"קיבלתי הודעה בשיעור פילאטיס שהפונדקאית ילדה, צרחתי מאושר"

"אנחנו עוד באופוריה. זה לא נתפס שאנחנו בבית, אחרי כל המסע המטורף הזה. זהו. עשינו את זה", מספרת שולי דבורי נרגשת. לפני שלושה חודשים וחצי שולי ויסף דבורי התראיינו בהרחבה ל"שישבת" וסיפרו על החרדה לגורל הפונדקאית שנושאת את בנם ונמצאת תחת אש באוקראינה הבוערת.

בשבוע שעבר הם הגיעו בשלום מאוקראינה עם בנם בן השבועיים לביתם שבמודיעין. מסיבות רפואיות מולדות שולי לא יכולה להרות. יחד עם בעלה, יסף, איש ביטחון, הביאו לעולם זוג תאומים, איתי ויניב, לפני 13 שנה, בהליך פונדקאות בארץ. "הפרוצדורה של פונדקאות בישראל היא ארוכה מאוד, ובגלל שאנחנו כבר מבוגרים יחסית, בני 45, החלטנו הפעם לעשות את ההליך באוקראינה, כי שם הוא הרבה יותר מהיר. אבל המלחמה טרפה את כל הקלפים". השניים הם זוג אחד מתוך 49 זוגות ישראלים שנקלעו למצב דומה.

הפונדקאית של בני הזוג דבורי התגוררה בכפר סמוך לעיר חרסון, שנכבשה על ידי הצבא הרוסי. במבצע מורכב הצליחה חברת "הזכות להורות" לחלץ את הפונדקאית, את שלושת ילדיה ואת בעלה לעיר צרנוביץ', שנמצאת בגבול המערבי של אוקראינה. "שכרנו לפונדקאית ולבני משפחתה דירה בצרנוביץ', וכשהם הגיעו לשם בשלום, נשמנו מעט לרווחה אחרי תקופה של חרדה קשה", מתארת דבורי. "יכולנו להירגע קצת. הפונדקאית עשתה כל הזמן בדיקות, וקיבלנו באופן שוטף עדכונים שהכל תקין. שלחנו לה גם כסף. אנחנו לא יצרנו קשר ישיר עם הפונדקאית, הכל היה דרך הסוכנות.

"לפני שבועיים הייתי באמצע שיעור פילאטיס, ופתאום קיבלנו הודעה שהפונדקאית ילדה. שיש לנו בן. יצאתי החוצה בצרחות נרגשות. קיבלנו תמונות וסרטונים מהלידה. מדהים ממש. הלידה היתה מהירה מאוד, בתוך שעה וחצי הוא היה בחוץ. ידעתי שהלידה כבר קרובה, אבל זה תמיד מפתיע. אם לא היתה מלחמה, אז היינו נוסעים קודם כדי להיות בלידה עצמה. אבל בגלל המצב החלטנו לצאת לדרך רק אחרי הלידה".

באותו הערב כבר טסו לבוקרשט ברומניה, ומשם בטיסה פנימית לייאשי. בייאשי המתין להם נהג שהסיעם לגבול רומניה־אוקראינה. "היינו בגבול איזה ארבע שעות. זה היה קשוח אבל בסוף עברנו בשלום. הגענו לצרנוביץ', עיירה מקסימה באוקראינה. היו אזעקות כל הזמן, אבל לא היו נפילות.

"אמרו לנו שיש נפילות רק מסביב לעיר, לא בעיר עצמה. כשיש אזעקה כולם ממשיכים רגיל, אנשים ממשיכים לעבוד ולהסתובב בחוץ, בתי הקפה והמסעדות פתוחים. ברגעים הראשונים זה קצת מלחיץ, כל האזעקות, אבל אחרי זה מתרגלים. כשאת הולכת אל הלא־נודע את דואגת מה יהיה, אבל כשאת נמצאת שם את רואה שהכל בסדר, אז זה מרגיע. הלוואי שהייתי יכולה להעביר את התחושה הזאת לעוד זוגות שמחכים ללידות של פונדקאיות באוקראינה".

הם פגשו לראשונה את בנם ואת הפונדקאית בבית החולים. "המפגש עם הפונדקאית היה מאוד מרגש. היא כל הזמן חיבקה ונישקה אותי. היא כזאת אישה מדהימה ומקסימה. לא יכולנו לצפות למשהו יותר טוב. ביום שבת כבר שחררו את התינוק מבית החולים והוא היה איתנו בבית מלון. אגב, מלון מסודר ומפנק, לא חסר שום דבר ולא מרגישים מלחמה, יש שם שפע של אוכל בעיר. בסופו של דבר עברו עלינו שבועיים די שלווים, גם הודות לכך שהתינוק רגוע מאוד. הסוכנות ליוותה אותנו ועשינו את כל התהליך של הנפקת תעודת לידה ותעודת מעבר מול הקונסוליה הישראלית".

בין לבין הם גם שמרו על קשר עם התאומים שנשארו בארץ עם הסבים והסבות. "היינו איתם כל הזמן בווידאו. הם התגעגעו בטירוף. אם לא היתה מלחמה היינו לוקחים אותם איתנו. אחרי שבועיים באוקראינה, כשהיו בידינו כל האישורים, יצאנו לדרך הביתה. בדרך חזור מעבר הגבול היה מהיר יותר, אבל כמובן אין טיסות לאוקראינה והנסיעה לרומניה מאוד ארוכה. התינוק היה עלי במנשא כל הדרך. זאת היתה חוויה. ביום חמישי בבוקר היינו בבית. אפשר לומר שסיכמנו את המסע, ועכשיו מתחיל מסע אחר, מסע של חיים עם המתוק שלנו. אנחנו מתרגשים לקראת יום חמישי, שבו נעשה לתינוק ברית וניתן לו שם. נעבור גם את זה ונתחיל את החיים האמיתיים. המתח היה שווה את זה".