בסוף שנות השלושים, כשצילו המאיים של הנאציזם כבר האפיל על חלקים גדולים באירופה, עבר מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי בין עיר לעיר ב"יבשת הישנה", ובכל מקום הפנה ליהודים בקשה אחת: "חסלו את הגולה, ולא - הגולה תחסל אתכם". למרבה הצער, רוב רובם של יהודי אירופה לא הקשיב או לא שמע את הקריאה.
היו אלה אנשי תנועת בית"ר, בבת עינו ופסגת היצירה של ז'בוטינסקי עצמו, שהחליטו לממש את קריאת מנהיגם ל"אוואקואציה", הלכה למעשה. "ז'בוטינסקי ביקש שהעלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל תהפוך לספורט הלאומי של העם היהודי", מספר יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל. "ואכן, התנועה הרוויזיוניסטית התגייסה למשימה להציל את יהודי אירופה ולהביאם אל חוף מבטחים ארץ־ישראלי. כך נמלטו מן התופת בין 20 ל־30 אלף איש".
סיפורה של כל אחת ואחת מתוך כ־30 הספינות שהגיעו לחופי הארץ בדרך לא דרך, תוך קשיים עצומים וניסיונות להתחמק מן המצור הבריטי, יכול לפרנס ספר הרפתקאות שלם. אבל גם על רקע זה, סיפורה המיוחד של אוניית המעפילים "קאטינה" בולט בעוצמתו, כאילו נכתב על ידי תסריטאי הוליוודי. בעצם, שום תסריטאי, ולו המוכשר ופרוע הדמיון ביותר, לא יכול להמציא את מה שהתחולל באמת במרחב הימי שבין אירופה לארץ ישראל במהלך ימי הפלגתה הארוכים.
העלילה המותחת של פרשת "קאטינה", שהסתיימה ביום האחרון של פסח 1939, עומדת בסתירה חדה לאלמוניותה. "עליית ההצלה שאורגנה על ידי התנועה הרוויזיוניסטית קופחה בהיסטוריוגרפיה הציונית", מציין אחימאיר. "כשמדברים על ההעפלה ישר חושבים על הפעילות של ההגנה - פעילות הרבה יותר מאורגנת ומבוססת. ללא ספק, גם היא היתה הרואית, אבל העלמת ההעפלה הרוויזיוניסטית יצרה עוול, ועכשיו צריך לתקן אותו".
כנס שמונים שנה להגעת "קאטינה" לארץ, שהתקיים ביום ראשון בכפר הנוער ע"ש מפקד האצ"ל דוד רזיאל בנוכחות כ־400 צאצאי המעפילים שעלו על סיפונה, תרם את חלקו להגברת המודעות לגבורת אנשי ההעפלה. עבור מיקי קורן, אחת מיוזמי הכנס (לצד בני משפחות אחרות ומכון ז'בוטינסקי), מדובר לא רק בתיקון עוול היסטורי, אלא במסע הנצחה אישי. מפקד ההפלגה, שתוארה ברבות הימים ככזאת "שנתייסרה בכל פגעיה וייסוריה של הדרך הבלתי חוקית על פני ימים סוערים וגלים זועפים", היה אביה, ד"ר צליק פאול.
"אבא היה אדם מיוחד ומרתק, איש צנוע וישר, שידע לדרוש מאחרים וקודם כל מעצמו", נזכרת קורן. "היה בו שילוב נדיר של קפדנות ושובבות". בלי השילוב הזה, כפי שניתן יהיה להבין, "קאטינה" לעולם לא היתה מגיעה אל יעדה.
מאות התאספו בפינה והספינה נטתה על צידה. המעפילים על סיפון ה"קאטינה". צילום: מכון ז'בוטינסקי
"מה שמדהים הוא שד"ר פאול, רופא בן 27 מריגה, בכלל לא היה אמור לפקד על המבצע", טוען ערן סגל, שחקר את תלאות דרכה הפתלתלה של הספינה. "קרתה תקלה - מפקד האונייה המיועד, שליח בית"ר שהיה אמור להגיע מארץ ישראל, נעצר על ידי הבריטים ואז ז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו הורה ש"ד"ר פאול יפקד על האונייה".
הרופא הצעיר, שקיווה להפליג באונייה כמעפיל מן המניין במסגרת קבוצה של צעירי בית"ר, ניסה בתחילה להתחמק מהמשימה. "אני יודע להיות רופא, לא לפקד על אוניות", אמר. תשובתו של ז'בוטינסקי היתה חד־משמעית: "אם פאול לא לוקח על עצמו את הפיקוד, האונייה לא תצא". כך הדוקטור הצעיר, נטול כל ניסיון פיקודי או ימי, נאלץ לעשות את הצעד שיהפוך אותו לגיבור בעל כורחו. תחילה הסכים לנהל את החלק היבשתי של המבצע, אחר כך את המקטע הימי הראשון עד ורנה ובהמשך את המסע כולו. כל מה שיכול להשתבש במהלכו - אכן השתבש, והפלגה של ימים ספורים הפכה לחודשים של התמודדות קשה מול אינספור צרות שפקדו את המסע מתחילתו.
מזון רטוב ומוות על הסיפון
מסע ההישרדות המדהים של נוסעי "קאטינה", אוניית משא מוזנחת למדי, החל בנמל קונסטנצה שברומניה. מאות האנשים שנדחסו אליה לא יכלו לדעת שצפויים להם שלושה חודשים של ייסורים עתירי דרמות וגדושי אירועים, אשר במהלכם ישתקפו כל המצבים של הרוח האנושית, משפלות נוראה עד גבורה עילאית.
דינה טירס, שלטענת מארגני הכנס היא אחת משני מעפילי "קאטינה" היחידים שחיים כיום (השני הוא פאול וייס, שהיה אז בן 7 בלבד), זוכרת היטב את היום ההוא. "ב־6 בינואר 1939 נסענו ברכבת סגורה עד לקונסטנצה", היא מספרת בשיחה עם "ישראל היום". "באנו, ראינו כמה אוניות יפות, גדולות, וראינו גם אונייה קטנטנה, ולא העלינו על דעתנו שנפליג דווקא בה. זאת היתה אוניית פחם. את הגברים שיכנו בחלק האחורי, ואת הנשים והילדים קדימה. שכבנו על המחצלות מסביב, אחד ליד השני, כמו סרדינים. לפעמים הותר לנו לעלות למעלה, לסיפון, וישבנו שם כשמזג האוויר היה טוב. אבל אם הרגישו שבא איזה מטוס, היינו צריכים מהר לרדת".
על פי המחקר של סגל, שסבו משה סגל היה בין מעפילי "קאטינה", בהתחלה היו עליה 738 בני אדם, ובוורנה הצטרפו עוד 40 נוסעים. מתוך כלל המעפילים, כ־300 היו אנשי בית"ר. נוסף עליהם עלו על הסיפון אנשי השומר הצעיר והחלוץ, והיתה עוד קבוצה של כ־20 עבריינים. "קיימות סתירות רבות בין עדויות הנוסעים, ולא תמיד ניתן להגיע למספרים מדויקים או לתאריך מדויק. אך ברור ששלטונות רומניה ביקשו להיפטר מכמה פושעים יהודים שישבו בכלא", מסביר סגל. "הם התנו את מתן האישור להפלגה בכך ש'קאטינה' תיקח עימה את העבריינים, וכך היה. אין זה מפתיע שהעבריינים היו הראשונים להתקומם ולהתסיס כאשר החלו הבעיות".
דינה, או כשמה באותם הימים אולגה מונץ, מציינת בחיוך שרוב המעפילים היו צעירים, וכטבעם של הצעירים הם שמרו על אופטימיות. אולם האופטימיות עמדה במבחן במהרה והתחלפה אצל רבים מהנוסעים ברגשות שונים לגמרי.
כבר מראשית הדרך סערות חורף עזות טלטלו את הספינה וגרמו למחלות ים קשות של נוסעיה. מְכַל המים המתוקים נסדק, ו"קאטינה" איבדה חלק גדול ממי השתייה שלה. המעפילים נאלצו להשתמש במי ים מלוחים להכנת תה ולרחצה, דליפות המים הרטיבו את מלאי המזון היבש, ולא היתה ברירה אלא להנהיג קיצוב חמור במזון. נוסעים רבים שלשלו והקיאו, הצפיפות היתה רבה, תנאי ההיגיינה ירודים והמחלות החלו להתפשט. כמה מעפילים מתו מדלקת קרום המוח ונקברו בים, וכאילו אין די בטרגדיה הזאת, רב החובל היווני דרש לתקוע סכין בליבם של המתים לפני השלכתם לים, כפי שמתחייב באמונות טפלות של יורדי ים. המפקד, ד"ר פאול, נאלץ להתעמת איתו כדי למנוע פגיעה בכבוד המתים.
מלחמות מעפילים
"קאטינה" מוכת המחלות הניפה דגל שחור כאות, כמתחייב מהמגיפה שהשתוללה בה, וכתוצאה מכך שום נמל לא הסכים שתעגון בו להצטיידות. על סיפון האונייה נוצרה אווירה של מרמור ומרד, שתודלקה על ידי העבריינים הנמצאים בה. הספינה "ארטמיזיה" היתה אמורה לפגוש את "קאטינה" בגבול המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, להביא את המעפילים לקרבת החוף ולהנחיתם באמצעות סירות חתירה. ב־6 בפברואר אכן התקיים המפגש. 244 מהמעפילים הועברו ל"ארטמיזיה", 227 מהם הונחתו בהצלחה בחוף הרצליה, אולם מעפילי סירת החתירה האחרונה נתפסו על ידי הכוחות הבריטיים. "ארטמיזיה" הוחרמה, ו"קאטינה" עם יתרת המעפילים נאלצה להימלט ללב ים. באזור קפריסין נותק הקשר עימה.
"ד"ר פאול אזר אומץ לרדת מהאונייה בחשכת ליל לחוף היווני כדי להזעיק עזרה", מוסיף סגל. "בסירה שהשיטה אותו לחוף נשבר משוט. על פי אמונה טפלה אחרת של מלחים, זה נחשב לסימן מבשר רע והמלח היווני סירב לחתור ודרש לחזור ל'קאטינה'. המרד נפסק רק כשד"ר פאול שלף סכין והצמיד אותה לצוואר המלח".
"הנוסעים רצו להטיל את האחריות לפגעי המסע דווקא על ד"ר פאול, מפקד ההפלגה (בתמונה)". צילום: יהושע שריג
בשל מצוקת "קאטינה", יצאה ב־28 בפברואר לעברה אוניית מעפילים אחרת - צֶ'פּוֹ שמה - עם מלאי תרופות ומזון, אך היא עצמה עלתה על שרטון מצפון לכרתים וטבעה. 710 המעפילים שהיו עליהֹ ניצלו ועלו אף הם על "קאטינה". בסך הכל שהו בעת ההיא על "קאטינה" 1,241 נפש, כמעט פי ארבעה מן התכולה התקנית שלה. המצב באונייה נעשה בלתי נסבל, וסכסוכים מרים התגלעו בין שתי קבוצות המעפילים. מגל מסביר שנוסעי "צֶ'פּוֹ" היו אמידים יותר ושילמו כסף מלא תמורת הפלגה בתנאים סבירים: "עכשיו, כשהם נתקעו על סיפונה של 'קאטינה' במצב נוראי, החלו להישמע דרישות לחזור לאירופה, מה שלא היה מקובל על יתר הנוסעים. ד"ר פאול נאלץ להפעיל משטר ברזל כדי למנוע תוהו ובוהו מוחלט. בשלב מסוים גם זה לא עזר. האיבה בין הקבוצות הגיעה למכות. מאות אנשים נאספו באחת מפינותיה ו'קאטינה' נטתה על צידה. רב החובל היה צריך להשפריץ זרנוקי מים על מתקוטטים, כדי לפזר אותם".
בשלב כלשהו נפוצה השמועה שהרדיו הגרמני מסר שצבא גרמניה הטביע "ספינה יהודית". נוסעי "קאטינה" הסיקו מכך שני דברים: הם הרגישו צורך למצוא דרך להודיע למשפחות באירופה שהם בחיים מחד, ומאידך החלו לחשוד שמא "צֶ'פּוֹ" אכן הוטבעה בידי הגרמנים. השמועות עוררו חשד שעל הסיפון נמצא מרגל גרמני, מה שרק החמיר את המורל הירוד ממילא.
למרות המצב הקשה על הסיפון, ד"ר פאול לא נשבר. האונייה התקרבה לחוף נתניה והצליחה להנחית 700 מעפילים. היורדים הרטובים הוסתרו בלילה בפרדס, ורק עם בוקר הבינו שהחלום להגיע לישראל התגשם. מי שנותרו על הספינה היו מאושרים פחות, כשזרקורי ספינות המשמר הבריטיות הניסו אותה שוב ללב ים.
"קאטינה" חזרה לפיראוס היוונית והפליגה מחדש אל חופי הארץ, אך בכל פעם שהתקרבה מטוסים בריטיים חגו מעליה. ב־14 באפריל האונייה הגיעה לחוף כפר ויתקין, שם נעזרה בספינה קטנה בשם "פאנגיאה קוניסטריו", והמעפילים החלו לרדת באישון לילה.
קבלת פנים צוננת
"ד"ר פאול הגיע לחוף וצעק 'תל חי!' למקבלי הפנים", מתאר סגל את ההשתלשלות הדרמטית בתום המסע. "אולם אז התברר שהיו אלה דווקא אנשי ההגנה שהמתינו לספינת מעפילים אחרת, 'שלהם'. הם כלאו את מפקד 'קאטינה' באחד מבתי כפר ויתקין במעין מעצר בית, והוא חשש שיוסגר לידי הבריטים. למזלו, התברר שבבית הזה גרה משפחה מלטביה שהכירה את משפחתו, והם הניחו לו לעזוב. מספרים שלמחרת התייצב בפתח הבית אוטובוס מלא באנשי בית"ר מנתניה, שבאו מצוידים בשרשראות במטרה לשחרר בית"רי כלוא..."
"אבא הביא את מאות המעפילים אל המולדת, ושמר על נחישות ואנושיות אף כאשר פקעה סבלנותם במסע הממושך ורוחם נשברה", מסכמת בתו של ד"ר פאול. "הכאב הגדול ביותר שלו אחרי ההפלגה היה שהפנו לו עורף. אף שהיה רופא מבטיח, לא היה יכול למצוא עבודה במקצוע, משום שהבריטים חיפשו אותו, לכן נאלץ להתפרנס מעבודת דחק - ניקה חביות, קטף תפוזים ועבד בתור סניטר בזהות בדויה. בהמשך רצה להביא את ההורים מאירופה, ולא נתנו לו בטענה שהגיע לארץ באופן בלתי לגלי".
עם הזמן הדוקטור האמיץ התקבל כפתולוג בבית החולים הדסה בתל אביב, ואחר כך הקים בהדסה מחלקה לסטטיסטיקה רפואית. הוא הקים משפחה וגידל ילדים לתפארת, ולא חזר לפעילות מחתרתית או ציבורית. ד"ר פאול נפטר בגיל 60 בשנת 1972, כשרק מעטים יודעים את סיפור הגבורה שלו.
אחימאיר מדגיש שאסור לשכוח את "קאטינה" ואת מפקדה: "מאחורי מפעל ההעפלה הרוויזיוניסטי עמדה חבורה מסורה של אנשי חזון ומעש - 'שר ההעפלה' יוסף כצנלסון, נפתלי פלטין שעסק בהעלאת יהודי צ'כיה וניסה לנהל מו"מ עם הנאצים לשחרור יהודים, ואברהם סטבסקי שטיפל בגיוס כספים, איתור רבי חובלים וספינות; ובנו של זאב ז'בוטינסקי, ערי, שבעצמו פיקד על ספינת מעפילים. ביניהם מצוי גם מקומו של ד"ר זליק פאול, שידע לנווט בין כל הטרוניות והסכנות, ועמד במשימה הקשה שהגורל זימן לו. הנוסעים אכולי מרירות וייאוש רצו להטיל את האחריות לפגעי המסע דווקא עליו. אבל בזכותו כ־1,450 עולים זכו להינצל מציפורני הנאצים באירופה, ולהגן על המולדת המתחדשת בשעת מבחן. זכות כזו היתה למתי מעט".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו