עזב את איראן וגילה במקרה את שורשיו היהודיים: סיפורו של נגן הצ'מבלו מהנחשבים בעולם

באחד מכמה עשרות סרטונים שלו הנמצאים ביוטיוב, נראה נגן הצ'מבלו מהאן אספהאני עולה לבמה וניגש בצעד מהוסס משהו לצ'מבלו, כלי מקלדת מעט מוזר, עשוי עץ, קטן יותר מפסנתר, דק ושברירי למראה. הוא משתחווה לקהל, מתיישב, משתהה רגע קט, מנגב את פניו מזיעה, לוגם מים, ולבסוף מניח את ידיו על המקלדת. הצלילים הבוקעים מהכלי המוזר - העתק מודרני של צ'מבלו מן המאה ה־18 - מפתיעים ברגע הראשון. לא רועמים ובעלי גוף כמו צליליו של פסנתר מודרני, אלא דקים, כסופים, מכשפים, צלילים קדומים ששבים ונשמעים בהווה, כמעין דרישת שלום מזמנים אחרים, עתיקים.

אספהאני, 38, יליד איראן שגדל והתחנך בארה"ב ומתגורר כיום בפראג, הוא מנגני הצ'מבלו המוערכים והנחשבים ביותר בעולם. בסוף החודש יבקר אספהאני בארץ - לא בפעם הראשונה - וינגן בשני קונצרטים במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל. באחד ינגן פרלודים ופוגות מתוך "הפסנתר המושווה" של באך, ובשני יחבור לנגנית הוויולה דה גמבה הישראלית מירנה הרצוג לרסיטל זוגי. שני הקונצרטים יתקיימו ב־24 במארס במוזיאון תל אביב לאמנות.

אספהאני משוחח איתי בשיחת וידאו מפראג - "גרתי בלונדון הרבה שנים והגעתי למסקנה שפראג מרכזית יותר, נחמדה יותר, קונטיננטלית, זולה יותר, וגם יותר מוזיקלית", הוא אומר - שם הוא חולק את דירתו עם אוסף כלי המקלדת שלו. בניגוד אולי לנגנים אחרים, אספהאני לא פיתח יחס רומנטי או מיסטי לכלי שבו הוא מנגן. "בסופו של יום גם הצ'מבלו המפואר ביותר הוא רק כלי, אינסטרומנט. המילה הזאת, 'אינסטרומנט', באה להצביע על 'מכשיר', או 'מכונה', וכששומעים צ'מבלו קל לשכוח שהוא בסופו של דבר מכונה, ואנחנו הרי משתמשים במכונות בשביל להביע את עצמנו, לומר משהו עמוק יותר ומורכב יותר על עצמנו בעזרת מנגנון מכני".

ולמנגנון הזה אין נשמה? גם לא כשמנגנים בכלי עתיק באמת מן המאה ה־18, ולא בהעתק מודרני?

"לרוב האנשים, אלא אם כן הם אוליגרכים, לא יוצא לנגן בכלים עתיקים אותנטיים. אלו כלים ללא בעלים והם נמצאים בדרך כלל במוזיאונים. כמובן, כשאתה מנגן על כלים עתיקים, למשל במוזיאון לכלי נגינה, אתה מבין עד כמה הם באמת מדהימים וכמובן שככל שכלי עתיק יותר, כך הוא גם עדין ורגיש יותר. לנגן על כלי עתיק זה קצת כמו לדבר עם אדם קשיש, לשמוע אותו חולק איתך את הניסיון שלו בקול הייחודי שלו, אבל גם צ'מבלו עתיק הוא בסופו של דבר קופסת עץ עם כמה מיתרים בתוכה, וחלק מההעתקים המודרנים הנוצרים כיום הם מעולים ממש, לא פחות מהכלים שנבנו לפני 300 שנה. לי עצמי יש צ'מבלו מודרני עם שלדה עשויה מסיבי פחם. אני קורא לו 'הצ'מבלו של העתיד'".

מה יש בשם

אספהאני נולד בטהרן ב־1985, שש שנים אחרי המהפכה האסלאמית שהביאה לסילוקו של השאה מוחמד רזה פהלווי והפכה את איראן ממדינה פרו־מערבית לרפובליקה אסלאמית־תיאוקרטית. כשהיה בן ארבע, עזבה משפחתו את איראן והשתקעה בארה"ב. חוויית ההגירה ספוגה בו, גם אם הוא ממעט לדבר עליה. "הייתי בן ארבע בערך כשעזבנו, אני דובר את השפה, אבל חוץ משברי זיכרון של אבי מנגן בפסנתר הביתי שלנו בטהרן, אין לי זיכרונות של ממש. אבי היה פסנתרן ורבים מבני משפחתי היו אמנים, ניגנו וכתבו שירה. היום כבר קשה לי לחשוב על איראן. היא השתנתה כל כך מאז שהייתי ילד, עד שהגעתי כיום למצב שאני כבר לא מעוניין להכיר אותה, לא רוצה לשמוע ממנה. המדינה שהכרתי כילד כבר לא קיימת היום. נותרנו אנשים ללא מדינה".

החיים בטהרן של אחרי המהפכה היו קשים למשפחת אספהאני. גם עניינים טריוויאליים, כמו רישום שמו של מהאן עם הולדתו, נעשו טעונים פוליטית. "את השם שלי, מהאן, לא היית שומע באיראן של לפני שנות ה־70. כשאבי בחר לי שם - זה היה כמובן אחרי המהפכה - הוא הגיע למשרד הפנים והפקידה סירבה לרשום את השם. אבי נאלץ להשתדל אצל הרשויות כדי לרשום את שמי. אתה מבין, מהאן הוא שם פרה־אסלאמי, יש לנו מאות שמות פרסיים פרה־אסלאמיים, כמו דריוש וכורש למשל, ומקור השם מהאן הוא באפוס פרסי עתיק. מתברר שמהאן היה אביר פרסי אגדי שנודע בין השאר בכך שהוא הרג הרבה ערבים... הרשויות לא אהבו את זה. לבסוף דיבר אבי עם מפקח המשרד שהתגלה כשמרן אסלאמי אדוק. אבי כבר חשב שהנה הוא נכנס לצרות, אבל הפקיד השמרן אמר 'מה רע בשם הזה? הוא חלק מהמורשת הלאומית שלנו!', ובגלל אותו שמרן אני נושא היום את שמי, מהאן".

עם חלוף השנים אחרי פרוץ המהפכה נעשו החיים באיראן קשים, בעיקר למשפחות של אינטלקטואלים עירוניים, עד שלבסוף נפלה במשפחתו של אספהאני ההחלטה להגר. "זה לא היה פשוט לעזוב אז, אבל גם לא דרמטי במיוחד. לא שהוריי עלו על חמור וחצו את הגבול לאפגניסטן, אבל הם חוו הרבה קשיים אחרים, קשיים של מהגרים. הם פתאום הבינו שהם פליטים, חסרי מדינה. הגולים האיראנים הבינו אולי אז מה עבר על היהודים במשך אלפיים שנה. כמו היהודים, גם הקהילות האיראניות הגולות מפוזרות היום בכל העולם."

האפשרות לחזור או לבקר באיראן קיימת?

"כשהייתי ילד עוד ביקרנו שם, היום כבר אין אפשרות. אני מקווה שלא ייקח לנו כל כך הרבה זמן לחזור כמו שלקח ליהודים לחזור לארצם", הוא צוחק, "אבל אם אתם הצלחתם, גם אנחנו נצליח בסוף".

הקהילות בפזורה האיראנית נראות מגובשות למדי.

"הקהילות האיראניות אמנם מגובשות ברוב המקומות, אבל אולי בדומה ליהודים, גולים ממדינות בעלות מסורת אינטלקטואליות מפותחות, כמו איראן, לא נוטים להסתדר טוב במיוחד זה עם זה... מורתי, נגנית הצ'מבלו זוזנה רודיצקובה, יהודייה ניצולת אושוויץ, סיפרה לי פעם בדיחה על יהודי שנסחף לאי בודד ובנה שם עיר גדולה עם שני בתי כנסת. כששאלו אותו מדוע שניים, הסביר ואמר 'זה שכאן הוא בית הכנסת הקבוע שלי, ובזה ששם לא תדרוך כף רגלי לעולם...'. גם הגולים האיראנים הם כאלה. שומרים על הקונפליקטים והחשדנות מפעם. אומרים ששני פרסים לעולם לא יתאחדו, אפילו אם זה ישתלם להם".

זהות במצור תרבותי

אתה צופה בחדשות מאיראן או בקולנוע איראני?

"כאן בפראג מתקיים פסטיבל סרטים איראני מאוד פופולרי, אתה יודע שהיום הקולנוע האיראני מאוד נחשב, אבל אותי ממש צריכים לגרור לשם. אולי קשה לי להתקרב מדי לזהות האירנית שלי. אולי כישראלי תבין אותי", הוא אומר. "כשזהותם של אנשים עומדת תחת מתקפה, מתערערת, נקטעת, נשברת, כמו שקורה למהגרים רבים, מתגבשת אצלם איזו תחושה כוזבת של זהות, זהות חד־ממדית, הומוגנית. זה מה שאני חש במפגשים עם גולים. אני חושב שזה מאוד לא בריא.

"אבות אבותיי שחיו בפרס במאה ה־19 קראו ספרים מערביים, חלקם בוודאי דיברו צרפתית או רוסית, אולי הם הכירו קצת מוזיקה קלאסית, וזה לא איים בשום צורה ואופן על הזהות האיראנית שלהם. הם נותרו איראנים. אנשים הנמצאים בתחושה של מצור תרבותי נוטים לפשט את הזהות שלהם. האינטלקטואל הפלשתיני ראשיד ח'אלידי כתב שזה מה שקרה גם ברשות הפלשתינית, שבה נוצר מושג ברור, נחרץ, סמכותי, באשר לשאלה מיהו פלשתיני ומי לא, מיהו ערבי ומי לא.

"כשהייתי בישראל מה שהפתיע אותי לא היה הפולמוס הערבי־יהודי, אלא הפולמוס הפנימי בתוך הקהילות היהודיות והערביות. כשגולים איראנים נפגשים מתרחש אותו הדבר. אני מוזמן מדי פעם לאירועים של גולים איראנים, ובדרך כלל נמנע. זה מסובך בשבילי, תן לי עוד אלפיים שנה לחשוב על זה..."

מה באשר לדת? הגולים האיראנים שומרים על דתם בגלות?

"כל איראני שאני מכיר, שחי תחת שלטון האייתוללות האיראני, איבד את האמונה שלו. באופן מוזר, דווקא המשטר הזה, האסלאמי האדוק, הרג את הדת. כשחושבים על זה, היה יותר אסלאם באיראן של ימי השאה. אתה יודע, האוכלוסייה של איראן טרום ימי המהפכה היתה מגוונת, היו מוסלמים, יהודים, נוצרים, זורואסטרים, ומיעוטים רבים אחרים. אבי תמיד אמר שלפני המהפכה האסלאמית הוא לא ידע דבר על הזהות הדתית של בני כיתתו או שכניו. רק אחריה, נעשה ברור מי מוסלמי ומי לא. ברגע שפרצה המהפכה נעשו המיעוטים למטרה. אגב", הוא מוסיף, "גיליתי שיש לי שורשים יהודיים מצד אבי, שלא ידעתי עליהם בכלל".

אספהאני מזדהה בראיונות כנוצרי פרסביטריאני, כהומוסקסואל, כאיראני - אף על פי שעזב את איראן בגיל ארבע - ולרגע אני תוהה אם הוא אינו רוצה אלא להעמיס על עצמו זהות נוספת, יהודית. אבל אספהאני רציני לגמרי. "עשיתי לא מזמן בדיקת דנ"א. מראש ידעתי שאני ממוצא מונגולי, אוזבקי וגאורגי, אך התברר לי שאני גם יהודי! ואפילו יהודי אשכנזי! שמי אספהאני, אבל משפחתי בכלל לא מהעיר אֶסְפָהָאן שבמרכז איראן, אלא מאזור אזרבייג'ן, צפון איראן. התברר לי שאספהאן נודעה כעיר יהודית מאוד, עד כדי כך שיהודים כינו אותה 'יהודיה'.

"המטפלת היהודייה שהייתי לי בילדותי סיפרה לי את זה. תמיד היינו, משפחתי ואני, מבולבלים באשר לסיבה ששמנו 'אספהאני', האם יכול להיות שמשמעות הכינוי 'אספהאני' היתה פשוט 'יהודי'? כך או כך, אין לי שום תיעוד למוצא היהודי שלי, אני לא יכול לעשות 'עלייה'", הוא צוחק