בלאק מג'יק

בגיל 17 ניגשה נילי בלאק למאמן נבחרת הפוטבול שבה שיחקה והודיעה לו שהיא עוזבת. "זה היה אחרי אולימפיאדת לונדון", היא מספרת, "הסברתי לו שיש לי שאיפה וחלום להגיע לאולימפיאדה הבאה, ושהסיכוי שלי לעשות את זה יותר גדול באיגרוף תאילנדי, שבו עסקתי במקביל, בתקווה שיהפוך לענף אולימפי. הוא תמך בי במאה אחוז ואמר שהוא מאמין שאגיע לגדולות". 

והוא צדק. חמש שנים לאחר מכן בלאק (22) היא הספורטאית הישראלית המעוטרת ביותר, שמחזיקה ברשימה יוצאת דופן של הישגים - במיוחד לצעירה בגילה: אלופת העולם באיגרוף תאילנדי (מואי תאי) לשנים 2016 ו־2017, אלופת העולם בקיקבוקס לשנת 2015 ואלופת אירופה באיגרוף תאילנדי (מואי תאי) לשנת 2014. לאלה מתווספות זכיות בגביע העולם באיגרוף תאילנדי בשנים 2015 ו־2016, ובחירתה ב־2015 לספורטאית השנה בענפי ספורט לא אולימפיים בטקס של משרד התרבות והספורט.

בלאק מספרת בגאווה שעיתון ה"אלגמיינר ז'ורנל", שיוצא לאור בשפה היידית בארה"ב לציבור היהודי, בחר בה לפני שנתיים כאחת מ־100 היהודים המשפיעים בעולם ("הייתי באותה רשימה עם אדם סנדלר"), ובאונסק"ו הציגו אותה כמודל להשראה בכל הקשור לנשים חזקות ולמאבק באלימות נגד נשים ("ראיינו אותי וסיפרו את הסיפור שלי באו"ם"). 

עכשיו היא בעיצומן של ההכנות לקראת השתתפותה במשחקי העולם, שייפתחו ביום חמישי הבא בפולין. מדובר באירוע השיא של הענפים התחרותיים הלא אולימפיים, שנערך בכל ארבע שנים, כמו האולימפיאדה. יחד איתה ייצאו למשחקים עוד 17 ספורטאים מישראל, שיתחרו בענפים השונים. 

כשמגיעים לתחרות כזאת עם התואר אלופה, הלחץ לזכות בזהב רק גובר. "ברור לי שיש להרבה אנשים ציפיות ממני. גם לי יש ציפיות מעצמי, ואני מודעת לכך שכרגע אני המועמדת מספר 1 בעולם. כל הבנות שיתחרו בענף שבו אני מתחרה יבואו למשחקים עם רצון לערוף לי את הראש. לכן אני לא באה אדישה, אני מתאמנת גם פיזית וגם בראש. זה כל הזמן במחשבות".

•   •   •

בלאק נולדה בבולטימור למשפחה דתית־לאומית, שעלתה ארצה כשהיתה בת שנתיים. יש לה שני אחים - עמי (25) וקובי (15), ושלוש אחיות - דניאלה (24), אריאה (21) וזואי (18). אחיה חיים (4) נולד לאביה בנישואיו השניים. האב דוד הוא רופא שיניים במקצועו, האם רינה עוסקת במשק בית.

היא היתה ילדה ספורטיבית. "כשהייתי בת 10 הצטרפתי לאמא שלי, שנרשמה לחוג איגרוף תאילנדי של בני קוגן בירושלים (המאמן שלה גם היום; מ"ח). לא נדלקתי מייד על האיגרוף, הלכתי לשם בעיקר כי זה נתן לי תעסוקה אחרי בית הספר. הייתי חוזרת הביתה אחרי הלימודים, לוקחת משהו לאכול ויוצאת לאימון". 

באותן שנים היא עסקה בכמה ענפי ספורט נוספים, ובהם כדורסל ובייסבול. לפוטבול הגיעה בעקבות מודעה שראתה אמה על פתיחת קבוצה לנשים. האם הציעה את הרעיון לבתה דניאלה, אבל נילי ביקשה להצטרף. מהר מאוד הבין המאמן את גודל הפוטנציאל של בלאק והציע לה לעבור לעתודה, ומשם לנבחרת. 

באותה עת עלו היחסים בין הוריה על שרטון, והיא מצאה מפלט באימוני הפוטבול. "האימונים היו בשבילי סוג של בריחה מהצעקות ומהריבים שהיו בבית. היינו בנבחרת קבוצה של 12 בנות לפחות, שהיו כמו משפחה שנייה שלי. הערצתי אותן, הן טיפלו בי וחיזקו אותי בקטע של המנטליות הספורטיבית והמנטליות שלי כבן אדם. כשהייתי בת 11 הוריי התגרשו. אמא שלי יצאה בשאלה, ואבא שלי נשאר דתי־לאומי".

בבית הספר לא הצטיינה. "הייתי מבריזה משיעורים, לא הייתי תלמידה טובה, ותמיד שיחקתי עם הבנים. הייתי סוג של טום בוי".

בכיתה ז' התחילה את לימודיה באולפנת נגה בבית שמש, על תנאי. "אמרו לי שאם לא אשפר את הציונים שלי, יעיפו אותי. אבל המשכתי להבריז משיעורים והעתקתי במבחנים. נקודת המפנה היתה בכיתה ט', כשהתחלתי להשקיע את כל כולי בפוטבול.

"משהו השתנה בחשיבה שלי. הבנתי שכמו שאני משקיעה בספורט, ככה אני צריכה להשקיע בלימודים. הציונים שלי התחילו לעלות, ודברים השתנו לטובה".

בכיתה י"א החליטה לעזוב את הפוטבול ולהתמסר לאיגרוף תאילנדי. "איגרוף תאילנדי שונה מאיגרוף רגיל. הוא נקרא 'קרב שמונת האיברים': שתי ידיים, שתי רגליים, שני מרפקים ושתי ברכיים - להבדיל מאיגרוף, שכולל רק עבודת ידיים. אלה שני ענפים נפרדים, עם חשיבה שונה ותנועה שונה. זו עבודה שונה לגמרי".

באליפות העולם במינסק לפני חודשיים, מנצחת בקרב על הזהב מול אנסטסיה נפיאנידי הרוסייה. "בסיבוב השני הייתי בטוחה שהיא ניצחה" // צילום: דוד שרבני

היא מתגוררת היום בבית שמש עם אמה. מגדירה את עצמה דתייה מסורתית, שומרת שבת וכשרות, אבל אוכלת גם במסעדות לא כשרות ("רק מוודאת מראש שהסלמון שהזמנתי הוא אכן סלמון ולא בשר לא כשר").

"אורח החיים שלי כרוך בפשרות שונות שאני עושה, אבל לא כאלו שאני לא יכולה לעמוד בהן. למשל, האימונים והקרבות שאני עושה עם בנים הם ספורט נטו, אין שום מגע שלא במקום. אני מתאמנת עם מכנסיים קצרים ועם גופיות ספורט קצרות, אי אפשר להתאמן אחרת באופן יעיל.

"כשאני מתחרה בחו"ל בשבת ומקום התחרות רחוק מהמלון שבו אני שוהה, אני הולכת ברגל. אפשר להיות דתייה וגם ספורטאית תחרותית - הערכים מגיעים קודם כל מבפנים, ובטח שלא מהחיצוניות".

היא לא מפסיקה לחייך. משדרת שקט ואופטימיות, ובעיקר צניעות. גם כשהיא מספרת על הישג שלה, תמהר מייד למתן את ההתלהבות ותדגיש שהעבודה הקשה לא מסתיימת אף פעם.

"כמו שהפסד יכול להיות סוג של סטירה ולנער אותי כדי שאעבוד חזק יותר, כך גם ניצחון. אני לא נשארת בהיי וחושבת לעצמי שזהו, עשיתי את שלי. אני משתמשת באמירה מוכרת מהפוטבול האמריקני, שם משחקים בימי ראשון: Any Given Sunday. הכל יכול לקרות, לטוב או לרע. אין מקום לשאננות". 

פרופורציה היא גם מילת מפתח באופן שבו היא מתנהלת, וחלק מסוד הקסם שלה. "אני יודעת שכולם רוצים שאני אנצח, אולי אפילו חושבים שאני חייבת לנצח. אבל אני לא חייבת שום דבר לאף אחד. כשלא ניצחתי בתחילת דרכי, לאף אחד לא היה אכפת. גם עכשיו, כשאני ברמה מסוימת ובמעמד מסוים ולאנשים יש ציפיות ממני, אני לא מתמקדת בזה. אני באה לתחרויות עם רצון לקחת את הזהב, אבל יודעת שהכל יכול לקרות, ולכן לא נשארת אדישה, אלא עושה כל מה שאני יכולה כדי לבוא מוכנה ולנצח".

אנחנו מדברות תוך כדי אימון, בעת שבלאק בועטת וחובטת במאמן שלה. השיחה לא מוציאה אותה מריכוז. "ריכוז הוא מילת המפתח", מסביר קוגן. "במהלך הקרב היא צריכה גם להקשיב למה שאני אומר לה, גם לנתח סיטואציות, גם לתקוף, גם לחטוף מכות - זה מחייב אותה להיות סופר מרוכזת". 

לפני חודשיים, באליפות העולם במינסק, היא ניצחה בקרב על הזהב את אנסטסיה נפיאנידי הרוסייה, בקטגוריית 57-60 ק"ג. 

"כשהכריזו עלי כמנצחת, הרגשתי הקלה גדולה. אני שוקלת ביומיום 63 ק"ג, ולקראת התחרות ירדתי ל־60. אנסטסיה באה מקטגוריית משקל של 63.5 ק"ג, זאת אומרת שביומיום היא שוקלת 66 ק"ג. היא ירדה משמעותית כדי להתקבל למשחקי העולם - ואני מי שעמדה בדרכה לשם.

"בכל מכה שלה הרגשתי את הכוח של 66 ק"ג לעומתי. זה הכניס אותי לפאניקה, אפשר לראות את זה גם במהלך הקרב. את הסיבוב הראשון ניצחתי, אבל בסיבוב השני הייתי בטוחה שהיא ניצחה ושהתוצאה לקראת הסיבוב השלישי והאחרון תהיה תיקו. חיכיתי במתח לתשובה, עד שנודע לי שניצחתי גם בסיבוב השני. 

"בשלב הזה ידעתי שאסור לי בשום אופן לאבד את הריכוז, כי היא תעשה הכל כדי לנצח בנוקאאוט ולקחת את המדליה. ידעתי שאני חייבת להיזהר ולא להיכנס איתה לעימות, שייתן לה יתרון. היא באמת ניצחה בסיבוב השלישי, אבל לא בנוקאאוט, כך שאני ניצחתי בקרב".

אחרי הקרב, ככל שזה יישמע מוזר, יצאו השתיים לאכול ביחד. "אנחנו חברות", היא מחייכת. "יש לי חברות רבות מרחבי העולם, שפגשתי בתחרויות השונות. היתה מתאגרפת מצרפת שניצחתי בנובמבר 2016, ומאז, בכל פעם שאנו מתראות בתחרויות, היא אומרת שהיא מחכה להתחרות מולי שוב, כי אני יריבה טובה וכי היא אוהבת את סגנון הלחימה שלי. באליפות העולם לא השתתפנו בקרבות באותה קטגוריה, וכשעליתי לגמר - היא באה לעודד אותי.

"אני חושבת שהחברויות האלו מתאפשרות כי לבנות יש יותר יכולת לוותר על האגו מאשר לגברים. קל לנו יותר לפרגן אחת לשנייה". 

•   •   •

כמו כל מתאגרף, בלאק סופגת לא מעט חבטות באימונים ובקרבות. לא שזה מפחיד אותה. "יש לי יתרון של שנות אימון רבות, עוד מילדות. מבחינתי לקבל מכה זה כמו לנשום, זה טבוע בי". 

לא פעם נפצעה, לעיתים פציעות קשות, אבל מעולם לא באופן שגרם לה להרהר בפרישה. "סבלתי בעבר מפנס בעין, משבר באף, ואפילו מקרע בגיד, פעמיים. הפעם הראשונה היתה בשנת 2014, והשנייה, בשנה שלאחר מכן, ברגל השנייה. נאלצתי לעבור שיקום ארוך של שלושה חודשים. באותה תקופה היו לי רגעי שבירה. פעם אחת התאמנתי במהלך השיקום, וכמעט לא הצלחתי לזוז מרוב כאבים. זה שבר אותי, התחלתי לבכות". 

כבר שלוש שנים, מאז תקופת שירותה הצבאי כספורטאית מצטיינת, היא מתאמנת עם בני קוגן במכון בתל אביב ובמכון בירושלים. "אנחנו משתפים אחד את השנייה בהכל", היא אומרת. "מתייעצים, פתוחים אחד עם השנייה.

"יש מאמנים שמה שהם אומרים זה קדוש. איתו זה לא ככה. הוא מנהל איתי דיאלוג, הוא קשוב אלי, ואני אליו. הוא מכיר אותי עוד מאז שהייתי בתחתית".

האם רינה מוסיפה: "הקשר ביניהם מדהים. כל אחד גידל את השני. אני תמיד אומרת לה כמה אני מקנאה בבני, בקטע טוב. הוא חווה איתה את הקרבות, את הניצחונות, את הרגעים הקשים ואת הטובים. לי אין אפשרות לנסוע איתם לתחרויות, אז אני לא חווה את זה". 

קוגן (44), גרוש ואב לילדה בת 7, מספר על השעות הרבות שהם ביחד באימונים ובתחרויות, לפעמים שבועות. "היא כמו הבת השנייה שלי, אני לא מהסס להתייעץ איתה על כל דבר". 

מה סוד ההצלחה שלה?

"בראש ובראשונה - אופטימיות. היא מאמינה בעצמה וביכולותיה. מעבר לזה, היא חרוצה מאוד. יכולה להתאמן שעות, ולא תשמעי אותה מקטרת. כבר הכרתי בעבר ספורטאים כישרוניים מאוד, אבל הם לא אהבו להתאמן, חששו מפציעות, לא השקיעו כמו שצריך. מצד שני, היא לא פנאטית. אם אני אומר לה שהיא חייבת מנוחה כי הגוף זקוק לזה, היא תנוח". 

לאימונים שלה מקדישה בלאק שש שעות בכל יום, למעט שבת. "בשבת אני נחה, מקסימום יוצאת לריצה קלה". גם משטר התזונה שלה בהתאם. "אני לא יכולה לאכול מה שבא לי, מתי שבא לי. הכל מנוהל לפי זמני האימון. אני נמנעת לחלוטין מצריכת סוכר. לפעמים, בעיקר בשבתות, יכול להיות מצב שבו אני אוכלת יותר פחמימות - זה תלוי אם אני לפני תחרות או לא. אחרי התחרות האחרונה פרגנתי לעצמי שתי כפיות גלידה".

ככל שקטפה יותר הישגים, כך גדלה ההתעניינות בה. היום היא מקבלת ליווי צמוד מאנשי המקצוע מטעם התאחדות "אילת" לספורט תחרותי לא אולימפי ו"אתנה" - המועצה הציבורית לקידום נשים בספורט. שני הגופים הללו מממנים את כל צרכיה המקצועיים - אספקת ציוד, מימון הטיסות לתחרויות ולמחנות אימונים, טיפולי פיזיותרפיה, מומחי תזונה ועוד. בשנה האחרונה היא גם קיבלה חסות מחברת תוספי התזונה 32Gi.

"בגיל 18 טסתי לתאילנד לתחרות הבינלאומית הראשונה שלי, ומימנתי הכל מכיסי - 10,000 שקלים שחסכתי. הייתי חייבת להגשים את החלום שלי. היום התמיכה בי מאפשרת לי להקדיש את כל הזמן לאימונים ולתחרויות".

עם המאמן בני קוגן. "הוא מנהל איתי דיאלוג - הוא קשוב אלי, ואני אליו" // צילום: יהושע יוסף

אי אפשר להתעלם מהשרירים שלה. "לא פעם אני מבחינה במבטים שנועצים בי גברים ונשים, אבל אני ממש לא מתרגשת. פעם נכנסתי לסאונה ושמעתי שני ילדים מתווכחים אם אני בן או בת. ניגשתי אליהם ואמרתי בחיוך: 'אני בת'. אני חושבת שזה בגלל החברה, שמכתיבה לנו כבר מילדות איך גבר צריך להיראות ולהתנהג ואיך אישה צריכה להיראות ולהתנהג".

אילו תגובות את מקבלת מגברים?

"כל מיני. 'בואי מכות', 'את בטח יכולה לפרק אותי', 'איזה גברית', 'איזה שרירית', 'איזה מגניבה', 'איזה חזקה'. התגובות החיוביות מגיעות לרוב מגברים שעוסקים בספורט, ובפרט באיגרוף.

"גם מנשים אני מקבלת מבטים, אבל אני חושבת שבמובן החיובי. נראה לי שאני מהווה עבורן הוכחה לכך שאישה לא חייבת להיראות באופן מאוד מסוים, אלא שהיא יכולה להיראות גם כמוני - שרירית, ובעיקר להגשים את עצמה".

איך זה הולך בדייטים?

"יש גברים שהעיסוק שלי באיגרוף מרתיע אותם. אני מניחה שהם מרגישים שאני לוקחת מהם את המקום המסוים שהם אמורים למלא, כביכול, של הענקת תחושת ביטחון לאישה. העובדה שאני אישה חזקה גורמת להם להרגיש מאוימים.

"מצד שני, גם כשאני פוגשת מישהו מתאים, והיה מישהו כזה לא מזמן, אין לי הרבה זמן להשקיע במערכת יחסים. אני כל כולי באיגרוף. גם לצאת עם חברות לבילוי אין לי זמן. הזמן שלי הוא באימונים, אני אוהבת את זה. יוצא לי לפעמים לבלות, אבל יותר עם המשפחה ופחות עם חברים או חברות, כי בדרך כלל הם פנויים כשאני לא פנויה". 

מקרב אחיה ואחיותיה, היא היחידה שעוסקת בספורט תחרותי. אמה רוכבת תחרותית על אופניים כבר ארבע שנים, ואף משתתפת במכביה הנוכחית. גם החברות שלה עוסקות בספורט, "אחת היא פיזיותרפיסטית ואחת מאמנת כדורסל. אנחנו מבינות זו את זו, כי כולנו באות מאותו תחום".

בלאק שואפת שהאיגרוף התאילנדי יהפוך לענף אולימפי. קוגן מוסיף כי בדצמבר 2016 נעשה צעד משמעותי בכיוון, כשהאיגוד העולמי לאיגרוף תאילנדי נבחר להיות חבר בוועד האולימפי. 

איפה תהיי בעוד עשר שנים?

"באוקטובר הקרוב אני מתחילה ללמוד פסיכולוגיה של הספורט במרכז הבינתחומי בהרצליה. בעוד עשר שנים אני מקווה להיות פסיכולוגית הספורט המובילה בעולם".

אתם עוד תשמעו עליה. 

״משחקי העולם״: ג'יוג'יטסו, וויקבורד וקיקבוקס

במשחקי העולם, שייפתחו ביום חמישי הבא בפולין ויימשכו עשרה ימים, ישתתפו 111 מדינות ו־4,000 ספורטאים, שיתחרו ב־31 ענפי ספורט לא אולימפיים.

המשלחת הישראלית מונה את גיא פירר, שיתמודד בוויקבורד (סקי מים בכבלים ובסירות); איתי גרשון בקיקבוקס; רון כהן, אביתר פפרני ודודי בן זקן בג'יוג'יטסו; נטלי דריקר, פרנצ'סקו פאריס, ג'ניה ליבמן וג'ניה סובורוב בריקודים סלוניים; נילי בלאק ואיתי גאיר באיגרוף תאילנדי; אייל פלגי, טימור ברג, ינאי כלפה, דניאל אורלביץ', לידר דנה ואפי סואץ באקרובטיקה; ולינוי אשרם בהתעמלות אמנותית (בתרגילים שאינם נכללים בענף במסגרת האולימפיאדה).

בישראל מאוגדים הענפים התחרותיים הלא אולימפיים במסגרת התאחדות "אילת". נשיא ההתאחדות, אריק קפלן, אומר כי "ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במגוון ענפים לא אולימפיים. אנחנו מגיעים למשחקי העולם עם יכולות מצוינות ואנרגיות נפלאות, וכולי תקווה שנחזור משם עם מדליות, כפי שכבר הוכחנו שאנחנו מסוגלים לעשות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו