בדרך צפונה הטלגרם ושאר מסיחי התודעה התריעו ללא הפסק על כך שהנחלים והאתרים בצפון מלאים עד אפס מקום, ושאסור להתקרב. "חג הקורבן" של המוסלמים חל השנה בחודש יולי. בדרך כלל המבלים המוסלמים מנצלים את התקופה הזאת כדי לטוס לטורקיה וליעדים מועדפים אחרים, אך השנה המחירים נסקו לגבהים חדשים ולכך צריך להוסיף את העובדה שכולם טסו כבר בחג הקודם, כך שהכיסים התרוקנו וכולם נשארו בישראל. אבל לא רק מוסלמים, גם יהודים שידם אינה משגת מוותרים השנה על התורים הארוכים בנמל התעופה בן־גוריון ונוסעים קרוב, כפי שעשו בשנתיים האחרונות עמוסות הקורונה והסגרים, רק כדי לעמוד בתורים במכוניותיהם.
גם מי שהתעקש בתקופה האחרונה להימנע מחדשות, יודע שהנחלים והאתרים בצפון הפכו לעיתים לשדות קרב בין ערבים ליהודים, ואל זה צריך להוסיף כמובן את העכברת והזיהומים, הטביעות שהקיץ הזה עד כה לצערנו מאופיין בהן, והעובדה שחופשה בישראל, אפעס, היא לא דבר זול. אז יצאנו לדרך, ומד הטמפרטורה טיפס יחד איתנו ככל שהתרחקנו מהמרכז.
הכל היה מוכן לקליימקס עיתונאי שכמו בונה את עצמו לבד: קיץ ישראלי, יהודים וערבים, מציאות של אחרי קורונה. כל מה שצריך לכתבת סוף שבוע. אבל כמו שאומרים בשפת האם של חלק מבאי הסחנה: "דער מענטש טראַכט, און גאָט לאכט"- האדם חושב ואלוהים צוחק.
"מה שאנחנו רואים מאז תקופת הקורונה זה שאנשים למדו להעריך את מה שיש לנו בישראל, לטייל הרבה ולשמור על הניקיון. מבחינתי גם בשיא העומס אני רואה רק דברים טובים", מסביר דוד לוי (המתגורר - איך לא, עם שם כזה - בבית שאן).
הוא מנהל מטעם רשות הטבע והגנים את גן לאומי מעיין חרוד ומעניק תחושה שיחס ושירות ראוי הם ערכים שעדיין לא עברו מהעולם, גם בקיץ החם והמיוזע של ישראל 2022: "ברגע שאני רואה שהגענו למספר השיא של המכוניות, אני סוגר את השער. אתמול היה כאן קצת בלאגן, ניסו להיכנס אחרי שסגרנו וקפצו על השערים, אבל טיפלנו בזה במהירות כי אנחנו למודי ניסיון. אני לא מסתכל על מגזר כשאני נותן שירות לאנשים. מבחינתי, מי ששילם כסף על הביקור צריך לקבל יחס בכל עת. היום אסתובב בין המבקרים ואשאל אותם איפה בשר הכבש שהביאו עימם, נצחק קצת ונדאג שהיום הזה יעבור בשלום".
אנחנו נכנסים אל גן לאומי מעיין חרוד ומבחינים בדבר אחד המשותף לכל המבקרים במקום: ביגוד ארוך. הנשים המוסלמיות לבושות מכף רגל ועד ראש וחובשות כובע רחב שוליים, אצל הנשים היהודיות, החרדיות שהגיעו הנה עם בנותיהן הצעירות, שום איבר אינו חשוף, עד כדי כך שלנחל הלא־עמוק הן נכנסות בגרביים. אצל הקיבוצניקים והתיירים האחרים שהגיעו מהסביבה אין אמנם השפעות דתיות, אך הפחד מהשמש עושה את שלו והילדים והילדות לבושים בבגדי ים שמעניקים הגנה מלאה, כזו שבתור ילדים בשנות ה־80 יכולנו רק לחלום עליה. כשאנחנו טובלים במים, עובר בסמוך נחיל דבורים קטן מעל ראשם של הילדים, וקריאות "מלח-מים" נשמעות היטב בקרב הקהל היהודי, אבל נדמה שגם דוברי הערבית מבינים היטב במה מדובר.
לא מחפשים לריב
"בדרך כלל בחגים אנחנו אוהבים לנסוע לסחנה", מסביר עבד, בעל אטליז "ספורי" מנצרת, שמייד שולף שיפוד כבש. "אם אתה אוכל לא כשר אתה חייב לטעום, וגם אם כן - אין בבשר שלי שום דבר לא כשר, אז אני בכל זאת ממליץ לך". הוא שולף פיתה גדולה ומקלף את השיפוד במהירות. "נו - אמרתי לך שטעים! בקיצור, מה שהתחלתי להגיד לך זה שבדרך כלל אנחנו נוסעים לסחנה בחגים שלנו, אבל עכשיו שמענו שבאים המון מבקרים לא מהצפון - מיפו, מירושלים, וזה נהיה עמוס. יש לנו מעט ימי חופש, אני עובד שבעה ימים בשבוע באטליז, וכשנוסעים לכאן זה יום אחד שהעסק סגור לגמרי, אז אני רוצה לבוא עם המשפחה שלי בכיף ולבלות איתם בלי שיש צעירים שעושים צרות ומוזיקה. יש לי שלושה בנים ושתי בנות, ואנחנו רוצים לבלות כולם יחד, ולא רק לחשוב על עבודה כל היום". כמה חבר'ה צעירים ניגשים אלינו ושואלים מאיפה אנחנו. "'ישראל היום'", אנחנו מסבירים. הוא מייד מתרגם לחבריו שאנחנו מעיתון "הארץ".
כשעבד מסיים את המשפט, שולפת משפחה צעירה לידנו רמקול שמשמיע מוזיקת פופ ערבית בקולי קולות. בתוך שתי דקות מבקש דוד לוי בנימוס להזכיר בכריזה שזהו פארק ללא מוזיקה ברמקולים ומאחל לנוכחים חג שמח. המוזיקה כבה מייד. זה קהל של משפחות שלא מחפש לריב עם אף אחד, רק להעביר את ימי החג המעטים עם המשפחה.
"בוא תצלם אותנו, אנחנו מתחתנים בעוד עשרה ימים", נשמעת קריאה מהצד האחר של הנחל. שניהם מתמרה, מחובקים במים, הוא בגופייה והיא עטופה מכף רגל ועד ראש, מצחקקים כמו זוג שמתחתן בעוד עשרה ימים, אבל מבקשים בלי שמות ובלי צילומים של הילדים המקיפים אותם. הם מוקפים בבני משפחה, שדואגים שלא ייצאו מהמים ומפנקים אותם.
ובאמת, קשה שלא לשים לב לקולות הצחוק הנשמעים בכל חלקי הגן. מצב הרוח הוא של חופשה ושל בילוי. בחור חובש כיפה מסביר לי: "מבלים מהמגזר הערבי אוהבים מקורות מים, גם אם מדובר במקומות קטנים בגודל של בריכה. תן להם מים, והם מבסוטים. אנחנו באים למקום הזה במשך כל ימות השנה, הזהירו אותנו לא לבוא כי יהיו פקקים והמון ערבים, אבל כל עוד אין פה שב"חים ואין חבר'ה צעירים, לא תראה פה שום אלימות, באחריות".
אנחנו מבקשים מדוד לבדוק בקבוצות הווטסאפ הרבות והמפורטות שלו מה המצב בסחנה, ואם כבר נסגרו השערים עלינו, כך שהכניסה לא תתאפשר. "בינתיים לא סגרו, אבל בכל דקה הדברים משתנים", הוא מסביר ומדליק סיגריה של אמצע יום שעובר עד עכשיו רגוע. החום מכה בראש, אבל דוד אפילו לא חובש כובע. "לפני זה ניהלתי את גן לאומי בית שאן. זה קהל אחר, זה טיולים והיסטוריה, אבל שם באמת חם". אבל אין לו באמת זמן לסיגריה, כי בקשר מודיעים שילדה נחתכה ברגלה וספק אם העזרה הראשונה תספיק לה, והיא תצטרך להמשיך לטיפול בבית החולים הסמוך, כפי שאכן קורה בסופו של דבר.
צלחות מעופפות, יש דבר כזה
החיים כמובן הם עניין יחסי, וכשמד המעלות באוטו מתייצב על 35 חם לנו באמת, כי מה לעשות, לא ניהלנו בעבר פארק לאומי בעמק בית שאן. אנחנו מוצאים עצמנו בפקק שבו, איך לומר, אנחנו היחידים שלא עמוסים בילדים, במנגלים ובגלגלי ים מבצבצים מכל עבר. הקריין ברדיו מדווח על פקקים, אבל מוסיף שהסחנה עדיין פתוח. ולמה בכלל "סחנה"? הווייז מבקש מאיתנו להגיע ל"גן השלושה - סחנה", כמו מתעקש להזכיר שיש למקום גם שם עברי, אף שממילא יודעים שכולנו משתמשים בשם הערבי.
השלושה שהעניקו למקום את שמו היהודי הם חיים שטורמן, אהרון אטקין ודוד מוסינזון, שעלו על מוקש שאותו טמנו הערבים בסמוך לבית שאן בשנת 1938. המאבטחים הערבים המקבלים את פנינו הם מהסוג השמור בדרך כלל למועדוני לילה בתל אביב. החולצה הצמודה מתפוצצת עליהם, אבל אולי יש לכך סיבה: בשנת 2008 ירה מאבטח במבלה מקומי, ותגרות גדולות הן לצערנו עניין שחוזר על עצמו, ללא הבדל דת, חג או מגזר. אלימות היא בכל זאת חלק מהמקום הזה.
אחרי שזרקנו את האוטו בין מכוניות גדולות שרומסות את פיסות הדשא בחניה ובדרך מוחצות לרסיסים מנגלים ישנים, אנחנו מתחילים לרדת לכיוון המקום. החוויה הראשונית כוללת עשן בכמויות שכבאי ממוצע רואה בשבוע עבודה. הרבה בשר שנחרך על האש, הרבה נרגילות שמכסות את השמיים, ועל חוק הבקבוקים החדש שנכנס לתוקפו לאחרונה איש לא שמע כאן. ברוכים הבאים למקום שבו אתה תמיד אורח ולאף אחד אין עליו בעלות, בשל העובדה שהוא פשוט עמוס כל השנה על ידי ישראלים מכל הצבעים והמינים.
"באנו מאכסאל להיות קצת בטבע", מסבירים לנו כמה חברים צעירים, שעבור התמונה שיוסי מצלם מבקשים להוריד חולצה ולהשוויץ בגוף הגברי השרירי והמטופח: "מה עדיף, להיות בבית? ככה אנחנו בטבע, רואים דברים יפים. אתה רעב? רוצה בשר? או שאתה אוכל כשר..."
אחד המבקרים שקולט שאנחנו חריגים בנוף ניגש אלינו ומאמץ את העברית הטובה למדי שברשותו: "מה הסיפור עם ניר דוד? אפשר להיכנס, אי אפשר להיכנס? ראינו שהיה בלאגן. אם אני בא לשם עכשיו, נותנים לי להיכנס?" לוקח לי שנייה להבין על איזה בלאגן הוא מדבר. במושגים של האקטואליה הישראלית נחל האסי הוא סיפור ישן נושן שנשאר רלוונטי רק לתושבי הצפון כנראה, אלו שזוכרים כי המים של הסחנה נשפכים לנחל ההוא שמעורר יצרים אצל היהודים.
בעודנו משוחחים, וללא אזהרה מוקדמת, צלחת פלסטיק ושקית ניילון מתעופפות היישר לפרצופי. יש להן ריח של בצל. אני נזכר בדברים שאמרו לנו מוקדם יותר הבוקר, שהישראלים למדו לשמור יותר על הניקיון, אבל עם הצלחת הלבנה מרוחה על פניי ומזכירה לי שרמי לוי הוא המלך, אני שוב מבין למה זו הפעם הראשונה שבה אני מבקר במקום הזה מאז שנות ילדותי. אני ניצב שם באמצעה של מערבולת שקיות ניילון וכלים חד־פעמיים, אבל נראה שסביבי אף אחד לא מתרגש או בכלל שם לב.
פיסה של ישראליות שפויה
אבל אחרי כל זה אפשר אולי לקבוע שהמציאות בכל זאת מנצחת, ומבעד לענני העשן אתה מבין למה מגזינים חשובים ברחבי העולם מתעקשים להגדיר את המקום הזה כאחד היפים בתבל. הטבע באמת גובר על הכל, ולנוכח תחרות הקפיצה למים שבה משתתפים גברים צעירים וחסונים חמושים בנעלי ספורט ובתחתונים שרקום עליהם "ורסצ'ה" (אף שספק אם יש קשר למותג), אפשר לחשוב לרגע שפליני עוד רגע יניח כאן מצלמה.
מצד אחד, אתה רוצה לדמיין שאתה הרחק מכאן, באירופה. מצד שני, אף אחד לא יכול לקחת את הרגע הזה שהוא כולו פה, משלנו. גם לא ריח הבצל המתערבב עם ריח הנרגילה.
יש משהו ב"סחנה" שממצה את חוויית הבילוי הישראלית. מצד אחד, אתר טבע קוסמי שהטבילה בו מוציאה מהאנשים את הטוב ביותר. מנגד, די ברור למה במשך שנים על שנים מאות אלפי ישראלים לא מעוניינים להגיע לכאן: הכניסה הפקוקה מזכירה את תל אביב באמצעו של יום, רחוקה כל כך מהאווירה שחופשה באתר טבע אמורה להעניק לך. כמויות הבשר האדירות, המוזיקה החזקה וריח הנרגילות לא מאפשרים אסקפיזם ודוחקים בנו להבין שאנחנו לא בלוצרן, אלא באזור בית שאן.
אבל בסוף, כשכולם מבלים עם כולם במים, אתה תוהה אם יכול להיות שאולי כל מי שמגיע לכאן עלה כאן על סטארט־אפ. האם הסחנה/גן השלושה הוא המקום הזה שיכול לאחד את הישראליות בצורה הטובה ביותר? כי כשאנחנו היינו שם - למרות שממש "קיווינו", בשל היותנו עיתונאים ציניים, שהאירועים במקום יתלקחו ויהפכו את הכתבה שלנו למעניינת יותר - נראה היה שהאלימות שמורה למקומות אחרים ולמועדים אחרים.
בדרך הביתה הרגשנו שקיבלנו אנטי־קליימקס. שום כיסא פלסטיק לא עף, והמאבטחים היו עסוקים בכיוון התנועה ושאלו אם התמונה שלהם תופיע בעיתון. ישראל ביולי יכולה להיות גיהינום עלי אדמות, אבל דווקא ביקור במקום הכי תיירותי ועמוס במדינה, בחודש הכי חם בשנה, התברר ככזה שאם ממש מתעקשים, אפשר לשאוב ממנו אופטימיות. אבל כידוע, קצר פה כל כך האביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו