בסוף הראיון, כשהיא כותבת לי הקדשה על ספרה, לבקשתי, ניכר שהיא אינה מיומנת. איפה לכתוב את ההקדשה, היא שואלת. זהו ספרה ה־11 של חנה בת שחר, אבל היא לא רגילה במפגש עם קוראים: מסתתרת מאחורי שם עט, ממעטת להתראיין, היא נשארת בצל מילותיה.
ספריה של בת שחר יצאו לאור בהוצאות הגדולות. המבקרים מתייחסים בטפטופים. היא זכתה בפרס ניומן לספרי ביכורים, פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ופרס גולדברג לספרות של קרן קיימת. אבל ההכרה הגדולה עוד לא הגיעה. "יגיע הזמן שיעריכו את מה שכתבתי", היא אומרת, ואני מוכנה לערוב לה שכך יקרה.
לכל הכתבות, הדעות והפרשנויות של "ישראל השבוע"
אנחנו נפגשות לשיחה עם צאת ספרה החדש "נהר הקרח" (זמורה ביתן), רומן משפחתי, דחוס, קלאוסטרופובי, המלווה בני זוג מבוגרים שנכדם הלוקה בשכלו מגיע לגור בביתם לאחר שנים של נתק עם אמו־בתם היחידה. הדרמה נמצאת ברמזים. העלילה סטטית, מתקיימת בין חמישה גיבורים בני משפחה אחת, כמעט ללא תנועת אנשים נוספים. אלימות עצורה, אולי איבה, שקועים ביחסים הקפואים בין בני הזוג, בין האם לבתה הגולה, בין הבת לבעלה וכן הלאה. פלונטר של קרח.
הלכי הנפש אוניברסליים, כמובן. רקע התמונה - חרדי, כאילו היה העולם היחיד שקיים, ברירת המחדל. החרדיות אינה מוליכה את הסיפור או משתלטת על הדמויות. בת שחר (74), בפאה לראשה, גרביונים לרגליה בשיא הקיץ, אינה עומסת על כתפיה שליחות ציבורית, ולא רואה עצמה כנציגת מגזר.
שם העט שלה מורכב משמה הפרטי האמיתי, חנה, ומשם משפחה בדוי. את שם משפחתה האמיתי אפשר למצוא בנקל ברשת. היא מסרבת למסור לי פרטים על אודות משפחתה, אך לא מתנגדת שאחפש אותם בעצמי בגוגל. "צריך להפריד בין ספרות לחיים. מרגרט אטווד אמרה בראיון שהיא מתרגזת כשעיתונאים שואלים אותה שאלות ביוגרפיות. הסכמתי עם זה", היא אומרת.
קפקא במקום זריצקי
אז נקמץ בפרטים. בת שחר נולדה בירושלים בשנת 1944, בת לאחד הרבנים הראשיים של ירושלים ודיין בבית הדין הגדול. היא נשואה לראש ישיבה ליטאית יוקרתית המקורב למנהיגי הציבור החרדי. מתגוררת בירושלים, אם לחמישה ילדים וסבתא למספר גבוה של נכדים. את ספרה הראשון ("סיפורי הכוס") פרסמה בגיל 41 תחת שם העט, וזכתה לביקורת אוהדת.
"אני לא מעוניינת בפרסום. אני אישה חרדית. אני לא מעוניינת שהתלמידים של בעלי יקראו את הספרים שלי", היא מסבירה את קירות המגן של הפסבדונים. "החברות שלי בבית הכנסת והמחותנים שלי לא יודעים על כך. אם שואלים אותי בפגישת היכרות מה אני עושה בחיים, אני אומרת שאני עקרת בית וכותבת, אבל לא יודעים שאני מפרסמת ספרים. בחברה שלי זה עלול להיות לא נעים להיחשף כסופרת".
אם הייתי מספרת לך על כפר קטן בהודו שבו אישה מחביאה את שמה כדי לשמר מערך חברתי ולמנוע נידוי בעקבות קריירה כסופרת - מה היית אומרת?
"התחלתי לכתוב מוקדם, כשהיה פחד מפני גנאי למשפחה בגלל שהאמא היא סופרת. אולי הפחד היה מוגזם, ואולי רק אצלי. בכל אופן בשנים הראשונות זה היה יכול להעיב על שידוכי הילדים. היום, כשהנימוק הזה לא רלוונטי כי כולם ברוך השם נשואים, אני מבינה שיותר נוח לי להיות מאחורי שם עט, נפשית. כך אני יכולה להשתחרר בכתיבה".
בניגוד לאלנה פרנטה, הסופרת האיטלקייה המצליחה ששומרת בקנאות על פרטיותה - את הפרטים על אודותייך אפשר לגלות בקלות ברשת.
"בחברה שלנו לרוב המשפחות אין מחשבים. מי שמצליב את המידע ויודע, לא מפרסם אותו ברבים. אני מבקשת להגן על הקרובים לי. בעלי אדם מאוד מכובד וידוע. שכנה היתה אצלי. הטלפון לא הפסיק לצלצל. היא אמרה: 'כמה טלפונים! מה זה, הפנטגון?' לא קל לבעלי עם העיסוק שלי אבל הוא מכבד את מה שאני. כנראה שהוא גם אוהב אותי, בדרכו, קצת".
בת אחת שלהם, במאית ומחזאית, אינה מגדירה עצמה חרדית, אף שהיא שומרת מצוות. ארבעת הילדים האחרים נמצאים עמוק בתוך המגזר. הם לא קוראים את ספריה. אחד הבנים מכהן כראש כולל.
בת שחר עצמה היא בוגרת מוסדות בית יעקב, שבהם לא לימדו ספרות עברית חדשה. בצעירותה למדה לתואר ראשון בספרות באוניברסיטה הפתוחה ולאחר מכן נקלטה כמורה לספרות ב"בית המורה" של בית יעקב, סמינר ההשתלמויות למורים של הרשת הליטאית היוקרתית. "הם ציפו שאלמד שם את דוד זריצקי (סופר חרדי עברי־יידי; א"ע), אבל אני הבאתי לכיתה את קפקא, עגנון, עמליה כהנא־כרמון. התלמידות אהבו את זה אבל כנראה מישהי הלשינה להנהלה, וזה לא מצא חן בעיניהם שאני מלמדת ספרות יפה. מהר מאוד מצאתי את עצמי מחוץ למוסד", היא מספרת.
מחוץ לממסד. קפקא // צילום: GettyImages
בשנות השלושים לחייה נרשמה לסדנת כתיבה שהנחו יורם קניוק ואהרן אפלפלד, סדנה שפתחה בפניה את שערי הכתיבה וההוצאה לאור. אחר כך השלימה גם תואר שני בספרות באוניברסיטה העברית.
"הסיפור הקצר הראשון שלי התפרסם ב'קשת', ירחון ספרותי שהיה ידוע בתקופה ההיא", היא מספרת. "כתבתי משהו לא חיובי במיוחד בהשראת הדוד והדודה שלי. אבא ז"ל קרא ואמר: 'נו, בכל זאת קיבלת מהם משהו'. זאת אומרת: הצלחת להפוך את הלימון ללימונדה. הוא העריך את הכישרון שלי. זה היה פרס קטן בשבילי.
"בחרתי בשם 'בת שחר' באופן אינטואיטיבי. רק אחר כך אבי הפנה את תשומת ליבי שחז"ל אמרו שאסתר המלכה נמשלה לאיילת השחר. לאמי קראו אסתר, כך שאני אכן חנה בת שחר. זה היה עוד אישור מאבא שאני בדרך הנכונה. בתקופה שהסתכלתי על אמא שלי כאישה בוגרת, בשנות החמישים, נשים היו מאוד מוחמצות. לא רק דתיות. ראיתי על אמא שלי את פני ההחמצה. היא יכלה לעשות יותר, לפעול יותר. היום נשים חרדיות יותר עסוקות בהגשמה עצמית. מרביתן לא יוצאות לעבוד רק מתוך כורח".
אני ואלנה פרנטה
בת שחר מעידה ש"אני בוחרת בספרים שלי לא מעט בפוזיציה של אישה־לכלוכית ויחסי אם־בת. הסופרת הקטלאנית מרסה רודורדה כתבה 'מאז שאמי מתה, אין מי שיפתור את הבעיות שלי', אני עסוקה במשפט הזה בכתיבה שלי, רק בלי המילה 'מתה'. מה שמעניין אותי הם נושאים אנושיים, לא בעיות שאופייניות לחברה החרדית".
אחד מספריה, "צללים בראי", עסק בניצול מיני בתוך המשפחה. "אלימות מינית יכולה להיות בכל מגזר. מבקר הספרות אברהם בלבן כתב על 'צללים בראי' שירדתי נמוך. היום, עם מהפכת MeToo#, אני יודעת שפשוט הקדמתי את זמני".
חרדים לא קוראים אותך.
"אני אגיד לך יותר מזה: הבן שלי לא קורא אותי. הוא חושש לזהות אנשים או את עצמו. וזה בסדר גמור. אני בשר מבשרה של הקהילה החרדית, אני חרדית, מתפללת בכל יום, אוהבת את התפילה, את חיי המצוות. אבל אמן חייב להיות משקיף מבחוץ, מהלך על הגדר. בתוך החברה, אבל על הגבול, מביט גם החוצה וגם פנימה. אחרת אתה לא יכול לכתוב. אם הייתי כותבת על אידיאלים, חרדים היו קוראים אותי. אבל ספרות לא נכתבת על אידיאלים. דידקטיקה לא יכולה להיחשב ספרות.
"בני ציפר פגש אותי באירוע ספרותי ושאל אותי לאן נעלמתי. עניתי לו שאני פה, פשוט לא מתייחסים אלי כי רוצים פרובוקציות ואני לא מספקת".
יכולת לרכוב על הגל של "חרדית מחמד".
"זה גס לערב את המקום שממנו באתי. אלנה פרנטה מביאה את הקתוליות שלה, בלי מרד נגד הקתוליות. אני לא מוכנה להכין מניפסט נגד החרדים ולא בעד החרדים אלא בעד הספרות. אין לי מסרים. כשפגשתי את עמוס עוז והצגתי את עצמי, הוא קם לכבודי ואמר שהוא מכיר את ספריי. היה לי קשר טוב עם אפלפלד, יצחק אורפז, יורם קניוק, אבל בברנז'ה הספרותית מתעלמים ממני. אם הייתי נותנת את ליטרת הבשר, חומר רע על חרדים, הייתי השם החם. בספרים הראשונים לא הבלטתי את הרקע החרדי בכלל. לא שבת, לא תפילה. הרגשתי שאני לא מביאה את עצמי. היום זה נוכח כתפאורה".
אבל יש בעיות שהן ייחודיות למגזר החרדי: הסתרת בעיות לטובת שידוכי הילדים, מעמד האישה, אפליית מזרחים וחוזרים בתשובה. בחלקים מסוימים, בעיקר אצל נשים חרדיות מודרניות: תרבות של החצנה והשטחה. יכולת להשתמש באמנות כדי להצביע על כשלים, להוליך תיקון.
"אני לא שופר לשינוי. אני בסך הכל רוצה לכתוב ספרות טובה שמייצגת בני אדם באשר הם".
את כותבת תחת מגבלות של הלכה. האם את מפעילה צנזורה עצמית, למשל באשר לתיאורי גוף ומיניות?
"גבולות צריך, זה נכון. אבל אני לא יודעת אם תמונת צאצאיי לנגד עיניי היא שתעמיד לי גבולות או המצפון הפנימי שלי. הכבלים משאירים אפשרות לקרוע אותם. הכבלים משכללים את הכתיבה. מאוויים מיניים - ברור שיכולים להופיע בספרות אבל תלוי איך כותבים. אם בשביל פרובוקציה ופורנוגרפיה או שזה משרת את הדמות. דוד פוגל ב'חיי נישואים' כותב בצורה פתוחה על יחסים, ובעיניי זו ספרות נהדרת".
ביקשת היתר מרב לכתוב ולפרסם?
"חוץ מאת בעלי, לא שאלתי רב אם לכתוב כי אם היו אוסרים עלי הייתי חייבת להיענות לזה, והמשמעות היתה נוראית עבורי. בעלי לא קורא את הספרים שלי. זה יכול להיחשב פוגעני בזוגיות, אבל אני לא רוצה שיקרא. הידיעה שהוא עתיד לקרוא היתה מגבילה אותי בכתיבה, ואני לא בטוחה שהיה מבין את מה שאני כותבת".
"ספרות - נגיעה בנצח"
היא מחזיקה טלפון כשר, ללא חיבור אינטרנט, ללא אפליקציות ורשתות חברתיות, אבל בגרסה המקלה: עם אפשרות למשלוח הודעות סמס. "אמרתי לבעלי שזה יותר קל עם הודעות. בעלי לא מרשה לי טלפון אחר".
בבית יש לה מחשב המחובר לרשת לצורכי דואר אלקטרוני בלבד. "את המחשב הראשון קיבלתי כשלא היתה עדיין התנגדות כזאת לאינטרנט. את הספר הראשון כתבתי במכונת כתיבה והעורך מהספרייה החדשה תיקן במחשב שלו. כדי להקל את העבודה קניתי מחשב אבל עד היום אני כותבת את הטיוטה הראשונה בכתב יד. אני מצטטת את אפלפלד שאמר שבכתיבה ביד, היד והלב הכי קרובים פיזית. הרוב נכתב בפתקאות שהולכות איתי לאורך היום. יש לי ערימות של פתקאות".
את מכניסה הביתה ספרים שלא היו עוברים את ועד הרבנים.
"אם נכד שלי יאהב ספרות לא אתן לו את הספר שלי אבל כן את עגנון, קפקא, את 'המוקיון' של היינריך בל. אני חושבת ש'הבריחה' של אליס מונרו הוא פנינה. אני לא מחזיקה ספרים בבית אלא שואלת ספרים מהספרייה. אין בי חשש משפה פיזית או ארוטית, אבל לא אקח ספרים נמוכים. אני מקפידה לקרוא ספרות טובה. נכון, אין עליה חותמת של ועד הרבנים. ועד הרבנים מצוין בשבילי עבור דיני כשרות".
מי עומד מאחורי הגב שלך כשאת כותבת?
"רק אני בחדר. את הדין והחשבון אמסור רק לקוני".
ספרה החדש של בת שחר, "נהר הקרח"
עולם הכתיבה הנשי־חרדי נמצא בפריחה. נשים חרדיות כותבות בעיתונים חרדיים בשמות עט. בניגוד אליה, הן פוגשות את הקוראות, מגיעות להרצות, הופכות לכוכבות. "מדובר בספרות דידקטית, לא ברמה גבוהה", היא אומרת, "יש שם רצון להציג עולם מושלם. אני מציגה בעיות, תמונה פנימית מורכבת".
נשמע שעם כל ספר שאת קוראת, את פותחת פער בינך לבין הסביבה שלך. את צורכת ספרות מכל התרבויות, שטה על פני אוקיינוסים ויבשות, "רואה" את העולם הגדול, נחשפת לתפיסות שונות - בעוד בעלך וילדייך נשארים באותו מקום.
"מי שלומד גמרא יש לו עולם עשיר ומלא. אני, כאישה, מפסידה שלא לומדת גמרא. אני פותחת חלונות לעולם, אני לא בשטייטל, אבל היהדות היא נצחית. גם העיסוק בספרות זו נגיעה בנצח. הספרים שלי יחיו אחריי. עד היום כותבים עבודות על עגנון. אך המחויבות שלי היא קודם כל לתורה. בלי לימוד התורה לא היינו שורדים אחרי השואה".
אלו לא טקסטים שתשימי בפי הדמויות שלך. ליפא, הגיבור ב"נהר הקרח", הוא שומר מצוות אבל לא מנסה לשכנע בעד אורח חיים כזה.
"זה לא התפקיד שלי להחזיר בתשובה דרך ספרים. אני פוגשת לא מעט עיתונאים חילונים ואני לא בעמדה לשנות משהו אצל מישהו, וגם לא מאמינה שזה יועיל. כל אחד צריך את ההתגלות הפנימית שלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו