קשה היה שלא להבחין שמאז פרוץ המשבר באוקראינה, מדברים ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד בשני קולות. בעוד בנט נזהר מאוד בכבודו של המנהיג הרוסי, לפיד משוחרר יותר, תקיף יותר, מגנה בגלוי את הרוסים, מוביל הצבעה ישראלית באו"ם נגדם וניצב לצד אוקראינה. לא מדובר בחילוקי דעות אלא במהלך מתואם, אולם רבים במערכת הפוליטית סבורים כי השניים נקלעו בשבוע האחרון לזירה שגדולה על מידותיהם בכמה וכמה מספרים.
המחשבה ששני נציגיה הבכירים ביותר של ממשלת ישראל יכולים לשחק במגרש הבינלאומי את השוטר הטוב והשוטר הרע - היא מחשבת עוועים ילדותית שמחוללת נזק קשה לישראל. מאז ומעולם דיברה ישראל בקול אחד. היו דיונים, היו ויכוחים, אבל בסוף כלפי חוץ יצא מסר אחיד. באו"ם, למשל, לישראל יש אצבע אחת. למדינות העולם לא משנה אם מדובר באצבע של לפיד או של בנט. זו האצבע של מדינת ישראל. כל מחשבה אחרת היא תולדה של חובבנות מדינית, או ניסיון מוזר לחמוק מהחלטה קשה.
בנט בכנס הסייבר: "אם מנהיגי העולם לא יפעלו - המצב באוקראינה עלול להחמיר" // צילום: עומר מירון, לע"מ
אמת, ההחלטה קשה ומורכבת. נטיית הלב לתמוך באוקראינה, המדינה הנכבשת. זיכרונות השואה גם הם צפים ועולים, ובלי קשר להיסטוריה של העם האוקראיני ולתפקידו בהשמדת יהודים בימים ההם, אף אחד לא רוצה לראות אנשים נהרגים ברחובות וערים שהופכות לעיי חורבות.
בשנים האחרונות רבו הפגישות של ראשי ממשלת ישראל עם נשיא רוסיה. זה התחיל בתקופת נתניהו ונמשך, עם אותו קו בדיוק, בעידן בנט. חופש הפעולה הצבאי של ישראל ברמת הגולן, שם מוצבים אלפי חיילים רוסים, מתאפשר בשל המפגשים התכופים הללו. פוטין נותן לצה"ל לטוס בשמי רוסיה ולהפציץ מטרות איראניות, אולם לא נענה לכל הבקשות הביטחוניות של ישראל. לו היה נענה, היה מוציא, למשל, את כל האיראנים בעצמו.
אם האינטרס הזה כה חשוב מבחינה ביטחונית, הרי אסור לרה"מ ולשר החוץ לסכן אותו ולהתבטא באופן שיסכן אותו. עדיף גינוי אחד פחות מאשר איראנים על הגדר בגבולנו.
החטא הקדמון של הממשלה הנוכחית בהתנהלות הבינלאומית התחיל עוד הרבה לפני הפלישה לאוקראינה. זה התחיל בהחלטה האסטרטגית של לפיד ובנט, בהובלת שר החוץ, להתרפס באופן מוחלט בפני ממשל ביידן. כאילו מתוך הבנה שהממשלה השברירית ממילא לא תוכל לעמוד בלחץ שיפעילו עליה האמריקנים ולכן עדיף להיכנע מראש.
ממשלות ישראל לדורותיהן כשלו בעמידה בלחצים - מבן־גוריון, דרך מנחם בגין, ועד יצחק שמיר, רבין ונתניהו - אז מה הסיכוי שהם, בממשלת העלה הנידף שלהם, יצליחו לעמוד יציבים. מה עוד, ששותפים רבים בממשלה חושבים כמו האמריקנים ביחס להתיישבות ביו"ש ובנושאי ליברליזם וגלובליזציה. בחודשים האחרונים ריכזו לפיד ובנט מאמצים בשכנוע הבית הלבן ומחלקת המדינה, לא בצדקת דרכה של המדינה הציונית או הצורך בשמירה על ביטחונה - אלא בכך שיציבותה של הממשלה הנוכחית היא אינטרס אמריקני. לפיד ובנט הבטיחו לביידן שקט תעשייתי, צייתנות, ובעיקר - הימנעות מאלטרנטיבה גרועה מבחינתו במקרה שהממשלה תיפול, וזאת בתמורה לכך שיעזוב אותם בשקט ולא ילחץ בפומבי, דבר שעשוי לסכן את קיום הממשלה.
אפילו אחד ההישגים הגדולים שבו מנפנף בנט, בכך שנמנעה הקמת קונסוליה לערבים ברחוב אגרון בירושלים, לא הושג לאחר מסעות שכנוע על כך שירושלים שייכת לעם היהודי לנצח נצחים, או שבירתו לא תחולק כפי שהאמריקנים לא יחלקו את וושינגטון והאנגלים את לונדון. ממש לא. הצחקתם את בלינקן. המסר היחיד שעבר מכיוון ירושלים בהקשר הזה הוא שהקמת הקונסוליה תסכן את יציבות הממשלה. ביידן חשב ושקל, והחליט שעדיפה לו הממשלה הנוכחית ביד, ובלבד שיותיר את ממשלת נתניהו והימין על העץ.
לכן, כשאמריקנים מצפים כעת מבנט ומלפיד לגנות את רוסיה ולהצביע נגדה באו"ם, אין להם למעשה יותר מדי ברירה. גורלם כרוך בזה של ביידן בקשר בל ינותק. ומה לגבי רמת הגולן? הרי אם יש שיעור אחד שנלמד בשבועות האחרונים הוא שאין לסמוך בשום אופן על האמריקנים בהקשרים ביטחוניים. גם פה מעדיפים ראשי הממשלה את היציבות הפוליטית על פני הביטחונית.
פוליטיקה קטנה באו"ם
החובבנות המדינית הגיעה לשיאה השבוע, כאשר לפיד הורה לגלעד ארדן שלא לנאום מעל במת האו"ם בדיון שעסק בגינוי רוסיה. ללפיד אין שום דבר נגד ארדן במישור הדיפלומטי. אין חולק במשרד החוץ על כך שבמהלך כהונתו הוא עושה שם עבודה מקצועית וראויה. גם פה השיקול של לפיד היה פוליטי. בלתי נסבלת בעיניו היתה המחשבה שדמות בכירה מהמחנה השני תתפוס לרגע קט את הבמה ותסיט את תשומת הלב ממנו. התירוץ שארדן הורד ושהמשנה לשגריר תנאם תחתיו כדי להוריד את הדרג, על מנת שלא ליצור משבר מול רוסיה - קלוש ולא אמין. אף שאכן ישנה פרקטיקה כזאת ביחסים הבינלאומיים, איש במשרד החוץ ובמערכת הפוליטית לא סבור שזה היה המניע. בטרפוד נאומו של ארדן נתפס לפיד, שוב, בקטנותו. ובקנוניותו.
אם זה היה תלוי בבנט, אגב, ארדן היה נואם בלי שום בעיה. בין רה"מ לבין ארדן יחסי אמון. אותם יחסים גרמו לארדן שלא לעזוב את תפקידו באו"ם. בוושינגטון יש צורך לא רק באמון, אלא גם באמונה בצדקת הדרך, לכן התפטר משם, אבל באו"ם, כאשר מדובר בזירה שונה שבה יש משקל רב יותר לייצוג מדינת ישראל לעומת ממשלת ישראל, לא היתה מניעה מבחינתו להישאר. בנט לא היה שותף להחלטת לפיד להדיר את ארדן מהנאום. גם אם עודכן, לא היתה לו באמת אפשרות להתנגד. לפיד מנהל כעת את האירוע.
זו לא הפעם הראשונה ששרי חוץ וראשי ממשלה צריכים להתנהל מול שגרירים מהמחנה השני. בעבר היו מקרים רבים שבהם חלפו שנים עד ששגרירים עזבו את תפקידם ועל הממשלה החדשה היה לעבוד איתם, במקרה ששני הצדדים החליטו כך. הדוגמה האחרונה היא נתניהו שעבד עם מתן וילנאי כשגריר בסין, אף שבא ממפלגת העבודה. כשהיחסים מקצועיים אין בכך כל בעיה. הצרות מתחילות כשמערבים פוליטיקה.
וינה לא מחכה לנו
לפיד ובנט היו מאוד רוצים להיות שחקנים משמעותיים במגרש הבינלאומי אבל אין להם את הניסיון או הכישרון לכך, למרות הניסיונות של רה"מ לתווך בין אוקראינה לרוסיה ויותר מכך, בהצגה החלקית והמעוותת של הדברים, כאילו פוטין יזם את המהלך (מסר שתפס כותרות עד שהגיעה הודעת הקרמלין שהבהירה כי בנט, שוב, היה זה שהציע את עצמו, ולא להפך).
אולם המחדל המשמעותי ביותר במישור הבינלאומי של הממשלה הנוכחית הוא הסיפור האיראני. על פי כל הדיווחים, בעוד עיני העולם נשואות לאוקראינה, תשומת הלב הישראלית היתה אמורה להיות מופנה כל כולה לווינה, שם מתקדם במרץ הסכם הגרעין בין איראן וארה"ב - הסכם, שעל פי עמדתה הרשמית ישראל מתנגדת לו, אולם לא עושה דבר וחצי דבר כדי למנוע אותו. אפילו אם יהיה בסוף הסכם, יש משמעות לקריאה ברורה שיוצאת מירושלים נגדו, ולו רק כדי לשפר במעט את תנאיו. בעולם, גם אם להוטים להסכם, למדו להקשיב לישראל, לדאגותיה ולתמונת המודיעין שלה. אם ישראל היתה צועקת, הדבר אולי לא היה מונע הסכם - אבל ייתכן שהיה משפר אותו במשהו. הדממה משרתת בראש ובראשונה את איראן, שעומדת לחתום על עסקת חייה, שתזרים מאות מיליארדי דולרים לחשבונה, וידוע לאן יזרום חלק ניכר מהם.
המצב בעולם עכשיו היה יכול ליפול לידי ממשלת ישראל כפרי בשל. אמריקה מתמודדת עם זירה משמעותית, וניתן היה לנצל זאת על מנת לעורר קושי בזירה השנייה. ללחוץ יותר, לתבוע להפסיק כעת את המו"מ, להעביר מסר שהרופסות שמציג ביידן באוקראינה מחייבת אותו להיות קשוח יותר בווינה.
על כך נאם נתניהו השבוע בכנסת. על כך דיברו השבוע כמעט כל בכירי הליכוד. התמיהה על אוזלת ידה של הממשלה בנושא היא אדירה, עד כדי תסכול. אולם חוץ מלהתראיין בנושא או לנאום על כך בכנסת, אין להם כל כך, מטבע הדברים, מה לעשות.
מוקש שלא כדאי לגעת בו
בסוף השבוע הבא יסתיים מושב החורף של הכנסת, ולקואליציה תהיה אורה ושמחה וששון ויקר. זירת הכנסת מבחינתה הפכה לבלתי נסבלת. אין שבוע בלי בעיות, ולא עובר כמעט אף יום פרלמנטרי ללא תקלות. אם לא ייעשה סדר במהלך פגרת האביב, הממשלה הנוכחית לא תוכל לשרוד לאורך זמן. בנט יכול לנסות לגמד את חשיבות הכנסת בראיונות ובנאומים אבל אי אפשר לגמד את המציאות. ממשלה לא יכולה לתפקד ללא הכנסת ולשרוד בלעדיה.
התפרקות המסגרות בכנסת מביאה לתחושה של התפרקות כללית. אווירת סוף קורס. הקואליציה הזאת כבר שם מזמן. רק ההפסקה שהגיעה עכשיו יכולה עוד להציל אותה. על פי הערכות באופוזיציה, שחלחלו חזק גם לקואליציה, המושב המכריע יהיה מושב החורף הבא. רגע לפני הרוטציה בראשות הממשלה. נכון לעכשיו הממשלה זקוקה ללא פחות מנס כדי לצלוח את השנה הקרובה.
במשך חצי שעה נועד בנט השבוע עם ראשי התנועות הלא־אורתודקסיות בלשכתו. מדובר באירוע חריג. גם נתניהו היה מדבר עם ראשי הקהילה הרפורמית בארה"ב, אולם לא במסגרות רשמיות אלא במהלך ביקורים מעבר לים או בפגישות שנעטפו באריזה אחרת, כמו מפגש עם "ראשי קהילות", וכיו"ב.
מה שהיה חריג עוד יותר היתה האופטימיות שהביעו הנוכחים בפגישה אחרי צאתם ממנה. מתווה הכותל אושר בממשלת נתניהו, בשתיקת החרדים. רק לאחר מעשה, ואחרי שהתקשורת החרדית התחילה לתקוף בחריפות את נציגי המגזר בנושא, הבינו ראשי הסיעות החרדיות את גודל הטעות ודרשו להחזיר את הגלגל. למרות אישור הממשלה, המתווה לא יצא לפועל.
סיפור הכותל היום הוא לא רק סיפור של הסיעות החרדיות או של כלי התקשורת המגזריים. אחרי הגיור והכשרות, והנישואים האזרחיים שישראל ביתנו תובעת לקדם, הכותל מסתמן כקאזוס בלי של המגזר המסורתי על כל חלקיו - מחרדים, דרך דתיים לאומיים, ועד למסורתיים ובעלי הכיפות השקופות. מגזר המונה מיליונים.
בנט, כשלעצמו, היה אולי מוכן לקדם את מתווה הכותל. אבל גם הוא יודע שמדובר בחומר נפץ. אם בגיור או בכשרות היה עוד אפשר לטעון שלא מדובר במלחמה נגד היהדות והמסורת, אלא ברפורמות במערכות מסואבות שאינן פוגעות בהלכה - כשמדובר על הכותל זה לא רלוונטי. המסורתי מאופקים פחות מתעניין אם הרב שחתם על תעודת הכשרות במסעדה הוא הרב המקומי מטעם הרבנות, או הרב סתיו מארגון צוהר. אבל בכותל הוא לא ייתן לגעת. כך גם הדתי מקריית משה בירושלים, או החרדי מקריית ספר.
הביקוש לתנועה הרפורמית מצומצם מאוד בישראל ולא בכדי. מדובר בתנועה שכשלה בכל מטרותיה, במיוחד במטרת העל להילחם בהתבוללות. זאת, כאשר מרבית כלי התקשורת המרכזיים מביעים תמיכה בתנועה, בערכיה, בליברליזם שהיא מייצגת, בהלכה שבה היא דוגלת ובמה שבעיני רבים נראה כהתעלמות מהמסורת. בכל הסקרים והמחקרים שהתקיימו בנושא עד היום, ניכר שרוב יהודי ישראל מעדיפים לכנות את עצמם "חילונים" אבל ממשיכים לשייך את עצמם ליהדות האורתודוקסית. העובדה שנציגי התנועות הללו יצאו מבנט מחויכים, אמורה להדאיג את כל היתר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו