הקמפיין: "לגרש ערבים ולגייס חרדים"

שירת הסטיקר

"לישראלים יש מכנה משותף אחד לימין, לשמאל, לתל־אביבים ולפריפריה: להרוג את הערבים ולהחזיר את השטחים", אמר הקמפיינר המיתולוגי של אריק שרון ומפלגת העבודה, ראובן אדלר, לפני 15 שנה. נצח במושגי עם הנצח. מאז עברנו טבח ושינויים דמוגרפיים, מגפת קורונה ומגפת קלפיות. אז מה הישראלים רוצים כיום?

ישראל 2025 מתחילה להריח בחירות, זרמים תת־קרקעיים עוברים מתחת לרגלינו. קשה לראות אותם, אבל אפשר להתחיל להריח אותם. פיצוח מערכת בחירות מורכב משלוש רגליים: נושאים, מועמדים ומבנה - מה, מי ואיך. עוד לא נמצא המועמד שעומד על שלוש הרגליים, אבל גם לעמוד על שתיים זאת פריבילגיה לא רעה במצבנו. קדימה.

נושאים, או: על מה נדבר?

נתחיל במה לא: בתחילת העשור הקודם הסכמה למדינה פלשתינית הייתה כמעט קונצנזוס בחברה הישראלית. מפלגות השמאל והמרכז קידמו אותה בהתלהבות, ואז נאום בר־אילן של נתניהו ב־2009 שם את החותמת שהפכה אותו לסוגיה שרק הימין העמוק נותר מתנגד לה. המצב כיום התהפך לחלוטין: ההתנגדות למדינה פלשתינית זורמת לאורך כל המערכת הפוליטית הישראלית - מהימין, מהמרכז ועד לחלקים מבוחרי יאיר גולן. לא לחינם לא תשמעו את הגנרל שהגיע ממרצ מדבר על הקמת פלשתין. הנושא יכול לצוף מחדש סביב סוגיית הסכם עם סעודיה ושאר פעלולי קמפיין נתניהו, אבל לכל הדעות יהיה מדובר בהצהרה שלאיש אין כוונה לממש.

הלאה: כמו בתמונת ראי למדינה פלשתינית, נושא הטרנספר, או בשמו המכובס "עידוד הגירה", היה מוקצה כמעט לחלוטין בציבוריות הישראלית. הרב כהנא תמך בטרנספר בכפייה, גנדי דיבר על טרנספר מרצון, ליברמן מלמל משהו על חילופי שטחים, הם היו השוליים של השוליים. ממחקרים שנעשו בחודשים האחרונים עולה כי עידוד ההגירה ובפרט מעזה הפך לנושא שצובר תמיכה בימין, עד למרכז־שמאל הישראלי. נו טוב, הישראלים קצת פחות סובלניים לשכנים שרוצים לכרות את ראשיהם ולאנוס את בנותיהם במרחק חצי שעה מהבית. ראיתי זאת במחקרי עומק וידעתי שכשיש ביקוש, גם יגיע היצע, אבל מי היה מאמין שנשיא ארה"ב יהיה בתפקיד הדילר.

הנושא השני הוא נושא השוויון בנטל. מצד אחד, נושאי דת ומדינה, ובפרט הגיוס, הפיל ממשלות פעם אחר פעם בישראל. מהאולטימטומים של ליברמן ועד החמץ של סילמן. זה תמיד חזר לשם. ומצד שני - אף ממשלה, מנתניהו ועד בנט ולפיד, לא קידמה את הסוגייה במילימטר.

ואז הגיעה המלחמה. הסכנה הקיומית, כמות ההרוגים והפצועים הבלתי נתפסת, היציאה למילואים, קריסת המשפחות והעסקים שנלוותה לכך - הפכו את הנושא הזה לאחד הדרמטיים במערכת הבחירות הקרובה. אנחנו עומדים להיתקל ב־70 גוונים של גיוס: עם סנקציות כלכליות, עם סנקציות אזרחיות (ליברמן קרא השבוע לשלילת הזכות לבחור לכנסת ממי שאינו משרת), מכסות גיוס ויעדי לימוד תורה. ההתנהלות המחפירה של מנהיגי החרדים, שפתחו מוקד משתמטים וקראו לא לגייס גם בטלנים, הבהירה את המצב: הם לא רוצים להתגייס, אבל שלפחות לא יבקשו מאיתנו גם לשלם על זה.

נתניהו כמובן יגיע לבחירות עם ג'גלינג של סעודיה, איראן, שלום אזורי ואיום קיומי. אבל מולו, בפרפרזה על אדלר, תתייצב האג'נדה המכריעה של הבחירות הבאות: לגרש ערבים ולגייס חרדים.

המועמדים, או: במי נבחר?

אם נתמצת את הקריטריונים לראיון העבודה שנערוך למועמדים בקלפי, יהיו בו שלושה תנאי קבלה: ניסיון ביטחוני, תדר אחדות, ודמויות חדשות.

ניסיון ביטחוני - זה קורה כבר עכשיו: הנסיקה של יאיר גולן על חשבון לפיד (שעוד ייתן פייט כרגיל), הצמיחה של בן גביר שחילק נשק כשר לביטחון לאומי על חשבון סמוטריץ', בנט שהיה ראש ממשלה ושר ביטחון וכמובן נתניהו, גנץ ואיזנקוט. על הקו מחכים גם יועז הנדל ועופר וינטר. הקריטריון ברור כמו התרעה של תצפיתנית שאיש אינו מקשיב לה.

תדר אחדות - לא מומלץ להחרים מפלגות בבחירות הקרובות. הציבור הישראלי מאס בממשלה צרה, לא כזאת שמסתמכת על בן גביר ולא כזאת שמחכה למוצא פיה של מועצת השורא. ההתחייבות להקמת ממשלת הסכמה לאומית, ממשלת משרתים שנולדה בחולות ג'באליה, הרחק מהפייק־מחלוקות בתקשורת, ושאליה יצטרפו כוחות נוספים שיקבלו את קווי היסוד שלה - היא תנאי שרוב המפלגות חפצות המצביעים יצטרכו להתחייב לו ומראש.

דמויות חדשות - כאלה שגם אינן חלק מהמחדל. הציבור הישראלי בהסכמה גורפת שהמדינה לא מנוהלת. זהו נושא שאינו סקסי, אבל הוא עולה בחיי אדם. קריסת המערכות בישראל ב־7 באוקטובר, חוסר היכולת להקים מנהלות שיקום לצפון ולדרום במשך שנה וחצי, המצב שבו האנשים הלא נכונים הוצבו כמו מסמר חלוד במקומות הלא נכונים, הם עוד תדר תת־קרקעי שיעמוד בבסיס האמון שניתן בפרסונות. דוגמה אחת לפתרון: הצבת ראשי הערים בחזית הארצית כמענה לצורך באנשי ניהול עם קבלות.

צריך להגיד ביושר - לא יהיו דמויות שיענו על שלושת הקריטריונים: לא כל אדם חדש יהיה עם ניסיון ביטחוני, לא כל מי שיבטיח חיבורים יהיה משוחרר מהמחדל, אבל מי שיצבור יותר נקודות בכל אחד מתנאי הקבלה הללו, יתקרב יותר לפרסה בכנסת.

מבנה, או: איך עושים זאת?

44 מתוך 58 חברי האופוזיציה בכנסת הנוכחית נבחרו על ידי ארבעה אנשים: גנץ, לפיד, ליברמן ובן גביר. בספרו "לפתוח את המועדון" מציע עידן רול להוריד את אחוז החסימה. כמו כל רעיון טוב אצלנו, אף אחד לא טרח לעזוב את הרכילות הפוליטית ולהקשיב לדבריו.

הורדת אחוז החסימה תאפשר להיפטר מההצבעות האוטומטיות ומהקיבעון המחשבתי, ובעיקר להקים מפלגות נישה שיכולות להיות כר פורה לשינוי בחברה הישראלית:

מפלגת חרדים מודרנים, מפלגה ערבית חברתית, מפלגה דתית לאומית מתונה, מפלגת מילואימניקים, ובכלל הזדמנות לאנשים מוכשרים להיכנס לכנסת בלי צורך להביא יותר מ־150 אלף קולות. במקום סימון מושיאשוילי מש"ס נקבל חבר כנסת תומך גיוס, במקום אוסאמה סעדי מתע"ל נקבל חבר כנסת שאינו תומך טרור. נעמוד בזה.

הורדת אחוז החסימה ופתיחת השורות יסייעו גם ליצירת מפלגות היברידיות, שישברו את הגושים שתקעו אותנו בחירות אחרי בחירות.

אנשים טובים עומדים בפתח, צריך להחליט לתת להם מפתח.