כזאת שעובדת ליד הבית שלי, ואחת נוספת שהכירו לי. אחרי שסיימתי את קורס הקצינים פנו אלי כמה נמוכי קומה, בנים ובנות, ואמרו לי בהתרגשות שהם לא התגייסו בכלל. שאלו איך הצלחתי. אני שמחה שהסיפור שלי נותן מוטיבציה והשראה לאחרים, לדעת שהכל אפשרי, ושלא צריך לפחד לנסות". 

יש לך תוכניות לאחרי הצבא? תעזבי את הבית לדירה משלך?

"אחרי הצבא אני רוצה לטייל וללכת לאוניברסיטה, ללמוד ממשל ומדעי המדינה. לא חשבתי עדיין על דירה משלי, טוב לי בבית של אמא".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו