שיעור מולדת

אוניברסיטת ברקלי, סן פרנסיסקו, קליפורניה, רגע לפני חופשת האביב. בכיכר ראשית בקמפוס, במקום שבו חולפים מאות סטודנטים בדקה, מוקם דגם של מחסום צה"לי. סטודנטים הפעילים בתנועות פרו־פלשתיניות ואנטי־ישראליות, מחופשים לחיילי צה"ל, עומדים במחסום. ההצגה בעיצומה.

טור סטודנטים מטעמם, המבקשים לעבור ב"מחסום", משתרך בכניסה. "אישה הרה", המתחננת למעבר, מעוכבת על ידי "חיילים" המבקשים לבצע חיפוש בגופה. הם דוחפים אותה לרצפה, והיא מתנגדת וצועקת. העוברים והשבים, שרובם לא ביקרו מעולם בישראל, מקבלים בחינם מנה מצמררת של הבניית מציאות.

סמוך למחסום, כמעט בתוכו, נעמדים שלושה צעירים. אחד מהם צועק באנגלית רהוטה: "ככה לא עושים בצה"ל, זה לא מכבד. ככה לא עורכים חיפוש. תביאו חיילת שתבדוק אותה, חשוב שתדייקו". הצעיר הזה אינו חלק מהסצנה שבוימה בקפידה. בידיו שלט: "אני הייתי במחסום. שאלו אותי איך זה באמת נראה. אני חייל ישראלי!"

"תשאלו אותי, אני חייל ישראלי", המשפט הזה הוא תמצית הרעיון כולו. והחייל המשוחרר הזה, שעמד יום שלם בברקלי, הוא ליאור גולן (28). גולן הוא חלק מהעמותה "מילואימניקים בחזית", שאותה ייסד לפני כשנתיים רס"ן (מיל') עמית דרי, מתוך תסכול בגין אוזלת היד ההסברתית של ישראל בעולם. 

"הרעיון היה שכמו שאנחנו נקראים למילואים בשדה הקרב וזו חובתנו האזרחית, אנחנו נדרשים גם למילואים במישור האזרחי", אומר דרי. "המטרה היא לפעול, בהתנדבות, כדי להדוף את הנזק שישראל סופגת ברחבי העולם מתנועות אנטי־ישראליות. כל חברי העמותה 'מילואימניקים', לוחמים וקצינים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם קהילות יהודיות ודואגים להפצת חומרי הסברה לסטודנטים בקמפוסים בארה"ב". 

ליאור הוא אחד מעשרות צעירים, רובם ילדי ארה"ב וקנדה, ששירתו כחיילים בודדים, והתפרשו בשבוע האחרון של מארס בקמפוסים ברחבי ארה"ב, כדי להשמיע קול בגוף ראשון ובאנגלית רהוטה ולתת מענה לכל אותם גופים שתוקפים את פעילות צה"ל ואת מדיניות ממשלת ישראל בעולם.

הפעילות התקיימה במהלך "שבוע האפרטהייד" שעליו הכריזו תנועות ה־BDS ("חרם, מניעת השקעות ועיצומים" על ישראל) וה־SJP (סטודנטים למען צדק לפלשתין), וזכתה לכינוי "פרויקט גדעון", על שם קרב גדעון התנ"כי. 

"הרעיון היה שכמו שאנחנו נקראים למילואים בשדה הקרב, אנחנו נדרשים גם למילואים במישור האזרחי", מסביר לי ליאור. "באנו לספר סיפור, לתת מענה לאינפורמציה שממלאת את הקמפוסים". 

אנחנו ליווינו חמישה מהמשתתפים בפרויקט: ליאור, צבי, ג'ונתן, נוי וקיילה.

1. ליאור

השם שלו אינו מסגיר את ילדותו, שהתנהלה רחוק כל כך מהארץ. הוא גדל בניו יורק והתחנך בבית ספר יהודי, סיים תיכון בלונג איילנד והתקבל ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה באוניברסיטה היוקרתית על שם ג'ורג' וושינגטון בבירה האמריקנית. בקיץ שלפני הקולג' קנו הוריו דירה בתל אביב, והוא ואחיו הבוגר נורי גילו את העיר. כשסיים את השנה הראשונה באוניברסיטה, שוב בילה את הקיץ בארץ, והפעם החליט להישאר לתמיד. 

"פתאום הבנתי שזה מה שאני רוצה", הוא מספר בעברית טובה שפעם היתה עבורו אתגר גדול, "שהסטודנטים האמריקנים עסוקים בקבוצות הספורט שהם אוהדים, בבילויים. אני תמיד התעניינתי בפוליטיקה, בחדשות, חשוב היה לי להיות מעורב בדברים גדולים. החלטתי לעלות לארץ. 

"אבא שלי עלה לארץ מאיראן בגיל צעיר מאוד, גדל בנהריה ואחר כך בקיבוץ גונן למרגלות הגולן. בצבא שירת בגולני, ואחרי שהשתחרר הגיע לניו יורק, הכיר את אמא שלי, יהודייה אמריקנית מבית דתי, ומאז הוא שם. אין לי משפחה קרובה בארץ, אבי עיברת את שם משפחתו בגלל הנעורים בגולן, אולי גם בגלל השירות בגולני. אנחנו שלושה אחים, ולכולנו שמות ישראליים, למרות שבבית דיברנו רק אנגלית. 

"סגרתי את ענייניי בקולג' בוושינגטון ונרשמתי בארץ ללימודי ממשל ופוליטיקה בבינתחומי בהרצליה. למדתי במסלול לדוברי אנגלית, כי לא ידעתי עברית טוב. בלימודים הכרתי קציני צבא שלמדו במקביל אלי, מטעם הצבא. התחברתי אליהם, הזדהיתי איתם, והחלטתי שגם אני רוצה להתגייס. 

"סיימתי את התואר, התקשרתי ללשכת הגיוס, ואמרתי שאני רוצה להתגייס, רוצה קורס טיס. החברים שלי צחקו עלי, אמרו שאין דבר כזה שבן אדם, על דעת עצמו, יפתח תהליך מול הצבא, אבל כשאני רוצה משהו..." הוא מחייך, "תוך חודש ימים זומנתי לגיבוש טיס, בדיוק ביום ההולדת ה־22 שלי.

"סיימתי גיבוש וקיבלתי את ההודעה שעברתי. אבא התרגש, אמא פחדה. התגייסתי בינואר 2011, התחלתי את הקורס וההורים השתדלו להיות על הקו, לבקר כמה שיכלו. אהבתי כל רגע בקורס, את האנשים, את האתגר. בסופו של דבר הודחתי אחרי שנה. המפקד הסביר לי אחר כך שהחוסר בעברית עמד בדרכי. 

ליאור גולן משוחח עם סטודנטים בברקלי. "לא מדובר בעוד פרסומת לארץ הסטארט־אפ, אלא בשדה קרב הסברתי על התודעה בארה"ב"

"הייתי כבר קצין ללא דרגה, עם סיכת מ"מ, ורציתי להמשיך ולעשות משהו משמעותי. הגעתי לנחל, עוזר קצין מודיעין. היה לי קשה. חייל בודד. הייתי צריך שוב למצוא את דרכי. אבל בסופו של דבר השתלבתי, נתתי את כל כולי, הייתי ראש גדול, כי ככה אני מאמין שצריך. אחרי השחרור למדתי לתואר שני במינהל עסקים בטכניון, עם התמחות בעולם הסטארט־אפ. היום אני עובד בתחום וגר בתל אביב, זה הבית שלי. 

"ל'מילואימניקים בחזית' הגעתי מפוסט שראיתי בפייסבוק. ראיתי שמחפשים, הבנתי את המשימה, שהמטרה היא לא עוד פרסומת לארץ הסטארט־אפ, אלא ממש שדה קרב הסברתי על התודעה בארה"ב. אני מכיר זאת מקרוב ויודע כמה זה חשוב. אם הייתי אני מקים מיזם כזה, ככה הוא היה נראה. אז יצרתי איתם קשר ובאתי לראיון". 

2. צבי

יומיים אחרי האירועים בברקלי, ליאור וארבעת חבריו נוחתים ביוסטון, טקסס. אף אחד מהם לא נולד בארץ, חלקם אפילו לא ידעו מהי ישראל עד שלב מאוחר בילדותם. כולם בחרו להיות ישראלים, רואים במדינה את ביתם החדש ומתוך כך עושים למענה. 

חמישה ישראלים חדשים ומיני־ואן אחד שבו הם חורשים את טקסס. אין להם מצגות וסרטונים ערוכים היטב, הם הביאו איתם את ניסיונם האישי. חוזרים לפשוט - לשיח, דיאלוג עם אנשים, לא מסתתרים מאחורי תמונות בפוטושופ. "נעים מאוד, אני צבי", אומר לי אחד מהם בעברית יפה עם מבטא דרומי בקצה כל משפט. 

הוא בן 30, עם זקן ג'ינג'י קטן ועיניים כחולות וטובות. "פעם, בחיים אחרים, קראו לי ג'רמי ג'יימס דארלינג. נולדתי כילד נוצרי בחווה גדולה בקולורדו. אבא שלי היה אלוף המדינה ברודאו. יש לי אח צעיר בשנה שאליו הייתי קשור מאוד, ואמא קצת היפית, רוחנית כזאת. 

"באופן טבעי, הייתי אמור לגדול כקאובוי, אבל אף פעם לא התחברתי לזה. אני אוהב חיות, אוהב את הטבע, אבל לא את החיים בחווה. בילדות לא מצאתי את מקומי. בגיל 13 עזבתי את הבית והלכתי לפנימייה צבאית יוקרתית בניו מקסיקו, מרחק כמה שעות נסיעה מהבית. חשבתי שאולי זה יהיה הייעוד שלי.

"כשהייתי בן 17, הגיע איש דת מהצבא האמריקני לשוחח עם סטודנטים, שאל אותי לשורשיי ולא ידעתי כלום. הוא התעקש שאשאל את ההורים, וככה בשיחת טלפון מהפנימייה עם אמא, למדתי לראשונה בחיי שאמה - סבתא שלי - היתה יהודייה שברחה עם הוריה מהולנד עם עליית האנטישמיות. 

"למחרת חזרתי עם התשובה הזו לאיש הדת הזה, שהיה רב בצבא שם, והוא תכף עשה לי שרטוט ואמר: 'אם סבתא שלך היתה יהודייה, אז גם אמא שלך. ואם אמא שלך, אז גם אתה. מזל טוב בחור צעיר, אתה יהודי!'

"עד אז לא ידעתי דבר על יהדות, ובטח לא על ישראל, ונבהלתי. ברחתי מהרב הזה, ושבועיים לאחר מכן קיבלתי חבילה לפנימייה. כשפתחתי אותה מצאתי חבילת מצות ויין. לא הבנתי מה זה. לא ידעתי מה זה פסח, וניתקתי מגע. עד אז המילה "יהודי" הסתדרה לי עם כינויי גנאי, ופתאום אני..." 

"במחזור שלי בפנימייה היו עוד שני יהודים, ומהרגע הזה ממש התרחקתי מהם, כדי שלא יקשרו בינינו", הוא מספר במבוכה. "לקראת סוף התיכון שמעתי סיפורים מחברים שהתגייסו ושירתו באפגניסטן ובעיראק, והחלטתי שזה לא בשבילי. הלכתי לקולג' בקולורדו, קרוב לבית, ונרשמתי ללימודי גרמנית, היסטוריה ושפה. 

"ביום הראשון לא הכרתי אף אחד, ויצאתי לאכול פיצה עם כמה סטודנטים. במקרה, רובם היו יהודים. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי נוח וכבר לא התביישתי שגם אני..." הוא אומר, "ככה נהייתי יהודי. 

"דרכם הגעתי לפעילות ב'הלל' (ארגון סטודנטים יהודי) ולבית חב"ד בקולורדו. הכרתי שם רב שהבין כמה אני אבוד והפך להיות לי לאבא וחבר. בסוף השנה הראשונה בקולג', ב־2007, נסעתי בפעם הראשונה לארץ ותכף הרגשתי שהגעתי הביתה. 'נפלתי לאהבה'", הוא מתרגם מאנגלית, כמו שמדברים על התאהבות בין אנשים.

"הייתי בן 19, וידעתי מייד שאני רוצה לגור בארץ הזאת. חזרתי לקולורדו כדי לסיים את הלימודים, ובכל הזדמנות נסעתי לארץ. שנה לפני שסיימתי את התואר, החלטתי לעלות לארץ. עשיתי אולפן בקיבוץ כפר מכבי, לא ידעתי עברית בכלל ולא הכרתי אף אחד. בשלב מסוים הכרתי מדריך ישראלי, בן קיבוץ שפיים. הוא הכיר לי את הוריו, ציפי ושמוליק מלכי, והם הפכו להיות ההורים החדשים שלי.

צבי יקיר, השבוע בתל אביב. "בגיל 22, אחרי שכמעט השלמתי תואר ראשון, התחלתי חיים חדשים בארץ" // צילום: יהושע יוסף

"במאי 2010, הייתי כבר בן 22. אחרי שכמעט השלמתי תואר ראשון, התחלתי חיים חדשים. בחרתי לי שם עברי, צבי, בכל זאת קאובוי אני", הוא צוחק, "והדארלינג תורגם ליקיר. שום דבר לא הלך לי בקלות, התעקשתי להתגייס, כבר הייתי מבוגר יחסית, עם עברית משובשת, טענו שיש לי רגישות לגלוטן, ניסו לשכנע אותי בכל דרך לוותר ואני התעקשתי, רציתי להיות שייך. ציפי ושמוליק נתנו לי לגור אצלם ותמכו בי מאוד. 

"בסופו של דבר, שירתתי שנתיים מלאות ביחידה מובחרת של חיל התותחנים, והייתי מאושר. בהתחלה היה לי קשה עם העברית, אבל היה לי מפקד שרצה ללמוד אנגלית, חלם על לימודי רפואה בחו"ל, אז הוא היה מלמד אותי עברית ואני עזרתי לו עם האנגלית. היום הוא לומד רפואה בארץ.

"זו היתה התקופה היפה בחיי, פעם ראשונה שהרגשתי שייך. כשאמא באה לבקר, היא ראתה כמה טוב לי. אנשים שפגשו בנו ברחוב, חייל במדים ואישה מבוגרת שמדברים אנגלית, הבינו שאני חייל בודד והרעיפו שבחים. אמא מאוד התרגשה. אחרי הצבא חזרתי לקולורדו לשנה לסיים את התואר והתגעגעתי כל הזמן". 

על ידו הימנית קעקוע גדול של רכס הרים. "אלו ההרים של בולדר, קולורדו, זאת הסביבה שבה גדלתי ואותה עזבתי לתמיד, אז שמתי לי תזכורת על היד, אסור לשכוח מאיפה באים", הוא אומר ועיניו נוצצות. 

"ב־2012 הייתי מדריך ב'תגלית'. אחי הצעיר, טרווס, היה שם כחניך, רציתי לקרב אותו לארץ והוא נרשם לפרויקט. חודש לפני הנסיעה הוא נהרג בתאונת דרכים באוסטין, טקסס. אסון גדול. ביקשתי מההורים שנשב שבעה, ואחרי מותו נתתי לו שם עברי: עופר. זה היה חשוב לי וההורים הסכימו, וככה הוא ואני נשארים בלב שלי: עופר וצבי". על רגלו הימנית קיעקע אז כובע ומגפי בוקרים, "זיכרון לאח שלי שנשאר קאובוי לתמיד. 

"היום אני בארץ, סיימתי תואר שני בלימודי היסטוריה של ישראל באוניברסיטת חיפה, עובד בחברת הייטק וגר בפלורנטין. הגעתי מהכי רחוק שאפשר, בכל מובן. ישראל נתנה לי בית ומשמעות, ועכשיו אני מחזיר לה". 

3. ג'ונתן

"כל החמישה הכירו זה את זה לראשונה רק לפני כמה שבועות, במסגרת מיונים שערכנו", מספר לי רכז הפעילויות של "מילואימניקים בחזית", יאיר אליאש, אבל למביט מהצד הם נראים כמו צוות שמכיר שנים, קשובים אחד לשני, משלימים זה את זה. פעילות העמותה ממומנת מתרומות של אנשי עסקים בארץ - וגם בחו"ל. 

את מסעם בטקסס החלו באוניברסיטת יוסטון. מראש ידעו שתהיה שם התארגנות של SJP, והם באו מוכנים עם אסטרטגיה ברורה ותוכנית פעולה כשהמוטו הוא הידברות. 

על מדשאות הקמפוס הקימו סטודנטים פרו־פלשתינים "קיר אפרטהייד". תלו סיסמאות, מפות עם אזורי הכיבוש. מתחת לחומה העמידו דוכנים, חילקו חומרי הסברה והסתה עם דונאטס ושוקולדים. החמישה מחליטים שקיילה, נוי וצבי יעמדו מנגד, לבושים בחולצות שעליהן הכיתוב באנגלית "גאים לעמוד לצד ישראל", ובידיהם שלטים אישיים. אצל קיילה נכתב: "אני שירתתי בצה"ל, בואו נדבר, אני נחמדה". נוי עם השלט: "דיאלוג = שלום, שלום = דיאלוג". הרעיון: להפגין נוכחות שקטה ולהזמין לשיח. 

במקביל, הוחלט שליאור וג'ונתן יבואו בלבוש רגיל, בלתי מזוהה, ויסתובבו בקהל. יקשיבו, יתעניינו, יעוררו שיח כסטודנטים מן המניין. דקות חולפות ונציגי ה־SJP מזהים את ההתרחשות. עכשיו הם כועסים וצועקים, ומנסים לגרש את הקבוצה מישראל. עוד כמה רגעים עוברים וניידת משטרה מוזמנת למקום מטעם הארגון. קיילה מסבירה להם שבאו רק כדי להידבר, השוטרים מהנהנים בהסכמה ועוזבים את המקום.

"אני ג'ונתן, ואני בן 24. לא תמיד קראו לי ג'ונתן", הוא יאמר מייד לכל מי שרק מוכן להקשיב, "לא נולדתי בישראל, גם לא באמריקה, אני לא יהודי, אבל אני מאוד ישראלי". רגע של שקט ואז הוא ממשיך, "נולדתי בלבנון, אני נוצרי, בן לאב צד"לניק, וכמו שכבר אמרתי, אני ישראלי". 

הוא דובר שלוש שפות על בוריין: ערבית, עברית ואנגלית. כושר ביטוי יוצא דופן, צחוק מתגלגל, איש צעיר נעים שיחה. "נולדתי כניזר אל־חורי בלבנון, וכשצה"ל יצא מלבנון הייתי בן 7 וחצי. אבי ברח אז לישראל כמו הרבה צד"לניקים ששיתפו פעולה עם הצבא. אמי, אחי ואני נשארנו עם המשפחה המורחבת.

"אמא האמינה שאולי דברים יסתדרו, היתה נאיבית, אחרי שנה וחצי נשברה. התגעגענו לאבא. לילה אחד העירה את אחי ואותי ואמרה בלחש שנוסעים לביירות, אני זוכר את עצמי יוצא לדרך עם שני דובונים שמאוד אהבתי, ואחי עם דרבוקה ביד. 

"בביירות הגענו לשדה התעופה, ראיתי שם קרובי משפחה שבכו ולא הבנתי למה. אמא אמרה שנוסעים לבקר קרובים באמריקה ואני זוכר שהתרגשתי. אחרי חצי שעת טיסה נחתנו, ואמא המשיכה לטעון שאנחנו באמריקה. 

"למעשה היתה זו בריחה, בריחה מלבנון שהפכה מסוכנת מדי למשפחה נוצרית כמונו. תמיד הייתי ילד דברן", הוא מעיד על עצמו בהומור, "היא פחדה מהפה שלי, ולכן התעקשה לומר לנו שאנחנו באמריקה. כשנחתנו בקפריסין חיכה לנו נציג ישראלי, ואיתו הגענו לארץ. התאחדנו עם אבא לאחר שנה וחצי, ולא זיהיתי אותו. 

"ככה, בגיל 9, התחלתי חיים חדשים בחיפה. בית ספר יהודי, ילדים ישראלים, כולם דוברי עברית, ואיש לא יכול היה לתקשר איתי. בתוך שלושה חודשים למדתי עברית והפכתי עצמי לישראלי.  

"סיימתי את תיכון עירוני ה' בחיפה, ובגיל 17 קיבלתי צו ראשון, כמו כולם. היה ברור לי שאתרום למדינה. קרבי לא יכולתי להיות מסיבות בריאותיות, ולמודיעין לא התקבלתי, אז החלטתי לעשות שירות לאומי. שירתתי בבית החולים רמב"ם, אחד הדברים הכי משמעותיים שעשיתי עד היום. הרגשתי שהעריכו אותי, סמכו עלי. אפילו קיבלתי תעודת הוקרה ממשרד הבריאות", הוא מספר בגאווה.

ג'ונתן אל־חורי. "לא נולדתי בישראל, גם לא באמריקה, אני לא יהודי, אבל אני מאוד ישראלי" // צילום: מילואימניקים בחזית

"כבר במהלך השירות הלאומי התחלתי לעודד צעירים ממיעוטים בחברה הישראלית להתגייס לצבא ולתרום, כדי שנרגיש כולנו ביחד חלק מהקהילה, כדי שלא נתבדל. ואם לא צבא, אז שירות לאומי. אני מאמין שזה קודם כל טוב לצעיר עצמו, זה משנה את כל ההרגשה ותחושת השייכות. 

"אחרי השירות התחלתי לימודי תקשורת ומדע המדינה במכללת הגליל המערבי. היום אני גר אצל ההורים בחיפה ועובד כמנהל קבלה במלון בוטיק מקסים בנהריה, מלון קטן המצוי בבעלות משפחתית של משפחה ישראלית כבר דור שלישי, ואני בן בית שם. 

"אמא היתה אחות שעבדה שנים כאחראית מחלקת יולדות בבית חולים בלבנון, בארץ לא הצליחה לעבור את מבחני ההסמכה בגלל השפה. היום היא עובדת במנזר הלב הקדוש בחיפה, מטפלת בילדים עם מוגבלויות. אבא נהג אגד. לא קל לנו בלי המשפחה המורחבת, אבל אנחנו ישראלים וכל מה שקורה במדינה חשוב לי".

בערב, בקמפוס ביוסטון, מצטרפים ג'ונתן וליאור להרצאה. המרצה מצדד במאבק הפלשתיני ואינו מגנה פעילויות טרור בדרך למטרה. ליאור וג'ונתן יושבים בקהל, עדיין אינם מזוהים בעיני קהל הסטודנטים כישראלים. בתום ההרצאה יש זמן לשאלות, וג'ונתן מרים את ידו. "אני ברחתי מארגון טרור", הוא פונה למרצה, "איך אתה יכול לתמוך בארגונים שפועלים בדרך כזו?" הוא שואל והקהל נדהם. 

המרצה עונה שהשיטות של ארגוני הטרור הן שלהם, שהוא אינו שופט אותם והוא מאמין בצדקתם. "ואז קמתי אני", משחזר ליאור, "איך אתה יכול לדבר כך?" צעקתי מהמקום שלי, עדיין לא הזדהיתי, וחיכיתי לתגובה. המרצה ניסה להתחמק בעדינות ולהסיט את התשובה למקום אחר, ולא נתתי לו. ביקשתי תשובה ישירה. ואז נעמדתי ואמרתי: 'אני חייל ישראלי ואתה מציג מציאות מעוותת'. 

"כולם נדהמו, בעיקר אלו שאירגנו את ההפגנות בבוקר ושוחחו איתי מבלי שידעו את זהותי. כל אלו שבבוקר חילקו לי שוקולד וסופגניות וסיפרו לי סיפורים. 'אני רוצה לספר לכם מניסיוני, את זה אף פעם לא שמעתם, אני רוצה לומר לכם בגוף ראשון איך הדברים נראים. אפשר לא להסכים, אבל אני לא יכול לשמוע עידוד לטרור'.

"הרגשתי שהם רואים שאני מתרגש, שאני מדבר מדם ליבי, ולא סתם כדי לייצר פרובוקציה או שנאה. אמרתי שאנחנו רוצים הידברות, אבל אם מרצה עומד ככה מול סטודנטים שאין להם דרך לפגוש במציאות האמיתית ומקבלים ממנו עמדה מסיתה, אז אני יוצא מהאולם. יצאתי, וג'ונתן איתי, ואחרינו יצאה עוד קבוצת סטודנטים. בחוץ התחילה שיחה, ומישהו אמר לי: 'אף פעם לא פגשתי חייל ישראלי', וזה מה שרציתי. רק שיקשיבו. 

"אחרי כמה דקות יצאה קבוצה של סטודנטים עם דגל פלשתין. הם עמדו לידנו וצעקו כדי להפריע לשיחות שניהלנו. לא היתה אלימות, רק ניסיון להפריע, ואנחנו לא התייאשנו. בסוף הם הלכו. נתנו לכמה סטודנטים כרטיסי ביקור והשמענו את שלנו, וזה מה שרצינו שיהיה".

למחרת בבוקר, שוב באותו הקמפוס, ליאור וג'ונתן כבר מזוהים, לבושים בחולצות העמותה. ג'ונתן עומד עם שלט צבעוני: "אני נוצרי לבנוני שחי בישראל - בואו נדבר". התגובות לא איחרו לבוא. היו שהתעניינו ורצו לשמוע, היו שתקפו, היו שזילזלו. "אני חושב שאנשים היו בשוק, ניגשו אלי סטודנטים לבנונים, מצרים, סורים. אחד מהם פנה אלי בערבית ואמר לי בזלזול: 'אז נהיית ציוני, איך אתה לא מתבייש?' אני לא מפחד". 

"בבוקר השני", מתאר ליאור, "כל מי ששוחח איתנו ביום הקודם כבר ידע מי אנחנו. היה שם סטודנט ממוצא פלשתיני שניגש אלי ואמר שהוא המום, שלא ידע את זהותנו, פתאום ראה שאנחנו בני אדם. כשעמדנו ללכת החלטנו לגשת אל המפגינים שלהם וללחוץ את ידם, להראות להם שפנינו לשיחה, לא לשנאה. אחד מהם ניגש אלי, לחץ לי את היד, ותוך כדי כך ניגשו כמה מהם ומשכו אותו בכוח לאחור". 

4. נוי

המסע ממשיך, לסן אנטוניו ומשם לאוסטין, בירת טקסס. לכל מפגש הם מכוונים את המסרים המתאימים לו, ליאור מתדרך וכולם מקשיבים. "הוא האמא שלנו", צוחקת נוי שחר (29). "מהר מאוד התקבצנו סביבו וראינו שיש על מי לסמוך", היא אומרת בחיוך מתוק, עיניה כחולות, שערה שחור ויש לה עברית יפה במבטא אמריקני. 

"נולדתי בלואיזיאנה", היא מספרת לי על עצמה, "בעיירה קטנה שלא היתה בה קהילה יהודית. בית לא קל, לא שמרו מסורת, היהדות נשמרה בסוד. כשהייתי בכיתה ח', בוקר אחד המורה הקימה אותי בכיתה ואמרה: 'ספרי לנו מה זה אומר להיות יהודייה'. לא ידעתי מה לומר, הייתי נבוכה, והרגשתי שיש כאן ניסיון להשפיל אותי. מילמלתי משהו רק כדי לצאת ידי חובה ובאמת לא ידעתי מה זה אומר להיות יהודייה. מאז החלו הצקות בבית הספר, ילדים התרחקו, גם כך הייתי ילדה שקטה ומופנמת. תחושת חוסר השייכות ליוותה אותי כל התיכון.

"אחרי התיכון נרשמתי לקולג', למדתי מוסיקה, שנים ניגנתי כינור ופסנתר, לא היה לי קשר עם סטודנטים יהודים. היתה לי בת משפחה אחת בארץ, זה היה החיבור היחיד למדינה, אבל לא היה כמעט קשר. 

"בשנה האחרונה ללימודים התקבלתי לפרויקט 'תגלית', רציתי לנסוע פעם ראשונה לישראל. זו היתה חוויה חזקה, אבל עדיין הרגשתי תיירת. בסוף הביקור החלטתי להישאר לבד, אצל קרובת המשפחה, כדי להכיר את המדינה באמת, לא דרך אוטובוס תיירים. נשארתי קצת ומאוד התרשמתי. 

"חזרתי לארה"ב כדי לסיים סמסטר אחרון של התואר, ואז מישהי כתבה עלי משהו אישי בפייסבוק בקשר להיותי יהודייה. החלטתי לא להילחם בזה, אבל האירוע הקטן הזה דחף אותי סופית לארץ. שבוע ימים לאחר סיום התואר, בגיל 22, עליתי על המטוס.

"פניתי לבת המשפחה שלי לעזרה והוא אמרה לי: 'כשאני באתי לבד, היה לי קשה והסתדרתי, תתמודדי'. אז התמודדתי והיה לי קשה", היא מספרת ועיניה דומעות, "הגעתי לחיפה, הלכתי למלון וביקשתי עבודה. לא ידעתי עברית בכלל, עבדתי כמלצרית בחדר האוכל, עבודה קשה במשמרות, שכר מינימום, צחקו עלי וחיקו את המבטא שלי. שכרתי דירה עם שותפים והייתי מאוד בודדה, אולי יותר מדויק: אבודה. 

"החלטתי לבקש להתגייס לצבא, הבנתי שזו תהיה דרך בשבילי להיכנס לחברה. הלכתי לקצין העיר בחיפה, התחלתי את התהליך לבד. הייתי כבר בת 24 ולא רצו לעזור לי, אמרו לי שם: 'אין לך שפה, את כבר לא צעירה, במקרה הטוב תוכלי לעבוד כאפסנאית'. החלטתי להתעקש, ביקשתי מאיזה בחור שיעזור לי לכתוב מכתב בעברית כדי להרשים אותם עם מה שיש לי לתרום. כל כך רציתי לקבל את התואר 'חיילת בודדה', והצלחתי.

נוי שחר. "ההתמחות שלי היא בנושא חיזבאללה"  // צילום: דורון גולן, ג'יני

"התגייסתי, טירונות עולים. פחדתי לדבר, פחדתי שיירדו עלי. אפילו הצטערתי בהתחלה על הצעד שעשיתי. קיבלתי שעות ביציאה. בחורה בת 25, לבד, מקבלת עונשים ממפקדת בת 18. עכשיו זה מצחיק אותי", היא מתארת, "אבל אז היה לי קשה, אף אחד לא חיכה לי בשבתות, ובליל הסדר ביקשתי להישאר בבסיס". 

"בטירונות למדתי עברית, ואחרי שלושה חודשים קיבלתי מנילה. הכל היה שם בראשי תיבות, ולא הבנתי כלום", היא צוחקת. "בסופו של דבר קיבלתי תפקיד נהדר. הייתי מש"קית קשרי חוץ בגבול עם לבנון, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהנה כבר כבשתי ניצחון קטן, אני מתעסקת בקשרי חוץ ולא אפסנאית". היא מספרת ששירתה בעיקר עם חיילים דרוזים, שמהם למדה את העברית, והיתה תקופה שבה דיברה במבטא דרוזי, כי זה מה שהכירה.

"אהבתי את השירות, רציתי להישאר בקבע וזה לא הסתדר, חלמתי להיות קצינה. השתחררתי, ולא מצאתי עבודה. העברית עדיין לא ישבה טוב, 'אכלתי' את מענק השחרור ושוב הייתי אבודה. בסופו של דבר נרשמתי ללימודי תואר שני בביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה. סיימתי את התואר בהצטיינות, ההתמחות שלי היא בנושא חיזבאללה. 

"על כל דבר אני נלחמת, שום דבר לא מגיע לי בקלות. אבל לאט־לאט אני מתקדמת. היום אני חיה בחיפה, עובדת במלון, ומקווה לעסוק בקרוב במקצוע שלמדתי. לפרויקט הזה התנדבתי מתוך הבנה שזה מה שאני יכולה לתרום למדינה. הנה יש, סוף־סוף, יתרון לאנגלית שלי, יתרון למדינה". 

5. קיילה

המיני־ואן ממשיך בדרכו, הפעם לפגישה מתוכננת עם ארגון הקורא לעצמו "נשות הרפובליקנים של טקסס". הפגישה מתקיימת במרכז היהודי של אוסטין, אבל בין הנוכחים יש אמריקנים יהודים ונוצרים כאחד. הם קהל אוהד, שהקשר לישראל חשוב לו. הם רוצים לשמוע, לחשוב איך ניתן לסייע, להקשיב לסיפורם.

קיילה וולד, 28, לוקחת את המיקרופון. גבוהה ותמירה, מדברת בקצב מהיר ומלאת הומור. "נולדתי בעיר קטנה מאוד בקליפורניה, לוס אנג'לס", היא קורצת לקהל, "גדלתי בבית דתי מזרם חב"ד. למדתי לימודי קודש, על ישראל לא ידעתי דבר, רק ידעתי שהיא ארץ היהודים, ארץ הקודש. 

"הלכתי לאוניברסיטה בסן פרנסיסקו, לימודי פסיכולוגיה, אני זוכרת את עצמי צועדת לתוך הקולג' ושומעת דיבורים אנטישמיים, על כך שהישראלים לקחו אדמות, הורסים בתים, הורגים ילדים. הייתי נאיבית, באמת לא ידעתי כלום על ישראל, יכולתי בקלות להאמין לזה, כמו הרבה סטודנטים אחרים. 

"אני זוכרת שפגשתי נציגים של ה־BDS. הכרתי שם יהודים שלא היה להם אכפת, שניסו אפילו להצהיר שאין להם קשר לישראל, כדי שלא יערבבו אותם עם זה. זה הפריע לי, רציתי להבין יותר, לדעת מה לענות, והתחלתי ללמוד לבד על ישראל, לקרוא, להתעניין, נהייתי אדוקה בעניין הזה של להגן על ישראל.

קיילה וולד בברקלי. "גדלתי בבית דתי מזרם חב"ד, למדתי לימודי קודש, אבל על ישראל לא ידעתי דבר" // צילום: מילואימניקים בחזית

"אחרי הלימודים הגעתי לארץ, למדרשה בירושלים. גרתי במעונות של בית חב"ד, קהילה של בנות דתיות. קשה ככה להכיר תרבות ישראלית, אז החלטתי להתגייס לצבא. ביום הראשון בבסיס, אחרי הטירונות, שלחו אותי לחתום על נשק. אמרו לי לאן אני צריכה ללכת, אבל לא זכרתי בדיוק. וככה הסתובבתי בבסיס ואמרתי לחיילים: 'אני מחפשת נשיקה, אתה יודע איפה?' וכולם צוחקים. אבל בסופו של דבר הצבא עזר לי להיכנס לחברה. 

"לכאן הגעתי כי אני רוצה לעמוד מולכם היום, כמי שמכירה את שני העולמות, ולעזור בהסברה. החיים בישראל הם לא פשוטים, הסיטואציה מורכבת, אבל המורכבות צריכה להישמע על כל צדדיה ולא רק צד אחד קולני". 

מאחורי הקלעים תספר לי שהיא גרה בירושלים, כבר יש לה תואר שני בפסיכולוגיה והיא מחפשת עבודה בתחום, והיא "מאוד רוצה גם להתחתן עם ישראלי". 

על הבמה באוסטין, אחרי שכל אחד מהם מספר על עצמו, הקהל שואל למה ההסברה הישראלית אינה מורגשת מספיק בארה"ב. מדברים על ה"פייק ניוז", על כך שרוב הציבור חסר ידע, ולכן ניזון ממה ששומעים הכי הרבה והכי חזק.

ליאור מדבר על הסיוע הישראלי שניתן לאזרחים בסוריה, סיוע המוצג בעיקר בתקשורת הישראלית, ואיך העולם לא שומע על כך. מספר על "הבניית המציאות", איך ברשתות הזרות היו מסקרים בצורה מוטה פעולות שבהן לקח חלק. 

הוא מספר גם על ה"מחסום" מברקלי, מנסה לומר "מחסום חווארה" באנגלית, וה־ח' לא מסתדרת. צבי מנסה לבוא לעזרתו, אבל גם מפיו זה נהגה מצחיק וג'ונתן מוריד את ראשו, גועה בצחוק, עד שהוא לוקח את המיקרופון ואומר "חווארה" ב־ח' גרונית, כפי שצריך. "איזה מזל שיש לנו את ג'ונתן", ליאור אומר והקהל מתמוגג. המפגש מסתיים בתפילה שנושאת אחת ממארגנות הכנס. היא מברכת בקול רם את פעילותם של החמישה.

•   •   •

הפגישה הבאה נערכת עם כומר בפטיסטי שמעוניין לארגן עבורם מפגש בכנסייה שלו. הוא מלא רצון טוב וחסר ידע בסיסי על ישראל. מתוך הרצון לקבל את החבורה בנימוס, שלח אנשים מטעמו לקנות ספלי קפה חדשים מחרסינה. "לא ידעתי אם אתם שומרים כשרות ואם תשתו מהכלים שלנו", הוא אומר, וגם קפה שחור הביא, "כמו שנהוג במזרח התיכון", וג'ונתן מייד תופס פיקוד ומבשל קפה לבנוני במטבחון של כנסייה בפטיסטית באוסטין.

בכיתה קטנה, על כוסות קפה, הכומר מבקש שיציגו את עצמם, מקשיב בכוונה גדולה, ואז הוא שואל: "השפה הרשמית בישראל היא יידיש? האם אתם מתחתנים בשידוך?". קיילה מספרת לו על שורשיה: "רק אני דוברת יידיש כאן, אם הייתי ממשיכה במסלול שיועד לי כבר הייתי נשואה היום בשידוך ובטח היו לי כבר ארבעה או חמישה ילדים, כמו לאחים שלי". לכל מפגש יש אופי משלו, בכל אחד מהם הם צריכים להתאים את המסר.

חמשת הכוכבים. מימין: נוי שחר, ג'ונתן אל־חורי, ליאור גולן, קיילה וולד וצבי יקיר. "השפה הרשמית בישראל היא יידיש? האם אתם מתחתנים בשידוך?" שואלים אותם באחת הפגישות

כבר ערב, פגישה אחרונה להיום מצפה להם באוניברסיטת UT, הפעם עם קבוצת סטודנטים מ"הלל". המטרה: לתת כלים לסטודנטים - שלא שירתו בצבא ולא גדלו בארץ - להתמודד עם התארגנויות פרו־פלשתיניות בקמפוס.  

הבניין של "הלל" באוסטין חם ומזמין, סטודנטים רבים מגיעים אליו בכל יום אחרי הלימודים. יש שליח מהארץ, שחר, יש אירועים ופעילויות. רבים מהם לומדים עברית בקמפוס. עשרות סטודנטים ממלאים את המועדון. קיילה שואלת מי ביקר בישראל, וכמעט כל הידיים מורמות. "אני לא יהודי, לא נולדתי באמריקה", אומר להם ג'ונתן, על דש מקטורנו סיכת צלב, "אני ישראלי והיה לי ברור שאשרת את המדינה ואת החברה שאני שייך אליה. אני מבקש מכם שאף פעם לא תתביישו במי שאתם".

למחרת בבוקר נולדת פגישה לא מתוכננת. אחת מ"נשות הרפובליקנים" מזמינה אותם לבניין הקפיטול של אוסטין הבירה - לפגישה עם סנאטורים מהשלטון המקומי ולסיור בבניין. ברגע ספונטני מוריד אחד הסנאטורים את דגלי טקסס שהונפו בכניסה לבניין, וכל אחד מהחמישה מקבל דגל כמחוות הערכה וכבוד. במשרדו של סנאטור אחר מתנוסס דגל ישראל, ועל המדף בקבוק יין ישראלי. "אנחנו בעלי בריתכם", אומרים להם שם וליבם מתרחב. 

למחרת נערכות עוד פגישות עם חברי כנסיות גדולות. קהל עצום של כ־500 איש בכנסייה אוונגליסטית בא להקשיב, להביע תמיכה. "אני מרגיש שעשיתי משהו משמעותי", מסכם ליאור את המסע שתכף יגיע לקיצו. "הקשיבו לנו, ראו אותנו, אני מאמין שאני אישית גרמתי לפחות למאה איש לזוז מעמדתם, לשמוע, להרהר. כל אחד כזה יכול אחר כך להיות שגריר משנה שלנו. אני שמח על המסע הזה, על הבחירה שעשיתי להיות ישראלי, להיות ציוני. אני רוצה שיהיו לי יום אחד ילדים ישראלים, וככה בדיוק אחנך אותם".

רגע לפני שיעלו למטוס לארץ, נוסעים צבי וקיילה למקום שבו נהרג אחיו של צבי. זו הפעם הראשונה שהוא עומד שם מאז התאונה, וקיילה מחבקת את כתפו. המסע אולי הסתיים, אך החברות ביניהם תישאר לתמיד.

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו