היהודיות באות: "אין לנו עניין להחליף את האורתודוקסיה"

"אני אמירה פוליטית מהלכת, אז לפעמים, כשנהגי מונית שואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת שאני מורה כי אין לי כוח להיכנס לדיון הזה בכל פעם", אומרת בחיוך תמר גור קראוזה (35) מבת שלמה, נשואה ואם לשלושה - ורבה רפורמית.

ולפעמים היא פשוט רוצה לנסוע בשקט, להכין את הפגישה עם הזוג הבא שאותו היא מחתנת. גור קראוזה היא הרבה שחיתנה הכי הרבה זוגות בארץ. היא לא מוכנה להגיד בכמה זוגות מדובר, אבל אם לוחצים עליה היא מודה שמדובר בכמה מאות.

בבעיה דומה נתקלת גם אילה דקל (39), נשואה ואם לשלושה ממודיעין, שהיא גם ראשת ישיבה חילונית בארגון "בינה". "זה תמיד משהו שמעורר דיון, בין שזה בציבור החילוני ובין שבדתי. העובדה שאני אישה חילונית, ואני ראש ישיבה ומלמדת גמרא, תמיד מעוררת משהו.

"לפני כמה ימים לימדתי קבוצה של בכירים וכשנכנסתי נשמע הרחש הרגיל, שבדרך כלל פוסק כשאני פותחת את הפה. אבל אז מישהו שאל 'למה מביאים לנו', כלומר - למה מביאים לנו אותי, ולא רב. בסוף הלימוד עשיתי סבב והוא אמר 'את מאוד משכנעת, אבל ברור לי שאת טועה. אין לי את הידע בשביל להוכיח את זה, אז אני אלך לרב שיסביר לי, אבל ברור לי שמה שאת אומרת זה לא נכון. הבעיה שלי היא שאני דואג ששאר האנשים ששמעו אותך השתכנעו'. כלומר, מבחינתו, עצם העובדה שאני אישה לא דתייה - הופך את מה שאני אומרת ללא נכון".

את שלומית פיאמנטה (42) ממצפה נטופה, נשואה ואם לארבעה, ר"מית (רבנית מחנכת) במדרשת עין הנציב ומנהלת תוכן בארגון "בית הלל", מקבלים יותר בקלות: "אני מקבלת כל מיני התייחסויות, רובן אוהדות. יש הרבה סקרנים. כשאני משמשת ר"מית לתלמידות שלי, היחס מאוד אוהד, ובשבילן אני עושה את זה. בשביל שיהיה להן אופק, מודל לגדול עליו".

דקל גדלה כדתייה בבית חורון, יישוב קהילתי בין מודיעין לירושלים, והיא יודעת לשים את האצבע על הרגע המדויק שמשהו נסדק בתלם החרוש שבו היתה אמורה ללכת.

"כשהייתי בת 4 וחצי, הגננת סיפרה לנו על עקידת יצחק. היא הסבירה שלעקוד זה להקריב קורבן. בסוף הסיפור קמתי בשקט והלכתי הביתה בלי שאף אחד יראה. אמא שלי שאלה אותי למה אני לא בגן. סיפרתי לה. שאלתי אותה, 'אם אלוהים אמור להיות טוב ואברהם היה אמור להיות טוב, איך זה יכול להיות? מה זה העולם הזה?' זה הלחיץ אותי.

"היא הסבירה לי שהסיפורים האלה לא קרו ממש ככה, אלא באו להעביר לנו מסר. מאז ועד היום אני מנסה למצוא את המסר של הסיפורים, ואת הקשר שלהם לחיים שלנו היום. הקשר הזה עם הסיפור היהודי שלנו קריטי, הניתוק בין הישראליות לבין היהדות משטח את המציאות שלנו. אני לא אדם מאמין, בניגוד לתמר ולשלומית. מה שעומד מאחוריי כראש ישיבה הוא הסיפור היהודי, לא ההלכה ולא התפילה".

תמר מהנהנת במרץ: "הייתי באיזה פאנל והיה שם רב מהרבנות הראשית. הוא אמר לי בנדיבות שאני יכולה לעשות את הטקסים שלי, 'אבל למה לקרוא לזה יהודי?' התרגזתי. מי אתה שתגיד לי אם אני חלק או לא חלק מהיהדות?! אנשים יכולים לשלם לקומיקאי או לשחקן שיחתן אותם, אבל הם בוחרים לבוא אלינו בכמויות, כי הם מחפשים עוד משהו, משהו יהודי".

למרות הדמיון בין דרכי החיים של תמר ואילה, הביוגרפיה שלהן היא ממש תמונת ראי. תמר גדלה בבית חילוני ונפגשה עם היהדות לראשונה דווקא בארה"ב, כשנסעה למשלחת מנהיגות נוער ארצית בארה"ב. שם נכנסה לראשונה לבית הכנסת, וישבה לראשונה בשולחן שבת. "מייד עלו בי שתי תחושות חזקות מאוד, והפוכות: אחת, בורות אדירה והימנעות, כלומר - אתם לא תגידו לי מה לעשות; ובו בזמן הרגשתי בבית, ולא הבנתי איך זה קרה, ואיך השירים האלה, שאני שומעת בפעם הראשונה, עושים לי משהו.

"מאותו רגע ואילך הרגשתי שאני גלגול של איזה רבי, וזה ממש ריגש אותי. כשחזרתי לארץ הצטרפתי לתנועת נעם, שזאת תנועת נוער קונסרבטיבית, ונכנסתי לעניינים מאוד מהר: אחרי שלוש פעמים שהתפללתי כבר הייתי חזנית, ידעתי הכל בעל פה. אבל הבנתי שזה יכול לעורר מהומה, אז עשיתי הכל בסתר, הייתי הולכת עם מכנסיים, שמה חצאית בתיק ומחליפה לפני הפעולה, הייתי ממציאה סיפורים לאמא שלי ולחברות. "זה ממש כמו אנוסי ספרד, וזה בדיוק הפוך ממה שקורה עם חלק מהבנות בציבור הדתי", התלוצצה אילה.

תמר מדגישה שהרגישה בבית מכיוון שהלכה לתנועה שאינה אורתודוקסית. בפעם הראשונה שנפגשה עם האורתודוקסיה פנים אל פנים - זה לא נגמר טוב. "הייתי במכינה דתית, ואחרי האוכל המדריך בדק אם יש מספיק אנשים לזימון לברכת המזון. הוא סופר ומדלג עלי בלי להתבלבל. שאלתי אותו מה הוא עושה, כי מבחינתי אני מלכת ברכות המזון, והוא מסביר לי שסופרים רק גברים. עד אז לא ידעתי שזה ככה.

"באותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות רבה. הבנתי שצריך לייצר מקום ליהדות אחרת בישראל ולהיות בהובלה שלה. מאז אני כל הזמן חווה את התנועה הזאת. אני מרגישה הכי בבית בעולם בטיש של סעודה שלישית. מצד שני, אני כנראה היחידה בארץ ששומעת מוזיקה חסידית בשבת באוטו. אני מגדלת ילדים שמרגישים בבית בשני העולמות האלה. יש לי כעסים ואני רוצה לשנות, אבל התודעה הבסיסית שלי היא לא תודעת מלחמה".

אילה: "בניגוד אלייך, המאבק שלי הוא בילט־אין. חשוב לי ללמד יהדות בלי השעבוד, בלי ההדתה. יהדות היא עוגן. כילדה, פחדתי מהציווי מעשרת הדיברות: 'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך'. כי מה אם לא? הימים שלי יתקצרו? היום אני מלמדת את זה ככה: כשאני מכבדת את הדורות הקודמים, הימים שלי מתארכים לאחור. אני לא מפחדת מאלוהים שיאריך או יקצר אותם. אני מכבדת את הדורות הקודמים, ואז הימים שלי מתחילים בליבורנו באיטליה, בגירוש ספרד או ביציאת מצרים.

"יש הרבה מאוד אנשים ששמחים לראות יהדות אחרת שהם לא פגשו עדיין, כזאת שהם רוצים להתחבר אליה. כל הזמן יש את שני הצדדים האלה. פעם בא אלי בחור דתי ושאל אותי למה זה כל כך מעניין אותי. 'אם הייתי חילוני, הייתי זרוק באיזה חוף בגואה', הוא אמר. יש איזה חוסר הבנה בציבוריות הישראלית שהיהדות היא לא רק דתית. שיש בה ערך בפני עצמה, בלי קשר ישיר להלכה או לאלוהים".

פיאמנטה, הצלע האורתודוקסית בשלישייה, לא מסכימה: "אני מאמינה בהנחות היסוד של ההלכה, וכאן אני חלוקה עליכן לחלוטין. בעיניי המבנה הנכון הוא האורתודוקסי, אבל אני לא מוציאה אנרגיות על לריב עם אחרים מה מוגדר יהודי ומה לא. אני חושבת שזה יפה שהרבה אנשים מוצאים מקום ברפורמה, אבל זה שהרבה אנשים רוצים משהו לא הופך אותו לנכון. מצד שני - ברור שלא צריך לפגוע".

תמר, למה לשבור את הכלים?
"ההלכה תמיד הלכה. ביהדות תמיד היתה תנועה. הרפורמה היא היהדות המקורית, העתיקה. אני גם מרגישה שיש צורך שהדת תהיה רלוונטית. אני מרגישה שהרבה פעמים מה שאני עושה מחזיר עטרה ליושנה.

"אומרים לי 'אתם בוחרים מה שנוח לכם', אבל היהדות האורתודוקסית לא עושה מה שבא לה? היא בוחרת היטב על מה לשים זרקור. כתוב פעמיים בתורה לשמור שבת אבל 42 פעמים על היחס שצריך לתת לגר, וזה בדיוק הפוך ממה שקורה היום. מבחינתי, מי ששם את היהדות בפריזר וסגר את הדלת, עשה את זה מפחד. יש רגעים שהייתי שמחה להיות שומרת הלכה. אין דבר יותר קשה מלהיות במקום של בחירה. אבל אני יודעת שבמצב הקיפאון הזה אנחנו מאבדים המון בדרך".

שלומית: "כשמצוות מוזנחות, צריך באמת להתייחס אליהן בחזרה. עד לפני שני דורות היו הרבה פחות גרים. היום חייבים לחזור למצווה של אהבת הגר וצריך להשקיע בזה, ויש גופים ביהדות שמתייחסים לזה, כמו 'בית הלל'.

"אבל האורתודוקסיה לא עושה מה שבא לה. יש הרבה דברים שהיינו רוצים לשנות, אבל אנחנו לא יכולים. הפסיקה האורתודוקסית מאוד מורכבת. ועם זה, קיימת גמישות בהלכה ואנחנו משתמשים בה. המשחק בין שמרנות לבין גמישות מאוד חשוב, והוא זה ששמר על היהדות עד עכשיו. אבל חייבים להישאר יחד".

תמר: "שואלים אותי אם אני נוסעת בשבת או מתלבשת בצניעות, כאילו שכך קובעים אם אדם הוא יהודי דתי. אף אחד לא שואל, למשל, אם אני לא עושה לחברי את מה ששנוא עלי, שזאת מצווה לא פחות חשובה".

שלומית: "זה קשור קצת להבדל בין הלכה לסוציולוגיה. לאנשים יש צורך להגדיר מגזרים באופן ברור, לשים כל אחד במגירה, וכשמדובר במצוות בין אדם לאלוהים - זה הרבה יותר פשוט. התיוג הסוציולוגי הזה הוא רעה חולה, וזה קורה כשמזניחים ערכים מרכזיים כמו מצוות שבין אדם לחברו, כמו מוסריות. צריך לעודד את השיח הזה בכל הקהילות הדתיות".

תמר, מאיפה את לוקחת את הסמכות לשנות?
"בראש ובראשונה, מהצורך. הקהל הרב שממשיך להגיע אלינו ומוצא בנו בית. חוץ מזה, אני לא הסמכתי את עצמי. הוסמכתי על ידי הארגון היהודי הגדול בעולם. למדתי קשה עשר שנים".

יש טענה שלפיה ההתבוללות הגדולה בארה"ב היא בגללכם.
"הטיעון הזה מטריף אותי. אין מחקר שאומר מה היה קורה אם לא היתה יהדות רפורמית. אנחנו טוענים שאתה לא בוחר במי להתאהב בקולג', אבל גם אם תתאהב בגויה, אתה לא מחוץ למשחק. האמירה הזאת עשתה בדיוק ההפך, היא השאירה הרבה אנשים מחוברים ליהדות".

אילה: "אני מסתכלת על היהדות כעל תרבות ולא דת, כמו הרפורמים. אני משחררת את ההלכה לגמרי. אני כן לומדת תלמוד והלכה, כי יש שם רעיונות עמוקים".

שלומית: "אני בקוטב השלישי. בעיניי היהדות היא אלטרנטיבה לרוח שקוראת לנו לזרום עם מה שבא לנו וקל לנו. היא אלטרנטיבה לתרבות המעצימה את ה'אני' עד שלא נשאר מקום לשום דבר אחר, ולעולם שבו הכל בסוף זמני, ריק וחלול".

להביא את הבשורה

למרות חילוקי הדעות, שלושתן מסכימות שעדיין קשה להיות אישה בחברה שלנו, לא כל שכן בחברה היהודית. "אם הייתי גבר הייתי מצליחה פי שמונה", אומרת תמר. "אתן יודעות כמה פעמים זוגות אמרו לי שהם רוצים מישהו בדיוק כמוני, אבל גבר? מדובר בציבור חילוני לחלוטין, שמוכן להתחתן בנוסח רפורמי, אבל רבה זה כבר יותר מדי. אני לא מתלוננת, יש לי יותר פניות ממה שאני יכולה להכיל, אבל אם הייתי גבר היו לי הרבה יותר פניות".

למה זה?
"כי כשאומרים 'רב', לא מדמיינים אישה ג'ינג'ית בלי זקן. היהדות מאוד גברית, אלוהים היהודי מאוד גברי. להביא אותי זאת הצהרה שלא מתאימה לכולם. לפעמים אורחים מחרימים את החתונה כי אישה מחתנת, לפעמים ההורים מטילים וטו, גם אם הם סופר תל־אביבים חילונים. באיזה עוד תחום בעולם זה לגיטימי? אתן יכולות לדמיין, למשל, שמישהו יגיד 'אני לא מוכן שהטייס יהיה אישה'? אני שומעת את זה יום־יום. אבל מבחינתי, יש בהיותי רבה בשורה. כל חופה היא שינוי תרבותי־פמיניסטי־חברתי".

מבחינתה של שלומית, התיקון של מעמד האישה צריך דווקא לבוא מבפנים, מתוך הכלים ההלכתיים. "בהלכה היהודית נשים וגברים לא מחויבים באותה המידה, אבל נשים זכאיות לקיים כמעט כל מצווה בדיוק כמו גברים. 90 אחוזים ממה שנתפס היום כהדרת נשים, הם תוצאה של סוציולוגיה ולא של הלכה. בהלכה יש גמישות שיכולה לצמצם את מה שמפריע לנו כנשים. נכון, במקרים מסוימים אין לנו פתרון. אבל אחד ממסעות חיי הוא להפריד בין ההלכה לבין הסוציולוגיה.

"צריך לזכור עוד דבר: התורה ניתנה בעולם אחר מזה שלנו, בשפה שלו. אם היא היתה ניתנת בשפה שלנו, היא היתה נתפסת כג'יבריש ולא היתה עוברת לדור הבא. אבל יש בה רבדים נוספים שמתאימים לדור שלנו. כל דור ודור יכול לדרוש אותה בצורה שיותר מתאימה לו, וזה קורה בגלל נקודות אי־נוחות, כמו מה שתמר הדגישה.

"כשאני מקבלת את זה שהתורה גדולה ממני, וכשיש דברים שלא מסתדרים לי, אני מתעמתת איתם ברמת המחשבה, לומדת וחולקת וחושבת, וכך אני מוצאת עוד ועוד דרכים לפתור את הבעיות. דווקא בתחום הזה של הדרת נשים חלה התקדמות מטאורית".

איפה את רואה את זה?
"תלמידה במדרשה שבה אני מלמדת סיפרה על סבתה, שכשהיתה ילדה בתימן נהנתה להקשיב דרך החלונות לילדים שלמדו אצל המורי. יום אחד תפסו אותה והיכו אותה בסרגל. ותראו איפה אנחנו היום: הנכדה שלה לומדת במדרשה ויודעת גמרא ויודעת לקרוא בתורה. זה סיפור מדהים בעיניי. הוא מראה את השינוי העצום שקרה בדור שלנו.

"או, למשל, לימודי הלכה. אני אחת העותרות לבג"ץ בבקשה לאפשר לנשים להיבחן בבחינות של הרבנות. נשים כבר מנהיגות קהילות, ואין סיבה הלכתית לא לאפשר להן לקבל סמיכה. הקושי הוא רק סוציולוגי".

חוקי הפמיניזם הדתי

מבחני סמיכה לרבנות, מסבירה שלומית, מאפשרים למי שעבר אותם להיקרא "רב". לפני שהוקמה הרבנות הראשית רבנים הסמיכו את תלמידיהם, וכך קרה גם במקרה שלה: לאחר שש שנות לימודים במדרשת עין הנציב, היא הוסמכה על ידי הרב שלימד אותה.

היום היא יכולה להורות הלכה, והיא מנהלת אתר בשם "משיבת נפש", שבו רבניות עונות לשאלות הלכתיות. "כלומר, יש המכירות ברבניות כסמכות הלכתית, אבל המדינה עדיין לא", היא מדגישה.

גם אילה למדה בתחילת דרכה במדרשת עין הנציב, ורואה במקום את הניצן של הפמיניזם הדתי. "יכולתי ללמוד גמרא ולקרוא מגילת אסתר, אבל רק בפני נשים. אבל לא הספיק לי לקרוא רק מול נשים, וכאב לי שקצה ההיררכיה סגור בפניי. לא רציתי להיות בעולם שבו אני לא שוות ערך. שלא משנה כמה אתאמץ - זה לא יעזור.

"אנחנו, הנשים, לא מה שהיינו בתקופה התלמוד. אנחנו לא רכוש של אף אחד, לא מעבירים את הבעלות עלינו מאבא לבעל, אנחנו לא מוכנות שיתייחסו אלינו ככה. לכן אני מתעקשת על הדרך שלי. אני רוצה לחיות כיהודייה בעומק, ללמד יהדות, ללמד גמרא, להיות מחוברת לשורשים שלי, אבל בלי ההכרח לקיים מצוות. כשאני מלמדת גמרא, לפעמים אני באה בכוונה עם גופייה. זה מאוד מחבר אנשים שנרתעים מהיהדות, כי הם מפחדים מהדתה או מהמטען התרבותי השלילי שנבנה לה".

היבט נוסף שהן נאבקות בו הוא ההסתכלות על הגוף הנשי כאל פצצה מתקתקת. "לימדו אותנו בתיכון, בזמן שהגוף הנשי מתחיל לקבל צורה, שזה דבר מסוכן. שהוא יכול להחטיא אותי ואחרים, ושהאחריות לחטא היא עלי", מספרת אילה. "הייתי צריכה לעשות תהליך מאוד־מאוד ארוך בשביל לחיות עם הגוף שלי בשלום. כנערה חינכו אותנו שהגוף שלנו נפיץ וצריך לכסות אותו, להסתיר, להתנתק ממנו".

תמר: "לפחות דיברו איתכם על זה. אני מרגישה שהשיח והמציאות בציבור החילוני פרוצים. אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו שם. בברכת האירוסים יש רשימה שקובעת עם מי מותר לחתן לשכב. 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין'. הברכה מתירה רק את מי שהבחור נישא לה, ומסיבת רווקים זו הוללות ומתירנות של כל מה שההפך מזה. יש תמונת ראי לאותם גבולות".

שלומית: "מהמבט שלי על החברה החילונית, האופן שבו היא מגדלת את הילדות שלה להיות נשים והמסרים של מיניות ונשיות - הם איומים. מובן שיש בעיות בעולם הדתי, אבל העולם החילוני גרוע פי כמה ולא הייתי מסכימה לגדל בו לא בנים ולא בנות. ואני מסכימה עם אילה, יש קלקול גדול כתוצאה מהדור הקודם. החינוך הדתי לקה בוויקטוריאניות שבאה לידי ביטוי בהרבה תסביכים שגידלו אותנו עליהם, וזה הצריך תיקון. טוב מאוד שנשים ורוחות חדשות נכנסו ודברים השתנו".

מה השתנה?
"היחס לגוף. אילה מדברת על העוצמות המסוכנות של הגוף, והמסרים התת־קרקעיים שעודדו אותנו להעלים ולהתכחש, מסרים שאני מכירה היטב כי גם אני גדלתי בדור הזה והיה מאוד קשה להשתחרר מההשפעות של זה. היום זה אחרת".

מחנכים אחרת ומדברים על זה הרבה יותר מאשר שמדברים על זה בעולם החילוני. מיניות האישה היא נושא מדובר לעייפה במגזר, באופן מפתיע. יש, כמובן, מקומות שעדיין תקועים בדפוס הקודם, אבל יש שינוי מהותי.

אילה: "כשעלה קמפיין הנידה, וכל התחום המורכב הזה הצטייר כמשהו ורוד וקליל ולאבי דאבי, זה פשוט לא להגיד את האמת. נשים בעולם הדתי נאבקו ועדיין נאבקות בנושא הזה במשך שנים, כדי שיהיו להן קצת יותר חופש ושליטה על הגוף שלהן.

"כשהייתי צעירה שמרתי נגיעה, ומייד אחרי החתונה קרה מהפך. במקום להיות רק עם בן הזוג שלך, בבת אחת את צריכה לעמוד מול בלנית שבודקת אותך מכף רגל ועד ראש, בכל חודש. את צריכה לדחוף בדים לכל מיני מקומות ולשלוח תחתונים לרב שיחווה דעה אם הכתם הזה הוא דם או לא, ולהתעסק בזה כמעט באובססיביות. יש כל כך הרבה נשים שזה הרחיק אותן מהיהדות. מצד שני, יש משהו יפה בלראות את הגוף טהור ושצריך לשמור עליו, אז בואו ניקח את זה לשם".

שלומית: "בלי קשר לקמפיין, טהרת המשפחה הוא תחום הלכתי קשה ומורכב שדורש הרבה מסירות נפש. אחד הדברים שהכי מקוממים הוא הציפייה מהדתיות הפמיניסטיות להיכנס למגרש ההלכתי, להחריב אותו ולשנות את כל מה שמעצבן. אבל כל הרעיון הוא שההלכה גדולה מאיתנו. זה שמשהו לא נוח הוא לא סיבה למוטט אותו. אבל הכניסה של נשים כן אפשרה לדברים להתפרש מחדש. יש פסיקות שמשתנות. וצריך לזכור שבשמירה על נידה יש משהו שמטעין את החיים באנרגיה של אתגר וערך עמוק, שאי אפשר להשיג באופן אחר".

חזון של עולם מתוקן

מה היהדות תהיה כשהיא תהיה גדולה?
"קודם כל, היהדות תהיה הרבה יותר שוויונית", מצהירה תמר. "אני אספר סיפור: באחת הפעמים שמאוד נפגעתי כשאמרו לי שעצם היותי אישה הוא בעיה, אמא של חברה שלי, שהיתה אחת הרופאות הראשונות בארץ, סיפרה לי שכשהיא נכנסה לעבוד באחת הקליניקות כל הפציינטים עזבו. אף אחד לא היה יכול לדמיין שאישה יכולה להיות רופאה. היום זה בלתי נתפס. אז אני מקווה שכשהילדים שלנו יגדלו - רבה רפורמית מחתנת כבר יהיה דבר מקובל כמו רופאה.

"אין לי עניין להחליף את האורתודוקסיה, אלא להפוך לאפשרות למי שצריכים אותה. אנחנו צריכים לקבל לגיטימציה, כספים. הדמוניזציה המטורפת נגדנו חייבת להיפסק. הייתי רוצה שיהיה לנו מקום שווה בכל פן, גם ביכולת של אנשים לבחור בנו כאחת האפשרויות. כמו שישראל השמרנית חייבת את הליברליזם, גם הטרפת החילונית צריכה את מה שיש ליהדות לתת. יש כאן אחלה כלי".

שלומית: "בתור אחת שעתרה נגד הרבנות הראשית לישראל, אני לא האדם לסנגר עליה או על הקשר בין דת למדינה. החיבור בין משאבי המדינה לבין העולם הדתי מועד להרבה קלקולים, ויש לבחון אותו היטב. מה שגורם לכך שהזרם הדומיננטי הוא התרבות שמזהה בין היהדות לאורתודוקסיה, זאת המציאות. התפיסה התרבותית הישראלית היא שהיהדות היא אורתודוקסית.

"היהדות תמשיך להיות דת מסובכת וקשה, אבל הכי יפה והכי חכמה. היא תצליח לפתור את הבעיות שאיתן היא מתמודדת עכשיו בכלים הפנימיים שלה, ותקדם את העולם לתיקון שאנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין".

אילה: "יהודה עמיחי אומר 'כל אדם הוא סכר בין עבר לעתיד'. אני רוצה לשבת על הסכר הזה, ולשלוט במה שעובר מצד אחד לשני. אם הסכר הזה לא יהיה, אני אהיה מוצפת, ואם אני משאירה אותו לגמרי סגור ואת העבר לגמרי מאחור - אני אתייבש. יכולה להיות בנו זרימה יפהפייה. זאת המהות של החילונים והמסורתיים, הבחירה הזאת.

"בחזון שלי חילונים לא יפחדו ללמוד יהדות כי הם לא יפחדו מכפייה. אנשים יוכלו להתחתן איך שהם רוצים, ויהיה רצף של בחירה כמו הרצף היהודי שיש בחברה שלנו היום. כשהיהדות תהיה גדולה היא תשפיע לעומק על הישראליות שלנו".

shishabat@israelhayom.co.il