כמה דקות אחרי השעה 02:00, בלילה שבין 17 ל־18 במאי 1977, נכנס מנחם בגין למצודת זאב כשהוא מלווה ברעייתו עליזה ובשתי בנותיו. "איפה עייזר?" שאל, ונתן חיבוק אמיץ ליו"ר מטה הבחירות של הליכוד, עזר ויצמן. לקול מצהלות הנוכחים, שצעקו "עם ישראל חי" ו"בגין לשלטון", חיבק מי שנבחר זה עתה לראשות הממשלה את חברי הכנסת החדשים והישנים של מפלגתו, והספיק לומר לכתב הטלוויזיה דניאל פאר, שביקש הצהרה ראשונה: "שיזדיינו בסבלנות. עוד שעה או שעה ומחצה יגיעו תוצאות האמת, ואז אתן הצהרה מלאה".
בעת שתוצאות האמת ממשיכות לזרום למצודה, פצחה הזמרת שולמית לבנת, אמה של השרה לעתיד לימור לבנת, בשיר "בשנה הבאה", והנוכחים הצטרפו לשירתה. ב־02:30 עלה בגין לנאום הניצחון.
"היום חל מפנה היסטורי", אמר. "האזרחים הוכיחו שאינם עבדים נפחדים למערך. היום חל מפנה בתולדותיו של העם היהודי ובתולדותיה של התנועה הציונית, שכמוהו לא ידענו במשך 46 שנים, מאז הקונגרס הציוני ה־17 בשנת 1931, שבו הציע זאב ז'בוטינסקי לקבוע כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית בימינו. ז'בוטינסקי הקדיש את כל חייו למטרה זו. הוא לא זכה לראות את הקמתה של המדינה, וגם לא את המפנה שחל היום".
בגין הודה לרעייתו, לילדיו ולנכדיו, שעליהם אמר: "הם כתבו לי שגם הם בעד בגין, משום שהוא סבא טוב". לאחר מכן הזכיר את "אחיי גיבורי התהילה" - חבריו למחתרות האצ"ל והלח"י - ואז פנה למנהיג המערך וראש הממשלה המכהן, שמעון פרס, ואמר: "מאחר שמדינת ישראל הוכיחה שהיא מדינה חופשית ודמוקרטית, אני מצפה במשך היום למברק ברכה ממר פרס". מברק שכזה, לפחות על פי הפרסומים מאותה תקופה, לא נשלח.
כמה שעות קודם לכן, קצת אחרי השעה 23:00, הופיע חיים יבין על המרקע עם תוצאות מדגם הטלוויזיה ואמר לעם ישראל את המילה "מהפך" - מילה שנחרתה בתודעה ושינתה את ההיסטוריה. בפעם הראשונה מאז הקמתה, הפסידה מפא"י (שהפכה למערך) את השלטון. הליכוד זכה לאמון העם ועלה מ־39 ל־43 מנדטים, ואילו המערך צנח צניחה חופשית מ־51 מנדטים ל־32.
מה הוביל למהפך, שהתרחש לפני 40 שנה פחות חמישה ימים בדיוק, וכיצד עיכלו אותו המנצחים? מסמכים שהתגלו לאחרונה במרכז מורשת בגין בירושלים ומתפרסמים כאן לראשונה, לצד עדויות של מי שעמדו בצומתי קבלת ההחלטות לפני ואחרי הבחירות, חושפים את מאחורי הקלעים של מערכת הבחירות הסוערת, את תגובותיהם הראשונות של ראשי הליכוד למהפך, את ההערכות השגויות של ה־CIA (ראו מסגרת) ואת תהליך הקמת הקואליציה הימנית הראשונה בתולדות ישראל. ביום רביעי הקרוב, 17 במאי, תיפתח במרכז מורשת בגין תערוכה לציון 40 שנה למהפך.
• • •
"כבר מחודש ינואר היתה הרגשה שהפעם זה יכול לקרות", נזכר פרופ' אריה נאור (77), כיום ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה, שהיה אז חבר מרכז חרות והתמנה אחרי הבחירות למזכיר הממשלה. "בגין מיתן את הצהרותיו המדיניות, ניסה לקרב יותר את אנשי המרכז, ונקט גישה פחות ניצית גם מול העולם. הוא התחיל להרגיש אחריות על כתפיו ולדבר כמו מנהיג, כשאמר, למשל, שהגבול יעבור בתוך סיני ובתוך רמת הגולן, כלומר, יש מקום לנסיגות, ולגבי יהודה ושומרון אמר שלא תהיה שם ריבונות זרה. זה היה המפתח המדיני שלו.
"כשהתפתח המשבר הקואליציוני בדצמבר 1976 (לאחר חילול השבת בטקס קבלת מטוסי ה־15F ביום שישי, שהוביל להימנעות שרי המפד"ל בהצבעת אי אמון ול'תרגיל המבריק' של רבין שהחליט לנצל את ההזדמנות ולהתפטר; י"פ), ישבתי יום אחד במזנון הכנסת עם בגין ועם יחיאל קדישאי, שהיה יד ימינו. דיברנו על הא ועל דא. פתאום נכנס אלי מזרחי, שהיה ראש הלשכה של רבין, ואמר לבגין: 'אתה יודע שאני הייתי חבר בית"ר, נכון?'. זה היה מוזר. אחרי שהוא הלך, בגין אמר: 'אתם רואים? זה מראה שהפעם יש לנו סיכוי'.
"מקרה שממחיש את הממלכתיות שבגין התחיל לעטות על עצמו קרה בחוג הבית האחרון שהוא ערך לפני יום הבחירות אצל משה שניצר, נשיא בורסת היהלומים. היו שם כל מיני אנשי עסקים, ואחד מהם אמר לו: 'אתה הרי נגד קשרים עם גרמניה, מה תעשה אם שר החוץ הגרמני ירצה לבוא אליך?' בגין ענה: 'אנהג כראש ממשלה'. כבר בתשובה הממלכתית הזאת הוא התחיל להתנהג כראש ממשלה. אפשר לומר שהניצחון בבחירות היה באוויר".
ליל המהפך. "האזרחים הוכיחו שאינם עבדים נפחדים למערך״, הכריז בגין. ״היום חל מפנה בתולדות העם היהודי ובתולדותיה של התנועה הציונית" // צילום: אי.פי
מי שהיה מקורב מאוד לבגין הוא עו"ד משה ניסים (82), שכיהן אז כח"כ מטעם המפלגה הליברלית והצטרף לממשלת בגין בתחילת 1978 כשר בלי תיק. "לכאורה, חרות היתה צריכה להיות האלטרנטיבה לשלטון, אבל היא מעולם לא הגיעה לשם, כי התודעה הציבורית לגביה היתה שהיא לא מפלגה שמתאימה לשלטון", אומר ניסים.
"במערכת הבחירות של 1977 הופעתי הרבה בציבור. חודשיים לפני הבחירות הייתי בחוג בית בשכונה ה' בבאר שבע, שהיו בו 40 איש, די הרבה עבור חוג בית. זו היתה שכונה שתושביה הצביעו באופן מסורתי למפא"י, אבל אני הרגשתי אצל כמה מהם, בודדים, את השינוי. ראיתי שהם נסוגים מעט, זזים קצת בדעותיהם.
"באותו רגע הגעתי למסקנה שזהו, אנחנו מנצחים. בלילה צילצלתי לחברי, ח"כ אברהם כץ, ואמרתי לו: 'תרשום - 41 עד 43 מנדטים'. הרחתי שינוי לא ענק, כי זו היתה אווירה אצל בודדים, וזה נתן לי מעט מנדטים, אבל אלה המנדטים שהיינו צריכים".
עו"ד רוני מילוא (68), שהשתייך אז לקבוצת צעירי הליכוד ונכנס לכנסת בפעם הראשונה, דווקא לא האמין שיהיה מהפך.
"היתה אז בדיחה על מישהו שיושב ליד מצודת זאב וצועק 'בגין לשלטון!'. שאלו אותו: 'כמה אתה מקבל על הצעקות?' והוא ענה: 'גרוש אחד על כל פעם שאני צועק'. אמרו לו: 'כל כך מעט?' והוא ענה: 'זה אמנם לא הרבה כסף, אבל זו פרנסה לכל החיים'".
מילוא זוכר את עצמו כילד, "מטפס על עמוד חשמל רק כדי לראות את בגין נואם בכיכר מוגרבי בתל אביב". ב־1971, כשנבחר ליו"ר התאחדות הסטודנטים בישראל, בגין התקשר אליו לברך אותו על הבחירה. "הידיים שלי רעדו כשדיברתי איתו. הוא אמר לי: 'אם אצל הסטודנטים השגנו רוב, פירושו של דבר שנוכל להשיג רוב גם בעם'. אני לא שוכח את המשפט הזה".
"למרות זאת, בתקופה שלפני הבחירות ב־77' המערך סחב איתו שתי מכות חזקות. הראשונה היא כמובן מלחמת יום כיפור, שהיתה טרגדיה איומה ומחדל נורא, ואחריה בגין פשוט קרע אותם לגזרים בנאומיו בכנסת, עד ששערותיו של כל אחד ששמע אותם סמרו.
"השנייה היתה השחיתויות, למשל המקרים של אברהם עופר ואשר ידלין, וכמובן חשבון הדולרים של רבין שהביא להתפטרותו כחודש וחצי לפני הבחירות. השחיתויות הללו שיגעו את הציבור. הנושא הזה היה מאוד רלוונטי, הרי עופר התאבד רק בגלל החשדות נגדו.
"המצב הזה הוביל לכך שהיו הרבה מפא"יניקים שרצו לערוק, אבל עדיין לא רצו להצביע מחל. מי שהצילה את המצב היתה ד"ש של יגאל ידין, שקלטה אליה את מצביעי המערך. בגין היה מנצח בבחירות בכל מקרה, אבל המכה האנושה שספג המערך היתה בגלל ד"ש. המכה הזו ביטאה בצורה ברורה את אמירת הציבור למערך - לכו לאופוזיציה.
"מערכת הבחירות של 1977 היתה כולה סביב בגין ועל הכתפיים שלו, גם אחרי אירוע הלב שהוא עבר במהלכה. הוא היה אהוב מאוד בעיירות הפיתוח, וכולם שאלו תמיד איך זה שבגין הפולני אהוב על ידי העולים החדשים מארצות המזרח. הם הזדהו איתו כי הוא היה הדפוק האולטימטיבי, או הנרדף האולטימטיבי - בדיוק כמוהם. בן־גוריון לא קרא לו בשמו, נידו אותו, ואנשי עיירות הפיתוח הזדהו עם זה, וגם עם העובדה שהליכוד דיבר למדוכאים, לאלה שלא היה להם פנקס אדום ולא קיבלו עבודות".
עם עליזה בבוקר הבחירות. "אפשר לומר שהניצחון היה באוויר", נזכר פרופ' אריה נאור // צילום: לע"מ
מנכ"ל מרכז מורשת בגין, הרצל מקוב (61), נזכר כי בחירות 1977 היו הראשונות שבהן הצביע. "הייתי אז בן 21, שירתתי בחיל האוויר ושימשתי כ'קצין הבחירות' של הבסיס. בלילה, כשנודעו התוצאות, היתה תחושה שהעולם סוף סוף משתנה. לא האמנו שהיום הזה יגיע. התוצאות בצבא ובקרב הצעירים היו הרבה יותר מובהקות לטובת הליכוד מאשר בציבור הכללי, וזו היתה אחת הבעיות הגדולות של המערך. האוכלוסיה שהצביעה להם הצבעה מסורתית הלכה והתתמעטה, בעוד שהציבור שהצביע ליכוד הלך וגדל".
• • •
את מה שקלט חוש הריח המחודד של משה ניסים, תירגם הקמפיין האגרסיבי של הליכוד לקולות בקלפי. עיקר הקמפיין של הליכוד היה באחריותם של עזר ויצמן, שהיה ראש מטה הבחירות, ושל איש הפרסום אליעזר ז'ורבין, המייסד והבעלים של משרד הפרסום "דחף".
נאור: "ויצמן וז'ורבין הגו כל מיני תעלולים פרסומיים. אחד הדברים שהרגיזו הרבה אנשים במצודה היה מודעה שפירסם ז'ורבין, באישור ויצמן, אחרי אסון התרסקות המסוק בבקעה ב־10 במאי, שבו נהרגו 54 חיילים. באותה מודעה נכתב: 'מה עוד צריך לקרות כדי להחליף את השלטון?', ובגין מאוד לא אהב את זה. הוא היה אז בבית חולים, אחרי שבחודש אפריל עבר אירוע לב שניטרל אותו כמעט עד סוף מערכת הבחירות, ולכן הם יכלו להשתולל קצת.
"היה ברור כשמש שאין שום קשר בין האסון הזה לבין השלטון. שר הביטחון אחראי לדבר כזה באופן מיניסטריאלי, אבל לא מעבר לזה. נניח שהיתה קמה ועדת חקירה ומוצאת שלאורך שנים לא נעשתה למסוקים תחזוקה כמו שצריך - אז אתה יכול ללכת על ראשו של שר הביטחון. אבל אסון כמו שקרה, שנבע מטעות אנוש - מה לזה ולשר הביטחון או לשלטון? בדיעבד, התרגיל הזה עבד.
"כל הגישה היתה של קמפיין פרסומי שיווקי, וזו היתה הפעם הראשונה שהליכוד השתמש בקמפיין כזה. שלוש שנים וחצי קודם, בבחירות של דצמבר 1973, המערך עשה קמפיין דומה, שאותו ניהלו ז'ורבין ויוסי שריד, עם הסיסמה 'בכל זאת: מערך', שהיתה סיסמה נפלאה והתאימה בדיוק לאווירה ששררה בארץ אחרי מלחמת יום כיפור, אם כי המערך ירד בבחירות ההן מ־56 ל־51 מנדטים".
מי שזכה למבט מבפנים על תהליך ניהול הקמפיין הוא העיתונאי אלכס אנסקי (78), שעבד אז בחברת אולפני רול, שהפיקה את תשדירי הבחירות של הליכוד, כקבלן משנה של "דחף". כשנה אחרי הבחירות פירסם אנסקי את הספר "מכירת הליכוד" (הוצאת זמורה), שבו סיפר על מאחורי הקלעים של הקמפיין שהוביל למהפך.
"קראתי לספר 'מכירת הליכוד', כי זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבעצם מכרו ראש ממשלה או מנהיג כמו שמוכרים מכונית", מסביר אנסקי. "על כריכת הספר, שעיצב דוד טרטקובר, מופיע בגין על פחית שימורים. זה אולי נורא מעליב, אבל זה מה שז'ורבין עשה. הוא פרסומאי שמוכר דברים, ועכשיו הוא מכר ראש ממשלה בצורה מקצועית, כמו שאנשי פרסום עושים.
"אני עצמי עבדתי עם הפוליטיקאים שהופיעו בתשדירים על הטקסטים שלהם. תפקידי היה לאמן אותם להופעה בטלוויזיה, כי רובם היו מומחים בהופעות מול קהל, והדוגמה הבולטת היתה כמובן בגין. בתשדירי הבחירות היו הרבה צעירים מהליכוד, למשל רוני מילוא, שהופיע הרבה. גם הליברלים דרשו זמן מסך, ומהם הופיעו שמחה ארליך ויצחק מודעי. גם גאולה כהן הופיעה הרבה, וגם יצחק שמיר, שאהב להצטלם בבית.
"זו היתה הפעם הראשונה שהליכוד נכנס לקמפיין מתוך אמונה שיש בכוחו להחליף את השלטון. הציבור מאס בשלטון המערך, והתבקש שהקמפיין יתמקד בזה. בגין עצמו לא היה פעיל בקמפיין יתר על המידה, אבל רוחו שרתה עליו כל הזמן. לליכוד לא היה מנהיג אחר מלבדו, וגם לא הוצג מישהו כזה, אולי קצת ויצמן.
"המערך שיחק על זה, ושמעון פרס שאל כל הזמן, 'איפה מר בגין? מדוע הוא לא מופיע?'. היתה גם בדיחה באותו זמן, שראשי התיבות מח"ל הן מנחם חולה לב. זו היתה הסכין שסובבו הקמפיינרים שמנגד. הרמיזה הזאת לא התקבלה יפה בציבור, שלא אוהב שמעלים מצב בריאותי גרוע כנושא בקמפיין. יהודי לא אוהב שאומרים על מישהו שהוא חולה.
"לקמפיין היו שלושה מנהלים, בסדר הזה: ויצמן, ז'ורבין ואליהו בן אלישר, שהיה אחר כך מנכ"ל משרד רה"מ והשגריר הראשון במצרים. ז'ורבין היה מומחה בדעת קהל והכיר את הציבור כפי שאיש לא הכיר. בשלב מסוים החליטו לתת לוויצמן להוביל יותר, כי בגין חלה, וחשבו שהופעה גרועה שלו תגרום יותר נזק מתועלת. ויצמן היה בעל תהילה ומוניטין מתקופתו בצבא ואהוב בעם, והוביל את ההופעות הטלוויזיוניות.
"הקמפיין היה מאוד נגטיבי ורכב על תחושת המיאוס מהמערך. האמירה היתה שהמערך לא יכול להציל את עצמו. אמרנו שהם רבים עם עצמם, שהם היו בשלטון יותר מדי זמן ולא מסוגלים יותר לשלוט.
"נקודת מפנה חשובה היתה הסלוגן 'הליכוד - כוח 1', שהגה ז'ורבין. הוא הוציא מדליה עם הסלוגן הזה, שחולקה בכל הארץ. זו היתה קפיצת מדרגה, כי עצם השימוש במילה 'כוח' עורר הרבה ויכוחים, הרי זו מילה מפחידה, שיש בה גם משהו לא יהודי שאפילו עלול להפחיד יהודים.
"בסופו של דבר נפלה החלטה שהמילה תהיה, כי ז'ורבין הרגיש, בחושיו החדים, שהיא מכילה בתוכה משהו שאנשים רוצים להיות חלק ממנו, וגם משהו מאוד ישראלי. הסיסמה הזאת, אגב, התחברה לעזר ויצמן יותר מאשר לבגין, כי הוא בכל זאת היה גנרל, אבל הועילה גם לבגין, כי היא דיברה בדיוק לאנשים שהרגישו מוחלשים כל השנים, ועכשיו יש להם תקווה להיות חלק מקבוצת הכוח שעד עכשיו הדירו אותם ממנה.
"ז'ורבין אמר שהמילה הזאת מדברת גם על ביטחון, והתכוון לאיזשהו ביטחון קיומי, שהיה חשוב מאוד לאזרחי ישראל. אני זוכר שהוא אמר: 'במזרח התיכון לא סולחים לך אם אתה חלש', והוא צדק. כוחו היה שהוא ידע, בשלוש מילים או במילה אחת, להגיע למשהו עמוק בנפשו של הבוחר הישראלי, שיקבע את החלטתו איזה פתק לשים בקלפי.
"הדברים האלה חשובים יותר מהיכולת להציל את הכלכלה, למשל. הם נוגעים בעצם הקיום בארץ הזאת. כוח זה חמצן וקיום, ואני חושב שהסיסמה הזו היתה סיבה מרכזית לניצחון בבחירות".
• • •
לדברי אנסקי, אחת הנקודות הקריטיות בקמפיין היתה העימות הטלוויזיוני בין פרס לבגין ב־15 במאי, שהיה העימות הראשון שנערך בישראל. הוא נדחה בכמה ימים בגלל אסון המסוק בבקעה. "לא יכולנו לוותר על העימות, כי הציבור היה מאוהב ברעיון, ולא היה אפשר להעמיד מול שמעון פרס את ויצמן. אבל בגין הרגיש יותר טוב, והוא עבר אצלנו חזרות כדי להתכונן.
"בחזרות אנחנו שיחקנו את פרס, והן היו בעיקר פיזיות - למשל, לא להתלהם יותר מדי, לא לצעוק, לעשות פחות מחוות ידיים גדולות. בעצם, להפחית את התיאטרליות, שאפיינה כל כך את בגין. הסברנו לו שבטלוויזיה אין קהל שהוא יוכל לסחוף. להפך, התיאטרליות שלו יכולה להפיל אותו. הוא התאמן על זה, והצליח. לא הרים את הקול, לא היה דרמטי מדי.
"היתה לו נטייה לחפש את המיקרופון, ואז להביט באופן רחב והיקפי, כאילו להשקיף על הקהל. הסברנו לו שהוא צריך להתעלם מהמיקרופון ולהסתכל למצלמה, וכך להעביר את הכריזמה האדירה שלו. הוספנו לו גם את החיוך הציני הקטן והעקמומי בתגובה לדברים של פרס, כי ידענו שיצלמו את זה. ז'ורבין אמר לו: 'אל תעשה מחוות תיאטרליות מוגזמות כמו שחקן בהבימה בשנות השלושים".
בעימות עם פרס. בגין הזיע מפנסי התאורה
"בעימות עצמו פרס עשה תרגיל, או שזה בכלל היה במקרה: הוא נכנס לאולפן הרבה אחרי בגין. באולפן דלקו פנסי התאורה, והיה חם מאוד. צריך גם לזכור שהוא התאושש מאירוע הלב, ולא היה בשיא כוחו. בגין ישב באולפן דקות ארוכות מאוד, עד שמישהו אמר: 'מה הם רוצים, לבשל אותו? למה פרס לא יורד?!' בינתיים הוא כבר הזיע והיה לו חם מאוד, עד שהוא ביקש אם אפשר להוריד קצת את האור, אבל אמרו לו שאי אפשר ושזה המצב, והוא קיבל את הדין.
"בעיה נוספת היתה שבגין נמוך מפרס, עניין משמעותי מאוד כשיש לך מתמודד אחד קטן ונמוך ואחד גבוה וזקוף. הבאנו לו שתי כריות לשבת עליהן, וזה לא היה לו נוח. הוא אמר 'אין צורך'. אבל הסברנו לו שזה בשביל המצלמה והוא התרצה, אבל הוא ישב על שתי כריות כל העימות, לא היה לו נוח. בסופו של דבר, העימות נגמר במעין תיקו, שכולו ניצחון של בגין. פרס הגיע כראש הממשלה וכפייבוריט, וחשב שהעימות יעניק לו את הניצחון בבחירות. התיקו הזה הספיק כדי להוכיח שבגין יכול להיות ראש ממשלה - וזו היתה אולי הפעם הראשונה שכל המדינה ראתה שהאיש הזה יכול באמת להיות ראש הממשלה".
• • •
בליל הבחירות היה משה ניסים בביתו בירושלים. "אברהם כץ טילפן אלי לפני המדגם בטלוויזיה, כי היו לו מקורות ברשות השידור, ואמר לי: 'משה, רציתי להגיד לך שהמדגם אומר 43 מנדטים, כמו שאמרת. זה קורה'.
"אחרי הבחירות היו אופוריה ושמחה גדולה. הרי נפל דבר שלא קרה בעבר ולא כולם ציפו לכך. גם הנפילה של המערך ל־32 מנדטים תרמה לתחושת ההתעלות, כי זה לא רק שאנחנו ניצחנו, אלא שהם נפלו נפילה דרסטית".
רוני מילוא היה באותו לילה במצודת זאב ופגש את בגין. "התחושה במצודה היא מסוג הדברים שקשה לתרגם למילים", הוא נזכר בהתרגשות. "חלום של שנים, שאתה לא מאמין שהתגשם. אני זוכר שהיה לי בכיס פתק עם תוצאות מחמש קלפיות בגבעתיים, שבכולן ניצחנו בהפרש ניכר, ואני הקראתי את התוצאות הללו מול כולם במצודה.
"בגין עצמו הגיע מאוחר בלילה, אחרי שהניצחון היה בטוח. את נאום הניצחון הוא נשא כמעט בשלוש לפנות בוקר, אחרי שידענו את תוצאות האמת. הוא עמד על הבמה עם הפעילים ועם האנשים שנבחרו לרשימה, כמו יגאל הורביץ, שהיה אחר כך שר המסחר והתעשייה שהתחיל בדרכו הפוליטית במפלגת רפ"י שהוקמה על ידי בן־גוריון. בגין אמר: 'אחרי שהתאחדנו כולנו, תלמידי פרץ ברנשטיין, אנשי המפלגה הליברלית, תלמידי בן־גוריון ואנשי תנועת החרות, כולנו יחד הבאנו את הניצחון'. זו היתה האמת, האיחוד הזה הוא שאיפשר את הניצחון. לאנשי תנועת החרות, אלה שהיו באצ"ל או שהוריהם היו באצ"ל, זו היתה תחושת התרוממות רוח שקשה לתאר".
נאור היה אז במטה הליכוד בירושלים. "לפתע הגיעה קבוצה של כלייזמרים חרדים והתחילה לנגן ולשיר. בכל ירושלים היו התפרצויות שמחה. אנשים שרו ורקדו ברחובות והיתה תחושה של הגשמת חלום, אבל יחד עם זה קצת חשש. שאלנו את עצמנו 'האם נצליח?'"
קצת אחרי הבחירות, החל לחץ בתנועת החרות לעשות מינויים פוליטיים. "ותיקי חרות הקימו ועדה בראשות איתן לבני, אביה של ציפי לבני וקצין המבצעים של האצ"ל לשעבר, שהיה איש אמונו של בגין עוד מימי האצ"ל.
"איתן ריכז את שמות החברים שרצו למנות לתפקידים שונים, הרקע שלהם, ומי מתאים לאיזה תפקיד. באחת השבתות באו לבגין הביתה כל ותיקי המחתרות, שרו שירים, ואמרו לו שזה הזמן לחלק את השלל. תשובתו של בגין היתה: 'נבחרנו לשרת את האומה, לא לחלק משרות'.
"התפיסה שלו היתה שהממשלה קובעת את המדיניות, והפקידות מבצעת אותה. ככה הוא התמודד עם הרבה פקידים של מפא"י, שהוא לא פיטר. אחר כך, לאט־לאט, התפנו משרות, ואנשי חרות כבר לא הופלו לרעה. אבל בגין לא ערף ראשים. אגב, גם ארליך אמר למחרת הבחירות: 'לא נבוא עם מטאטא ברזל לטאטא אותם'".
• • •
על הלוך הרוחות בקרב אנשי חרות אחרי המהפך אפשר ללמוד מהמסמכים שנתגלו לאחרונה במרכז מורשת בגין. אחד מהם הוא פרוטוקול של ישיבת מרכז חרות הראשונה לאחר המהפך, שהתקיימה ב־5 ביוני 1977 - כשהמשתתפים עדיין לא מעכלים את הניצחון הגדול.
בתחילת הישיבה מפרטים ח"כ יצחק שמיר (ששימש יושב ראש הנהלת תנועת החרות), ואריה דייקסל, שעמד בראש מחלקת הארגון של התנועה, את תהליך העבודה בשטח במערכת הבחירות ואת התוצאות על פי מגזרים ואזורים שונים בארץ.
"ההתלהבות, ההתנדבות והמאמץ שהשקיעו הפעילים במערכה זו היו מעל למה שראינו בכל מערכות הבחירות הקודמות", אומר שמיר. "אנשי יום הבחירות לא יכלו להפעיל את כל המתנדבים והרכב שעמדו לרשותם, דבר כזה עוד לא היה בכל מערכות הבחירות בתנועה, ואני חושב שבשום תנועה בארץ".
דייקסל מספר לחברים על התוצאות בשטח. "בשכונות דרום תל אביב, למשל שכונת התקווה, הדר יוסף ועוד, היתה לנו עלייה גדולה, שהובילה לצמיחה כללית של 0.9 אחוז בתל אביב כולה. בבאר שבע, שאותה תמיד הגדרנו כ'אדומה', גדל מספר הקולות לליכוד ב־7,000, שהם 7.8 אחוזים.
"שני המקומות שבהם קיבלנו את תוספת הקולות המרשימה ביותר הם עיירות העולים ואזורי הפיתוח. בעיירות העולים היו לנו בפעם הקודמת 33.2 אחוזים, כולל חיילים, והפעם הגענו ל־42.6 אחוזים, ללא חיילים. במבשרת ציון קיבלנו 57 אחוזים, ביבנה 50 אחוזים, ברמלה 45.1, וכך בעוד מספר רב של מקומות כאלה.
"באזורי הפיתוח היתה לנו צמיחה מ־39.2 ל־44.4 אחוזים, ללא קולות החיילים. בבית שמש זכינו ל־54 אחוזים, בבית שאן ל־44, במגדל העמק ל־43 ובדימונה, קריית שמונה וירוחם - ל־42. יש עוד מגזרים, שאינם מהווים מבחינה מספרית גורם רב, אבל אזכיר אותם בגלל העלייה בהם. בתנועה הקיבוצית, למשל, בבחירות הקודמות קיבלנו 1,380 קולות, והפעם קיבלנו 1,840 קולות - וזו עלייה גדולה".
בהמשך הישיבה אומר דב שילנסקי, שנבחר לראשונה לכנסת: "עלינו לעקור מהשורש את כל העיוותים והרעה של המשטר הישן". על כך עונה לו בגין: "לא באנו לרשת - באנו לשרת", ומוסיף ציטוט ממשפטו הידוע של צ'רצ'יל: "אם נפתח מריבה בין העבר להווה, נגלה שאיבדנו את העתיד".
מנחם בגין. "אל תעשה מחוות תיאטרליות מוגזמות כמו שחקן בהבימה בשנות השלושים", הזהירו אותו לפני העימות בטלוויזיה // צילום: לע"מ
תלונה אחרת נשמעת מפיו של שלמה גונן, הקובל על החלטת בגין למנות את משה דיין לשר החוץ, כדי לקדם את השלום עם מצרים. "איני מביא ברכה היום", אומר גונן. "במלחמת יום הכיפורים נמניתי עם חטיבת שריון שהשתתפה בקרבות הקשים ביותר ברמת הגולן, ובשבילי משה דיין הוא המחדל בהתגלמותו" (גם בציבור ובקרב משפחות שכולות נתפס דיין כאחד האחראים למחדל יום כיפור; י"פ).
בתגובה מקריא בגין מכתב שקיבל מאב ששכל את בנו בקרבות בתעלה. "יש לי דעה ברורה לגבי אחריות דיין למחדל יום הכיפורים", כתב האב לבגין, "אך אסור להפוך את הכאב להון פוליטי. העובדה שבחרת לתפקיד אדם שאינו חבר מפלגתך, כאשר השיקול לבחירתו הינו ממלכתי בלבד, מצביעה על נורמה חדשה, שלא היתה מקובלת עד היום".
לאחר מכן מתייחס בגין לחובות הכבדים שבהם היתה נתונה "קרן תל חי", שדרכה התנהל המימון של תנועת החרות במשך שנים. במהלך שנת 1975 התברר לראשי התנועה כי הקרן עומדת לקרוס תחת גל של חובות אדירים, שמקורם בהלוואות בריבית קצוצה שנלקחו בשוק האפור במשך כמה שנים. נושא זה היה כר נרחב למתקפות מצד המערך במהלך מערכת הבחירות.
"הבעיה שהביאה עלי צער עמוק, ושעליה אף עלול היה להישבר ליבי - והאמת היא שהוא כמעט ונשבר - היא שהתנועה האידיאליסטית המופלאה תיכשל על בעיה של חוב", אומר בגין. "אנו מסובכים בחוב רציני למספר ניכר של אנשים, ולא יעלה על הדעת שלא נקיים את ההתחייבויות המוסריות.
"שבוע לפני הבחירות ושבוע אחרי הבחירות הוספתי לטפל בבעיה זו, ואכן אספנו כמה מיליונים לירות והפקדנו אותן בידי ועדת הנאמנים, כדי להחזיר לנושים. אני מבקש את כל יושבי ראש הסניפים לחדש את מגבית החירום, ושכל אחד יתגייס לכך כמו לבחירות בהתלהבות ובאמונה. אנו רוצים לשלם, אנו רוצים להחזיר, התנועה מסוגלת לאסוף כמה מיליונים לירות, ויש לנו סיכוי להיפטר מבעיה זו אחת ולתמיד. אני מקווה שקריאתי לא תיפול על אוזניים אטומות, אנא עשו!"
באשר למצבו הבריאותי מרגיע בגין את הנוכחים. "המשבר היה קשה ואכן כמעט נשבר ליבי, אבל ברוך השם התגברתי, ואני יכול להודיע לכם שעל דעת שמונה פרופסורים, מגדולי הרופאים בישראל, אני אדם בריא. אני מבקש, בכל ויכוח שיהיה - אל תחוסו עלי".
• • •
במסמך נוסף, פרוטוקול של ישיבת סיעת חרות בכנסת מ־13 ביוני 1977, שבוע לפני הקמת הממשלה, דנים החברים בהרכב הממשלה במו"מ הקואליציוני עם השותפות העתידיות ובחלוקת התיקים בממשלה. שותפה קואליציונית פוטנציאלית חשובה ביותר היא מפלגת ד"ש בראשות יגאל ידין, ש"שתתה" קולות רבים מהמערך והגיעה להישג נאה של 15 מנדטים. בגין, כך מתברר, היה מוכן ללכת לקראתם כברת דרך מדינית לא קטנה, אולם הם הערימו קשיים לא מבוטלים.
"באשר לד"ש", אומר בגין, "הגשנו להם מסמך עם קווי היסוד של הממשלה והלכנו לקראתם רבות. תוכניתם המדינית היא בדיוק כתוכנית המערך, והעם נתן מנדט לקו המדיני המופיע במצע שלנו ושל המפד"ל. כדי להקל עליהם בנושא ההתנחלויות, העתקנו בכוונה תחילה את הסעיף בנושא כפי שהופיע בקווי היסוד של המערך.
"הם (ד"ש) הגישו לנו מסמך שבו סעיף אחד - מדינה יהודית־דמוקרטית. משמעות הסעיף הזה הוא החזרת יהודה ושומרון. בהמשך הם ביקשו שכל התנחלות תובא לאישור ועדת חוץ וביטחון. זה לא ייתכן. כשאמרו לנו שנפסיד בגלל עקרונותינו, לא ויתרנו. האם אחרי בחירות כאלה נוותר על העקרונות?
"אתמול סיכמנו שאם ד"ש לא תצטרף, נודיע על ממשלה של 63. זהו רוב לא גדול, אך מספיק כדי שתהיה ממשלה יציבה".
בהמשך הישיבה מתלונן ח"כ חיים קורפו כי "תנועת החרות מקופחת (לעומת מפלגות אחרות שעומדות להיכנס לממשלה; י"פ). הפעילות בשטח נעשתה על ידינו, וחברים מתמרמרים. היום לא מדברים על החברים, משום מה".
על כך משיב בגין: "תנועת החרות הקריבה תמיד קורבנות, גם בגח"ל, גם בליכוד וגם היום. צריך להבין שאחרת לא היינו מרכיבים ממשלה, והייתי צריך להחזיר את המנדט לנשיא. הטלנו על עצמנו מספר קטן של משרדים, ועלינו לעמוד בזה. עם זאת, ישנה בעיה חשובה, חובה שיהיו לפחות שני שרים בני עדות המזרח".
ואכן, לאנשי חרות היו בממשלה רק שלושה שרים: שר הביטחון עזר ויצמן, שר החקלאות אריק שרון (שנבחר לכנסת במסגרת מפלגת שלומציון ולאחר הבחירות הצטרף לחרות) ודוד לוי, שנכנס לכנסת לראשונה בשנת 1969, והתמנה עכשיו לשר הקליטה. כעבור שנה וחצי הוא קיבל גם את תיק הבינוי והשיכון.
כחודש לאחר הבחירות הקים בגין את ממשלת הליכוד הראשונה, עם 62 ח"כים: הליכוד (43), המפד"ל (12), אגודת ישראל (4), שלומציון (2) ומשה דיין (1), שפרש מהמערך, הפך לסיעת יחיד וקיבל את תיק החוץ. כעבור ארבעה חודשים, בעקבות המו"מ עם מצרים, הצטרפה לקואליציה גם ד"ש, ויגאל ידין מונה לסגן רה"מ.
• • •
"הדבר החשוב אחרי הבחירות קרה בזמן שבגין עבר עוד אירוע לבבי קטן והיה מאושפז בבית החולים", מספר נאור. "הוא הזמין לשם את משה דיין, שבכלל נבחר לכנסת מטעם המערך, וסיכם איתו את הפרמטרים שלפיהם יסכים להיות שר החוץ ולנהל את המו"מ עם מצרים. זה קבע את הכיוון שאליו הממשלה הולכת.
"השלום עם מצרים היה מטרה אסטרטגית מבחינת בגין. השיקול שלו היה שאם מוציאים את מצרים ממעגל המלחמה, לא תוכל לקום קואליציה ערבית, שתאיים באמצעים קונבנציונליים על עצם קיומה של מדינת ישראל, מה שהוכח כנכון.
בגין, קרטר וסאדאת בחתימת הסכם השלום עם מצרים, 1979 // באדיבות הספרייה הלאומית ארכיון דן הדני צילום: דן הדני
"כדי להגיע למו"מ מול מצרים, אחרי שתואר כטרוריסט וכמחרחר מלחמה, בגין היה צריך מישהו שהמצרים ומדינות ערב בכלל מסכימים לדבר איתו, ולכן הוא בחר בדיין. זה היה מינוי מפתיע, שמעט מאוד אנשים ידעו עליו. שמחה ארליך קיבל מבגין את הפתק של הסיכום בינו לבין דיין, כדי שיעביר אותו לאנשיו במפלגה הליברלית, והוא התמהמה עד כמעט הרגע האחרון, כי לא רצה את דיין. אבל בסוף זה עבר, ודיין אכן היה מי שניהל את המו"מ מול מצרים".
לדברי רוני מילוא, "המהפך הציל את מדינת ישראל. אלמלא התרחש, הציבור היה מפסיק להאמין במוסדות השלטון, בכנסת ובממשלה, כי הגיעו מים עד נפש. אם המערך היה זוכה בבחירות, אנשים היו מאבדים תקווה. אפשר לומר שלולא המהפך, הדמוקרטיה בישראל היתה שוקעת, ואנשים היו מרימים ידיים ואומרים שלא ניתן להגיע לשינוי, ושאם אחרי הטראומה של מלחמת יום כיפור וכל פרשות השחיתות עדיין אין שינוי, כנראה שבאמת אין עתיד.
"הייתי אז צעיר, והסתובבתי בקרב אנשי הדור הצעיר. שמעתי חיילים וחבר'ה לפני צבא שמדברים בייאוש. השינוי היה סיבה לאופטימיות, בעיקר בקרב הדור הזה, וגם אצל כל העם. אי אפשר היה להמשיך עם המצב הקודם".
הדו"ח החסוי של ה־CIA שניסה לחזות את העתיד (ולא ממש הצליח)
בחירות 1977 עוררו עניין גדול גם מעבר לים. ב־1 פברואר 77' חיברו אנשי
ה־CIA מסמך חסוי, שכותרתו "תזכיר מודיעיני - הבחירות בישראל והשפעתן על המשא ומתן לשלום". במסמך, שנמצא במכון מורשת בגין ונחשף כאן לראשונה, מנתחים אנשי הביון האמריקני את התוצאות האפשריות של הבחירות ואת מידת השפעתן על המדיניות הישראלית - בעיקר בכל הקשור למו"מ לשלום עם מדינות ערב, בדגש על ויתורים טריטוריאליים אפשריים בסיני וברמת הגולן. חלק מההערכות האמריקניות התגלו כנכונות, אולם חלקן היו שגויות, כמו הערכת הסיכויים להצלחת הסכם שלום עם מצרים תחת ממשלה של בגין.
"בגלל אי שביעות הרצון העממית מממשלת רבין, תאבד מפלגת העבודה חלק מהמושבים בכנסת ותצא מהבחירות עם הגבלה משמעותית", נכתב במסמך. "הסבירות לממשלת אחדות לאומית, המורכבת ממפלגת העבודה ומהימין בראשות גוש הליכוד, גדולה. בממשלה כזו, קרוב לוודאי שישראל תדרוש מחיר גבוה יותר לוויתורים בסיני ובדרום הגולן מאלה שהערבים מוכנים לשלם.
"ללא קשר לתוצאות הבחירות, מנהיגים ישראלים יתנגדו לכל מאמץ של ארה"ב לדחוף אותם לוויתורים גדולים יותר. הם עדיין לא מאמינים לערבים ומפחדים שוויתורים יגרמו לערבים תיאבון לטריטוריה שהישראלים אינם מתכוונים להחזיר לעולם.
"היכולת של ממשלת מערך מתונה לשאת ולתת על עתיד השטחים תהיה מוגבלת במיוחד. רבין חידש ב־1974 את ההתחייבות שנתנה לפניו גולדה מאיר, לערוך בחירות לפני חתימה על כל הסכם שכולל ויתורים בשטחים. קרוב לוודאי שהוא יעשה זאת שוב.
"ממשלת מערך בראשות פרס תנקוט בוודאי קו עצמאי ותקיף יותר ביחס למשא ומתן, אבל ההבדלים המעשיים בין פרס לבין מה שמכונה 'מתוני המערך', כמו רבין, אינו גדול. פרס ינסה לנהל מו"מ קשוח, אבל יהיה מוכן, בדיוק כמו רבין, להסכמים זמניים עם סוריה ומצרים לסיום מצב הלוחמה, תמורת אותם ויתורים כמו רבין.
"דווקא ממשלה בראשות הליכוד, אם תקום, תנסה להאיר את עמדתה הקשוחה בנושא המשא ומתן באור חיובי יותר ותדגיש את נכונותה לפשרות בגולן ובסיני תמורת 'שלום אמיתי' עם הערבים. עם זאת, ממשלת ימין בראשות בגין, מבחינת הייצוג בכנסת, תהיה הקשה מכל, ויידרש לחץ אמריקני חזק כדי להביאה לוויתורים".
במסמך מוזכרת גם הצעה להתערבות אמריקנית במהלך מערכת הבחירות. "מה שעשוי ליצור שינוי הוא הזמנה של יצחק רבין לביקור בוושינגטון מתישהו בחודש מארס - מהלך שיכול לסייע לדחיפתו לפיסגה, אך יתפרש בישראל כתמיכה אמריקנית בו".
ואכן, קרטר הזמין את רבין לבית הלבן במארס 1977, מהלך שעורר זעם גדול בליכוד והוביל לכך שבגין אף שיגר לנשיא האמריקני מכתב ביקורת חריף.
לאחר הבחירות, ביולי 1977, חיבר ה־CIA מסמך נוסף, ובו פרופיל על מנחם בגין והערכות לגבי פעולותיו כראש הממשלה החדש. במסמך זה מתגלה דווקא הערכה חיובית יחסית בנוגע לסיכויים של משא ומתן בין ישראל למדינות ערב.
"כראש הממשלה הראשון בתולדות ישראל שאינו ממפלגות השמאל, מפא"י והמערך, עשוי בגין לבצע שינויים במדיניות ישראל, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית", נאמר במסמך. "בגין הוא אדם בעל עקרונות מוצקים ואמונות חזקות, ועמדתו צפויה להיות נוקשה ברוב הנושאים. עם זאת, מאז בחירתו חל שינוי באופיו, והוא מתנהג כראש ממשלה מפוכח ומתחשב, המגלה מנהיגות לאומית.
"בגין התמיד בהתנגדותו לוויתורים מצד ישראל בגדה המערבית ובעזה, או לחזרה לגבולות 67', אם כי גילה פתיחות מסוימת לוויתורים ברמת הגולן ובסיני. הוא אמר שממשלתו תעודד הקמת התנחלויות בגדה, והוסיף כי לאזור זה חשיבות אסטרטגית בהגנה על ביטחון ישראל. בגין מתנגד לרעיון של הקמת מדינה פלשתינית ולכל ניסיון למשא ומתן עם אש"ף.
"מנגד, הביע בגין הסכמה למו"מ ישיר עם מדינות ערב, ואף אמר לאחרונה כי ישראל תהיה מוכנה להשתתף בוועידת שלום בינלאומית עם מדינות ערב בז'נבה בסתיו הקרוב. למרות התנגדותו המוצקה בעניין הפלשתיני, הוא סבור כי על כל המשתתפים בוועידה בז'נבה להגיע ללא תנאים מוקדמים, וכי כל הנושאים ניתנים למו"מ.
"בגין מאמין כי פגישות פנים אל פנים עם מנהיגים עולמיים יכולות להביא לשינויים ואף להביא לפתרון בעיות בינלאומיות. מתוך אמונה זו, הוא אמר כי ארה"ב וישראל יכולות להגיע להבנה בנושא הערבי, ולהמשיך את ההיסטוריה הארוכה של הידידות הטובה ביניהן. הוא תומך בעמדתו של הנשיא קרטר בכל הנוגע לזכויות אדם, ומחשיב את ארה"ב למנהיגת העולם החופשי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו