כמה ימים לפני שהלך שייע גלזר לעולמו, בשיבה טובה וביום הולדתו ה־91, גברה מכבי תל אביב על הפועל באר שבע במשחק שהכריע סופית את שאלת אליפות המדינה לעונת 2019-2018. כיממה לאחר המשחק, קראתי באחד האתרים ברשת שעל פי נתוני אחת מחברות הטכנולוגיה, שחקני תל אביב רצו 10 ק"מ יותר משחקני באר שבע באותו המשחק.
הנתון הזה הסביר מצוין מדוע מכבי ניצחה במשחק, וגם מלמד מדוע כדורגל כבר לא יכול להצמיח גיבורים מיתולוגיים מסוגו של שייע גלזר. הכל מדיד, מכומת ומנותח עד זרא. אין מקום לפנטזיה, לפואטי, לציוריות ואף לגוזמה.
משחק הספורט העממי מכולם ובעל התוצאות הנמוכות והמקריות מכולם התמכר לסטטיסטיקה. מאמנים ומנהלי ספורט, וגם הקהל - כולם משוועים להסברים פסבדו־מדעיים לתוצאות. ודווקא כשהמשחקים מצולמים בצורה המרהיבה אי פעם, המגמה הזו כאילו מתנכרת למראה עיניים.
חשוב להגיד משהו על נתוני ריצה: על מהירותו של גלזר - שאיש כמובן מעולם לא מדד - נשבעים כל בני דורו. ולכן היא מוחלטת, בלתי ניתנת להשגה או שחזור.
מצחיק שעם השנים נוצרה מה שניתן לכנות "סטטיסטיקציה של הגלוריפיקציה". גלזר נשכח באופן טבעי בשנים האחרונות - בגלל השנים הרבות שחלפו מאז ששיחק באופן פעיל. רק מתי מעטים מאנשי המקצוע או התקשורת הפועלים כיום ראו אותו משחק בעיניהם. אבל לפתע, במאי 2014, הוא הגיח שוב אל הכותרות. זה קרה משום שערן זהבי שבר את שיא 27 השערים לעונה של שחקן מכבי תל אביב, שהיה שייך לגלזר, והושג 62 שנים קודם לכן.
כמובן שלא היה כל הקשר לגיטימי להשוואה הסטטיסטית בין זהבי לגלזר. בעונת 51/52 קיימו הקבוצות רק 22 משחקים, לעומת 36 בעונת 2013/2014. זה לאו דווקא מגמד את הישגי הסקורר המודרני - שכן גלזר שיחק בקבוצה שהבקיעה יותר מ־4 שערים בממוצע למשחק, וזו של זהבי בקבוצה שהבקיעה רק קצת יותר מ־2. הרעש התקשורתי הצביע שוב על כמיהה לסטטיסטיקה, שתספק לנו תשובות להשוואות היסטוריות.
אבל גלזר קיבל שוב כמה דקות של תהילה, ובתגובה להתרחשות אמר שזהבי מזכיר לו במשחקו את עצמו.
התוצאות עלו לכנסת
אם המהירות היתה ונותרה תכונה חשובה לחלוצים, העיתוי חשוב ממנה. ומה שאיש לא ייקח מגלזר הוא את ראשוניותו.
ליישוב העברי היתה נבחרת כדורגל שאפילו השתתפה במוקדמות גביע העולם של 1934 ו־1938 ושיחקה - ימות המשיח היו וחלפו - מול שכננו מצפון ומדרום. החשיבות של נבחרת לאומית במדינה שכבר הוקמה הרקיעה שחקים, עד כדי כך שגלזר וכמה מחבריו נשלפו משירותם במלחמת העצמאות כדי להישלח למסע משחקים בארה"ב. את השער הראשון למדינה העצמאית כבש באותו מסע שמואל בן דרור.
גלזר גם שותף במשחק הראשון על אדמת ישראל העצמאית - כשהעולה מהונגריה ארנסט ויינברגר כבש ראשון בניצחון הראשון - 1:3 על קפריסין.
אבל את השערים הרשמיים הראשונים כבש גלזר בהפסד 5:2 ליוגוסלביה, במוקדמות גביע העולם של 1950. במשחק הגומלין ביוגוסלביה נוצחה הנבחרת 6:0, ובמושגי הסטטיסטיקה של ימינו הפסד כולל של 11:2 לא מעורר התלהבות, כמו גם המשחקים ההיסטוריים וההפסדים 5:0 ו־2:1 לבריה"מ. עם זאת, כשמשק כנפי ההיסטוריה נשמע - נרשמה סלחנות לתוצאות.
אבל גם לסלחנות יש גבול. כשנבחרת ישראל הובסה ב־1959 7:2 על ידי פולין, הגיעו הדברים לכדי דיון בכנסת. שם הועלתה הצעה שלא לאפשר לנבחרת ישראל לצאת לחו"ל עד שתשתפר, משום פגיעה ב"פרסטיז'ה הלאומית". ב"ידיעות אחרונות" זעקה הכותרת "נשפך דם" על "פוגרום שנערך בנבחרת ישראל בארץ שבעת פוגרומים".
קל לדמיין את התגובות אם שייע גלזר דמיוני של שנת 2019 היה דוחה הצעה לשחק בקבוצה גדולה בחו"ל. גלזר בשנת 2008 עם שמעון פרס. צילום: קונטקט
למזלה של הפרסטיז'ה הלאומית, וגם הטעם הטוב בכותרות עיתונאיות, הנבחרת השתפרה במהירות באותה תקופה, וגלזר עוד יהיה שותף לגדול בניצחונותיה - 1:2 בחוץ על נבחרת יוגוסלביה, במשחק רשמי. מאמן נבחרת ישראל דאז היה גיולה מאנדי היהודי־הונגרי - שלפני כן נמנה עם צוות האימון של נבחרת הונגריה האגדית של פרנץ פושקש.
בנו של מאנדי, שנותר בהונגריה, סיפר לי לפני כמה שנים: "אבא כתב לנו שיש שחקן צעיר בישראל שהוא כנראה טוב מספיק, אם יעבוד איתו כמה שנים, להגיע לרמת השחקנים שהיו לו בנבחרת ההונגרית. קוראים לו סטלמך - אבל הציבור אוהב את גלזר המבוגר ודורש שישחק!"
נאמנות כחלק ממורשת
משחקי נבחרת ישראל של שייע גלזר, נחום סטלמך, יעקב חודורוב ואחרים - גדשו אז את היציעים בעשרות אלפי צופים, כשמאות אלפים נותרו צמודים למקלט הרדיו. זו עוד פריבילגיה שאין לדור הנוכחי. הסיבה דווקא לא קשורה בהכרח לתחושות לאומיות של ימי ראשית המדינה.
עצמו את עיניכם ודמיינו לעצמכם שאין אינטרנט, כבלים, ואין בכלל טלוויזיה - רק תחנת רדיו אחת או שתיים, וכמה בתי קולנוע שבהם צריך להזמין כרטיסים מראש. במציאות כזו משחק כדורגל בינלאומי עומד במרכז סדר היום. כשאתה עומד לשיפוט הציבור כולו, ולא רק לשיפוט אוהדי הכדורגל - יש היפוך ערכי מוחלט.
אחד הסיפורים שחזרו על עצמם שוב ושוב בהספדים לגלזר לאחר פטירתו בסוף השבוע האחרון, סבב סביב ההצעה המפורסמת שקיבל ממועדון הפאר הטורקי פנרבחצ'ה - שכביכול הציע לו דירה באיסטנבול אם ייאות לעבור לשחק בטורקיה. גלזר, לדבריו בעצת אחיו, סירב להצעה המפתה, וכתמורה במכבי תל אביב סידרו לו מניה באגד.
במדינה שרק קמה, ובמאמץ גדול קלטה כל מהגר יהודי אליה, נאמנותו של שייע גלזר לחיים במדינת ישראל התקבלה בהערכה עצומה, וכחלק ממורשתו הספורטיבית והערכית.
קל לדמיין את התגובות הציבוריות והתקשורתיות שהיו צצות, אילו שייע גלזר דמיוני של שנת 2019 היה דוחה הצעה לשחק בקבוצה גדולה בחו"ל. הוא היה מואשם מייד כמי שאינו רוצה לבחון את יכולותיו מול יריבות טובות יותר. הישגיו היו מקוטלגים כטובים אך ורק לשלולית או לביצה, או למאגר מים קטן מטאפורי אחר.
שלא לדבר על אבי אבות החטאים: היו אומרים שהוא מוותר על כסף. •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו