לפי כל הסימנים, זו הולכת להיות ממשלת קן הקוקייה. מצד אחד בצלאל סמוטריץ', מצד אחר אביגדור ליברמן. שניהם בקושי שרדו את הבחירות, שניהם מקבלים הזדמנות לתפקידים חשובים בממשלה רק בזכות ניצחונם של בנימין נתניהו והליכוד.
אבל לשניהם יש נימוסים של תנין. סמוטריץ' היה שותף מלא, לפי כל מי שמכיר את חדרי החדרים של הימין הדתי, למהלך האסטרטגי האומלל של נפתלי בנט. ביבי הולך ליפול, אתה תיקח את הימין הדתי, החוץ־רבני, ואת הימין החילוני המפורסם; ואני, בצלאל, אקח את משתתפי ריקוד הדגלים. בסופו של יום, רק צירופו של הימין הקיצוני ביותר, בלחצו של נתניהו, העביר את סמוטריץ' מעל המעקה.
ליברמן, שלרגע חשבנו כי יש בו מידה של שיקול לאומי ממלכתי, חזר מהבחירות האלה עם תיאבון חסר כל בסיס. גם הוא בקושי שרד. כולם ידעו שהוא רץ על הטיקט של עזה, עונש מוות וכמה נושאים אזרחיים. ובכל זאת, הוא לא זכה לגיבוי ציבורי מרשים. ההפך הוא הנכון. הסיסמה "הכרעת חמאס" לא הביאה אותו להישגים. דווקא דרכו האיטית והקטלנית של נתניהו עשויה להביא בסוף הדרך ל"הכרעת חמאס", תוך כדי שהנשיא טראמפ מטפל בראש הנחש האיראני.
בכל אופן, סוגיות ביטחוניות קיומיות מעולם לא היו נושא למיקוח קואליציוני. אם היתה לליברמן מידה של אחריות לאומית, הוא היה מקצר הליכים ומסיים את מריטת העצבים הפוליטית מייד לאחר סבב הרקטות האחרון. דרישתו הנוספת היא למוטט את התקציב כדי להשוות את הפנסיות של עולי רוסיה. שתי האופציות - למנות אותו לשר ביטחון או לשר אוצר - הן סוג של התאבדות. לליברמן קשה להשלים עם העובדה שבהתחשב בכוחו הנוכחי, הוא לא יכול לדרוש הרבה יותר מתיק השיכון.
מתוך מי שהצביעו לימין בבחירות האחרונות, רוב גדול תומך בחבילת הרפורמות שנועדו לרסן את האקטיביזם השטותי של בג"ץ. אבל הכנסת חוק עונש מוות למחבלים לחבילה הזאת, פירושה להקדיח את התבשיל. אין ספק שאם יוטל עונש מוות על מחבל כלשהו, מדובר בצעד שלא רק שיפגע בתדמיתה של ישראל, אלא גם יגיע כמובן לערעור בבית המשפט העליון. תהליך ארוך, שבמהלכו אולי יתלו בעזה אזרח ישראלי שנמצא בידיהם או ייפול בידיהם. יהיה מאמץ קדחתני לתפוס בני ערובה - לא חטיפת חייל, אלא מטיילת בפרו או בתאילנד. בסופו של דבר בית המשפט העליון יידרש לסף הוכחה גבוה במיוחד כדי לאשר הוצאה להורג, והתביעה תתקשה בכך. וכמו במקרה של דמיאניוק, ישראל לא רק שלא תטיל על הרוצח עונש מוות, אלא תמצא את עצמה משחררת אותו מהכלא מחמת הספק.
ליברמן. מינויו לשר אוצר או לשר ביטחון הוא סוג של התאבדות // צילום: אורן בן חקון
אגב, לפני 30 שנה, כלומר לפני עידן פיגועי ההתאבדות והטילים, היו מלומדים ליברלים שתמכו בעונש מוות למחבלים. במאמר נרחב בנושא שפורסם בינואר 2002 ב"עלי משפט", ציין פרופ' בועז סנג'רו את שמותיהם של הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן וכן את פרשן "הארץ" זאב שיף.
בשנה וחצי הראשונות לכהונתו כשר הביטחון, נתפס ליברמן כהפתעה גדולה. הלחץ הביקורתי שלו היטיב עם הצבא. אחר כך התגלה כחלש מול צמרת צה"ל ויישר קו עם תפיסת הרמטכ"ל הקודם איזנקוט נגד חיסולים ממוקדים. לאחר מכן גם קיבל את עמדת הצמרת הצבאית לגבי מוכנות צה"ל למלחמה.
עמדתו הנצית במקרה של התלקחות היא לגיטימית, אך לא בתור קו מפלגתי שלמעשה מחייב ממשלה בישראל לצאת למלחמה בעזה. בצמרת הליכוד אמרו: "אם לרמטכ"ל יהיו השגות לגבי מטרות המבצע, אולי בגלל ריבוי הרוגים לכוחותינו ואולי בגלל סכנת סנקציות בינלאומיות, נגיד לו: אין מה לעשות, יש הסכם קואליציוני".
הדמוקרטיה יכולה לחכות
ההיגיון אומר שכחול לבן תחבור לליכוד ולחרדים, ותאפשר הקמת קואליציה לאומית רחבה. אבל לגנץ חשוב יותר לעולם לא לשבת בממשלת נתניהו. גם פרקליט המדינה שי ניצן והיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט ראויים לביקורת. התנהלותם מול החשוד שלהם, בדרכו להיות נאשם, היא כמו לזמן את הרמטכ"ל לדיון בבית המשפט ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. אז אולי לא הודיעו להם שעם ישראל אמר את דברו, ויותר מכך - שלאחר הבחירות הטיל נשיא המדינה על חבר הכנסת נתניהו להרכיב ממשלה; דהיינו, להקים מחדש את הזרוע המבצעת לארבע השנים הבאות. במצב הזה, החזרה ללוחות הזמנים הקודמים היא לא פחות מהטרדה משפטית.
להתנהלות הפרקליטות בתיקי נתניהו יש חלק במהלך הגדול של הרפורמה לריסון מערכת המשפט. ייתכן שקביעת התאריך של מסירת החומר המשפטי לצורך השימוע נעשתה במחשבה שנתניהו לא ישרוד את הבחירות האלה. עכשיו ברור שקיבל תמיכה גורפת, ואי אפשר לטעון שקולות הימין הוטלו לקלפי כדי לבחור ראש ממשלה לחצי שנה. נושא החסינות קיים בחקיקה, ודווקא היועץ המשפטי לממשלה היה צריך למצוא את הנתיב המשפטי כדי להסדיר את הנושא שיאפשר לנתניהו למלא את תפקידו.
אבל מה שתמוה יותר הוא התנהגותו של יו"ר האופוזיציה בני גנץ. הוא טוען שמהלכיו של נתניהו מסכנים את הדמוקרטיה. ההיגיון אומר שכחול לבן יחברו לליכוד ולחרדים, ויאפשרו הקמת קואליציה לאומית רחבה. זה לא יקרה, משום שבעיני גנץ הדמוקרטיה כנראה יכולה לחכות. יותר חשוב לעולם לא לשבת בממשלת נתניהו. אם היתה לגנץ מנהיגות אמיתית - היה מקבל החלטה.
בין העקומה ללמידה
אחרי שנים של אוטובוסים מתפוצצים, ואחרי העימותים והרקטות של היום, יש עדיין מי שמוצאים "אשם" אחד בהמשך שלטון נתניהו: העיתון שאתם קוראים כעת. ככה זה כשחיים בתיבת תהודה סגורה. מאז משה רבנו לא זכור לי שמישהו ראה סנה בוער מול העיניים. עד שהופיע דמיטרי שומסקי מעל דפי אחד מעיתוני הבוקר, וגילה - אחרי כל האוטובוסים המתפוצצים, אחרי כל הרקטות, אחרי כל המלחמות הקטנות - שהסיבה האמיתית לעליית נתניהו לשלטון ולאחיזתו בו היא עיתון אחד: "ישראל היום".
פרשן אחר (שתענוג לקרוא אותו), עמית סגל, הגיע למסקנה אחרת: אחרי בחינה של תוצאות מערכות הבחירות לאורך 25 שנה, הוא הגיע למסקנה שדפוסי ההצבעה של אזרחי ישראל מתקבלים ברחם אימותינו; כך שאין מה לבזבז אנרגיה בניתוחים מבריקים, כפי שהוא עצמו עשה.
מה שמאפיין את הניתוח של דמיטרי שומסקי, שמאשים את "ישראל היום" בשלטון נתניהו, הוא סוג של הונאה עצמית וחוסר יושר אינטלקטואלי; בתור מי שבא מחוגי השמאל הקיצוני, הוא בוודאי יכול להסביר לתלמידיו מהי "תודעה כוזבת". אבל הוא לא לבד, וזה מה שמטריד. אין שום בעיה שבשמאל ימשיכו לרדוף אחרי הצל, ימציאו ניתוחי סרק ופתרונות ללא תוקף; זה תמיד עוזר לימין לנצח. אבל ברמה הלאומית של החברה הישראלית, דרושה תחרות אמיתית - אחרת השלטון מידרדר. כמו בחוקי השוק; מונופול ימני הוא מתכון לירידה בלתי פוסקת ברמת השלטון.
עובדתית, מאז מהפך 1977 היו שלושה מהפכי נגד: יצחק רבין ב־1992, אהוד ברק ב־1999 ואהוד אולמרט ב־2006, שהיה אמור להמשיך את הקו שהתווה קודמו אריאל שרון עוד כשהיה מנהיג הליכוד. אפשר להוסיף מהפך חלקי ב־1984, כאשר המערך בהנהגת שמעון פרס ניצח, אך נאלץ להקים ממשלת אחדות ברוטציה. שומסקי, משום מה, מתמקד ב־2006 ובשובו של נתניהו ב־2009, כאשר - שימו לב! - השוני בין כל התקופות הוא כניסתו של "ישראל היום" לזירה בקיץ 2007. צריך להזכיר כאן שבסוף שנת 2000 ובתחילת שנת 2001, הסקרים הראו שבנימין נתניהו, כאישיות המועדפת לראשות הממשלה, גובר באחוזים ניכרים על ברק; מדובר בנתונים גבוהים בהרבה מ־50 אחוזים, שנה וחצי בלבד לאחר תבוסתו. בעקבות עלייתו המחודשת של נתניהו, היתה נכונות לתפור בשבילו חוק מיוחד שיאפשר לו לכהן כראש ממשלה שאינו חבר כנסת(!) ביבי לא הלך על זה, ואיל ארד טען במשך שנים שהוגשה לנתניהו ארוחת חינם עם כל המנות, אך הוא טעה וסירב לאכול. ב־2006 צנח הליכוד ל־12 מנדטים; מקבר כזה אי אפשר לחזור ל־27 מושבים בזכות עיתון שנוסד שנה וחצי לפני הבחירות.
ב־99' לציבור עוד לא היה הניסיון שנצבר בשנים הרבות שחלפו. הוא שילם שכר לימוד גבוה מאוד, ועקומת הלמידה שלו היא שיצרה את הימין כפי שהוא היום: אלו בוחרים שהשמאל - או כל מי שנתפס כמנוהל על ידי השמאל - מפחיד אותם. אלו לא רק הטעויות המחרידות שעשו מומחי מערכת הביטחון לאורך 30 השנים האחרונות. זו גם התפתחות השמאל לכיוונים חדשים: אלו כל ארגוני זכויות האדם שמוכרים לעולם דה־לגיטימציה של המדינה היהודית, בווריאציה זו או אחרת, ומעודדים חרם וסנקציות על המדינה. מפיקי הלקחים השונים בשמאל בוודאי לא יודו בזה, אך השמאל הקיצוני, כמו גם האכסניה שבה הם מפרסמים את מאמריהם, משדרים לציבור שהם אינם שוחרים עוד את טובת המדינה.
אחת הבעיות של אותם מפיקי לקחים, ודמיטרי שומסקי ביניהם, היא החיים בתיבת התהודה הסגורה ומערכת התגובות במעגל סגור. נתניהו פשוט נחשב לאורך השנים כמי שהציב אלטרנטיבה ברורה לשלטון; הוא לא עמעם את מסריו; הוא ידע לנסח היטב את ראייתו הפסימית לגבי הסדרי השלום והנסיגות, וזאת מול מערך תקשורתי אדיר שפעל נגדו. מנהיגותו של אולמרט קרסה בתוך כחודשיים מאז הרכבת ממשלתו, בגלל מלחמת לבנון השנייה. בתהליך אנאפוליס הוא לא התקרב לשלום יותר משהתקרב בנימין נתניהו במו"מ שהתפוצץ ב־2014 - ועל כך תעיד ציפי לבני, שהשתתפה בשניהם.
אבל הציבור הבין היטב את ההבדל בהתנהלות שני המנהיגים. השוני העיקרי הוא הריצה המבוהלת של אולמרט, עם הלשון בחוץ, לעוד ויתורים ולעוד קילומטר שם וסנטימטר פה - לעומת נתניהו, שהיה מוכן להתעמת גם עם נשיא ארה"ב.
אבל כל זה לא משנה, כי כאמור, אולמרט לא הצליח לשקם את מנהיגותו בשנה שחלפה מאז פרוץ המלחמה. "ישראל היום" לא היה קיים אז, כפי שלא היה גם בשנת 2000. "ישראל היום" לא ניהל ולא מנהל מסע ש"שטף את המוחות בתעמולה לאומנית ימנית, ובמרכזה טיפוח דמותו של מנהיג". האפקט של העיתון הוא בהכלת ההשפעה הדורסנית שהיתה ל"ידיעות אחרונות" על הממסד בישראל, ובעיקר על כל ערוצי התקשורת, לצד עיתון "הארץ". כמה פעמים צריך לחזור על הנתונים שמלמדים בנוגע למונופול התקשורתי שהתקיים משך שנים בישראל? 62 אחוזים, 74 אחוזים - הכנסת והממונה על ההגבלים העסקיים עמדו חסרי אונים.
שומסקי, שראה את הסנה ומוחו אוכל, מתאר כך את הבעלים של "ישראל היום": "(נתניהו ניצח) כתוצאה מהתערבותו הגסה של גביר גלותי מקליפורניה, שכל כך מזכיר את דיוקנם הקולקטיבי של אותם ספסרי בורסה יהודים מסוף המאה ה־19 שתיאודור הרצל רחש להם בוז עמוק". וולפסון? רוטשילד? לווינסון! בשותפות עם אימפורט, אקספורט, רפפורט. כדי שלא נחשוד בו שהוא גרוע יותר מה"ניו יורק טיימס", מגייס מפיק הלקחים את הרצל כמגן אנושי ואף ממקם את דמותו של שלדון אדלסון בשלהי המאה ה־19. חס וחלילה, אין מדובר ביהדות זמננו.
עיון בכל כתבי כלומסקי מלמד שהוא איש של חד"ש: "כך, למשל, אין לכם היום מפלגה המשקפת את הציונות המדינית האלטנוילנדית של הרצל יותר מאשר חד"ש", כתב המלומד בינואר 2015 ("הארץ"). ואם הרצל קטן עליו, גם הציונות של ז'בוטינסקי, "מדינת כל־לאומיה" כלשונו, תפורה על פי הקומוניזם של חד"ש. האיש פשוט שרלטן מאחז עיניים.
לאדלסון תעמוד תמיד הזכות על כך שהצליח במקום שהכנסת והממונה על ההגבלים העסקיים נכשלו: הוא קיצץ כ־25 אחוזים מאחיזת השוק שהיתה ל"ידיעות אחרונות", ותרם את חלקו לדמוקרטיה הישראלית. ואילו כלומסקי וחבריו מותירים את הדמוקרטיה ללא אלטרנטיבה אמיתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
