צלילים של בית

בין האוצרות האינסופיים שחבויים ביו־טיוב, מצוי תיעוד מצולם משנת 2002 של נגינת הקונצ'רטו לכינור של ברהמס, עם גיל שחם כסולן ולצידו התזמורת הפילהרמונית של ברלין ומנצחה האגדי קלאודיו אבאדו המנוח. שחם נכנס ראשון לבמה באמצעו של החלל הנהדר, הבנוי לגובה, של תיאטרון מאסימו שבפלרמו, ומייד בעקבותיו מאסטרו אבאדו. אחרי לחיצת יד חמה בין שחם לבין הכנר הראשון - גם הוא במקרה ישראלי, גיא בראונשטיין - מתחילה הנגינה. 

במשך נגינת המבוא הארוכה, ניתן להתבונן בשחם העומד עם כינורו, ומבטו אל המנצח והתזמורת, במה שנדמה כשמחה עמוקה, עם חיוך של עונג, עד שלעיתים נדמה שהוא כאילו נקלע לכל עניין הכוכבות בזירת המוזיקה הקלאסית בטעות. 

כמובן שברגע ששחם פוצח בנגינה, השמחה האקסטטית מוחלפת בריכוז עמוק, בהבעה מלאת רגש המעלה את הרושם שהוא מנגן לא רק בידיו, אלא גם בעיניו. זוהי בזעיר אנפין תמצית אישיותו המוזיקלית של שחם: ענווה ושמחת נגינה שמתוכן בוקע הצליל הגדול, החם והמזהיר, ועם זאת האנושי כל כך. 

בשבוע הבא יגיע שחם ארצה לנגן עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית ומנצחה זובין מהטה, את אותו קונצ'רטו של ברהמס, בקונצרט יחיד (16.10, 19:00, היכל התרבות ע"ש צ'רלס ברונפמן, ת"א), במסגרת "חגיגות בתום יובֵל", אירוע הפרידה ממהטה שפורש מתפקידו כמנהל המוזיקלי של התזמורת לאחר כ־50 שנה. 

"יש מנצחים שמסתפקים בלעשות מוזיקה ויש מנצחים שגם עושים תזמורת. מהטה הוא מהסוג השני", אומר שחם, "הוא בנה את הפילהרמונית הישראלית. אני מאושר לחזור לנגן איתו, הוא מסוג המנצחים שבאים לעזור, יודע היכן הקטעים הקשים לתזמורת ולסולן, ועוזר להתגבר עליהם. אני אסיר תודה שהייתי יכול לנגן עם מהטה. ברור שהתזמורת פיתחה איתו במהלך השנים קשר אמיץ, עמוק, וזה בטח לא יהיה קל להיפרד ממנו. אבל שמעתי שלהב שני (מחליפו של מהטה; מ"א), למרות שלא ניגנתי איתו, הוא מוזיקאי יוצא מהכלל ואני בטוח שיעשה עבודה מצוינת".

איך ההרגשה לחזור להופיע עם התזמורת?

"אני מאושר לחזור לנגן עם הפילהרמונית הישראלית, היא כמו משפחה בשבילי. אתה יודע, תזמורת היא באמת קצת עסק משפחתי, בעיקר במסעות קונצרטים שבהם נמצאים אחד עם השני ימים על גבי ימים, מעיר לעיר. זה נכון שכסולן אני בדרך כלל אורח, לא בדיוק חלק מהמשפחה, אבל זה שונה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. יש בה נגנים שאני מכיר שנים רבות". 

חשבת פעם לנצח בעצמך?

"אני לא חושב שזה מתאים לאופי שלי". 

אתה יודע, כבר אין דיקטטורים־מנצחים כמו טוסקניני.

"זה נכון שאין, אבל אני לא אחד שמדבר הרבה. תחשוב על מהטה, למשל, בחזרה אחת הוא יכול לדבר בלי הפסקה שעות, לחלק הוראות, לכוון. אני בחזרה שלמה לא אומר יותר מחמישה משפטים, איך אני יכול לנצח? טוב לי להיות בחדר שלי, עם הכינור שלי, ולנגן".

זוויות שונות ליצירה

שחם נולד במדינת אילינוי לשני הורים מדענים. כשהיה בן שנתיים חזרה המשפחה ארצה, לירושלים. ההורים היו בעצמם נגנים, והיה זה אך טבעי שגם הילדים ינגנו. אחיו הגדול שי, גם הוא כיום מדען, ניגן אז בפסנתר וגיל - שרצה לנגן בכלי שונה מאחיו - בחר בגיל 7 בכינור. האחות הקטנה, אורלי, גם היא פסנתרנית וירטואוזית, הרבתה לנגן ולהקליט עם גיל לאורך השנים. שחם עצמו לא חי בישראל כבר שנים ארוכות, מאז שהיה בן 11, ובתחילת השיחה הוא מתנצל על העברית הקלוקלת שלו, למרות שזו דווקא מתגלגלת מפיו בטבעיות. 

באיזו שפה אתה מדבר עם אורלי אחותך?

"בעברית! בעיקר כשאנחנו לבד. אבל לא עברית מי יודע מה, עברית של ילדים". 

במהרה חוזרת השיחה למוזיקה. שחם מסכים כי הרפרטואר המבוצע של כנרים לא גדול במיוחד. לשאלה כמה פעמים ניגן בקונצרט את הקונצ'רטו של ברהמס, הוא עונה שכנראה עשרות רבות של פעמים. זה מספר עצום: לשם השוואה, הכנר יוזף יואכים, שבעבורו כתב ברהמס את הקונצ'רטו, וכתב את הקדנצה הגדולה שבפרק הראשון, ניגן אותו לא יותר משש פעמים במהלך כל הקריירה שלו.

אתה לא מרגיש שמיצית? לא מעייף לנגן את אותה יצירה?

"יצירת מופת כזאת אי אפשר למצות. אני תמיד אומר לתלמידים שלי להסתכל על יצירה כזאת כמו על פסל, שאפשר להקיף אותו במבט והוא שונה מכל זווית. תמיד אפשר לגלות בקונצ'רטו הזה דברים חדשים, גם אחרי שמנגנים אותו כל כך הרבה פעמים. אתה יודע, היצירה הזאת היא יצירה על ידידות. בשביל ברהמס, שמעולם לא נשא אישה, ולא היו לו ילדים, הידידות היתה ערך חשוב במיוחד. הוא כתב את היצירה לכנר הגדול יוזף יואכים שהיה חברו הקרוב. זה באמת קצת מוזר לקרוא לקונצ'רטו לכינור יחיד יצירה על ידידות, אבל אפשר להבחין בתמה הזאת בליווי לסולן, למשל בליווי של הקלרנית (הוא שר כדי להדגים)". 

זובין מהטה // צילום: יונתן זינדל

שחם חי בניו יורק עם אשתו, אדל אנת'וני, גם היא כנרת וירטואוזית, ושלושת ילדיהם - אלייז'ה (אליהו), אלה־מיי וסיימון. כשאני שואל אותו לאיזו מוזיקה הוא מאזין בבית, הוא עונה "בעיקר מה שהילדים שמים, שזה הכל מכל. לפחות גם הם התחילו לשמוע מוזיקה קלאסית בזמן האחרון".

הם מנגנים?

"כן, כולם. שניים בכינור ואחד בפסנתר. עכשיו רק צריך למצוא יצירה לארבעה כינורות ופסנתר".

שחם הוא סולן מסוג שונה. הוא לא מרגיש מורם מעם - "מעולם לא הייתי ילד פלא", הוא אומר, אף שאת הופעת הבכורה שלו עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית עשה כשהיה בן 11, בשנת 1982, תחת שרביטו של לא אחר מזובין מהטה. מהקונצרט ההוא זוכר שחם בעיקר את שיתוף הפעולה שלו עם הסולנית השנייה, הכנרת שירה רבין. "אתה מכיר אותה?" הוא שואל, "מעניין מה איתה היום". יחד איתה ניגן את הקונצ'רטו הכפול של באך. שחם היה סולן מאז ילדותו, אבל לאורך כל הראיון הוא מנסה כמעט באופן בלתי רצוני לבטל את ההיררכיות. 

מתי היתה הפעם האחרונה שניגנת ככנר מן השורה, בתזמורת?

"הו, זה היה מזמן", הוא נאנח. "בבית הספר ג'וליארד. היתה להם תזמורת נוער שכזאת. אבל תשמע משהו, לא מזמן ניגנתי כסולן עם תזמורת, וכשראיתי שהם עתידים לנגן בתוכנית גם את הסימפוניה השנייה של סיבליוס, פניתי אל המנצח וביקשתי ממנו שירשה לי להצטרף לכנרים".

וניגנת ככנר ראשון?

"לא! התיישבתי ממש מאחור, הייתי האחרון בקבוצה השנייה של הכינורות. זו היתה חוויה נהדרת". 

הסיפור הקטן הזה ממחיש היטב עד כמה שחם הוא סולן מזן אחר, נטול אגו, המונע מהאהבה למוזיקה ומהמחויבות לנגינה. הוא נזכר פתאום במשהו שאמר לו המנצח המנוח לורין מאזל. "הוא אמר לי, גיל, אתה עוד תגלה שהאהבה למוזיקה גדלה ככל שמתבגרים. הוא היה בערך בן 70 כשהוא אמר לי את זה. היום, ממרום גילי (הוא צוחק), אני מתחיל להבין". 

אני והרוזנת

לכנרים וירטואוזים יש יחסי חברות עמוקים עם הכינור שלהם. הם מונוגמים, שומרים אמונים לכלי אחד, לכל היותר שניים. שחם מנגן כבר שנים על כלי ייחודי שנבנה בידי בונה הכינורות המהולל אנטוניו סטרדיווארי (הידוע יותר בצורה הלטינית של שמו, סטרדיוואריוס), והמכונה בשם המעט מסתורי "הרוזנת מפוליניאק". הכינור ניתן לשחם בהשאלה בשנת 1989, כשהיה בן 18, והוא מנגן בו עד היום. 

"הכינור קרוי על שם הדוכסית מפוליניאק (יולנדה דה פולסטרון, 1749-1793; מ"א), שהיתה דמות דומיננטית בחצר המלך לואי ה־15, אבל היתה גם בעלת השפעה על חיי המוזיקה בוונציה, היכן שוויוולדי חי ויצר", מספר שחם, "הכינור הגיע לחצר המלך הצרפתי מוונציה, ובהחלט יכול להיות שניגנו בו יצירות של ויוולדי, ואולי אפילו ויוולדי עצמו... מדי פעם אני משתעשע במחשבה שהכינור הזה השתתף בביצועים הראשונים של 'ארבע העונות'". 

הכינור של שחם שונה במעט מכינורות אחרים של סטרדיווארי. צורתו מוארכת במעט והוא צר יותר מכינורות אחרים. "זו היתה תקופה שסטרדיווארי עשה ניסויים בכינורות ארוכים, הוא לא שייך ל'תור הזהב' של כינורות סטרדיווארי, אבל הוא נשמע מדהים. גם היום בונים כינורות מדהימים, יש לי כינור חדש כזה שאני מאוד אוהב, אבל גם אתה תוכל להבחין בהבדל אם תשמע את שני הכינורות". 

בארץ ינגן שחם את הקונצ'רטו של ברהמס על הסטרדיוואריוס שלו ועם הקשת הייחודית שלו, מעשה ידי הצרפתי פרנסואה טורט, "הסטרדיווארי של הקשתות", בן המאה ה־18. 

"מה עוד ינגנו בקונצרט?" הוא שואל בהתלהבות, וכשאני עונה שהתזמורת תבצע את הסימפוניה השנייה של ברהמס, הוא אומר "אה! אלו שתי יצירות קרובות מאוד, גם בזמן וגם באופי", ומייד מדגים בשירה את הדמיון התמתי בין קטעים שונים בקונצ'רטו ובסימפוניה. "זו הסיבה שמהטה בחר לנגן את שתי היצירות בערב אחד", הוא אומר. 

שחם נרגש להגיע ארצה. כשאני מספר לו שראיתי את הכנר ליאונידס קבקוס צועד ברחוב אבן גבירול בחום צהריים תל־אביבי בדרך לחזרה עם הפילהרמונית, הוא שואל בחשש "עדיין חם?". בהיכל התרבות המחודש עדיין לא ניגן ("איך האקוסטיקה?"). אחרי כל כך הרבה שנים מחוץ לישראל, אני שואל אותו אם הוא מגיע ארצה "הביתה" או כתייר. 

"זו שאלה טובה", הוא אומר, "קודם כל אני ירושלמי, אז בתל אביב אני תמיד קצת תייר. אבל יש לי הרבה משפחה וחברים בארץ, כך שמהרבה בחינות אני חוזר הביתה, לתזמורת שאני מאוד אוהב". ולא נותר אלא להרהר אם נראה אותו משתתף גם בביצוע הסימפוניה של ברהמס, בשורות האחרונות של התזמורת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו