"מי שגר בבית זכוכית, מוטב לו שלא יזרוק אבנים", אומר הפתגם, ופתגם אחר ממליץ למי שיש חמאה על ראשו שלא ייצא לשמש הקופחת. פתגמים עממיים, קלטתם את הרעיון, לא אוהבים מישהו שמצביע על חסרונו של הזולת, כשהוא עצמו לוקה בו.
עוד בנושא:
מה בתעמולה: אולי מחר בלי גלגלי עזר
מה בתעמולה: הלמה של העבודה־גשר־מרצ
מה בתעמולה: ליחצני כחול לבן נסתמו בלוטות הטעם
נראה שצריך להזכיר לקמפיינרים של הליכוד את חוכמת הרחוב הזאת, אם לשפוט לפי הסרטון החדש ששחררו. ב"נבחרת קומסי קומסה", הם לועגים לכחול לבן. תמכתי בחוק הלאום, אומר יועז הנדל; ואני אפעל לביטולו, אומרת גרמן. אני נגד מדינה פלשתינית, אומר בוגי יעלון; ואני פועל להקמתה, אומר עפר שלח. אני בעד להוציא את הגז מהאדמה, אומרת אורנה ברביבאי, ואני רוצה להחזיר אותו לים, אומרת מיקי חיימוביץ'. "לפני הכל, תמצאו דרך", סונט בהם התשדיר.
כחול לבן = קומסי קומסה = סכנה לישראל! pic.twitter.com/C8ZvkKcEkA
— הליכוד (@Likud_Party) February 1, 2020
שזה מעניין. האם הליכוד אינו כולל ערב־רב שכזה? חיים כץ מהוועדים מול שרן השכל שנלחמת בהם? כחלון המחלק מתנות על חשבון הציבור ואוחנה הנושא את דגל השוק החופשי? צחי הנגבי מחבורת קדימה, שתמך בהתנתקות, מול גדעון סער שהיה מראשי "המורדים"? ונתניהו עצמו - האם הוא בעד מדינה פלשתינית (נאום בר־אילן) או נגדה (מקום תחת השמש)? האם הוא בעד כלכלה חופשית (כשר אוצר בממשלת שרון) או מקדם מהלכים פופוליסטיים (אחרי המחאה החברתית)?
זה אך טבעי: כל מפלגה גדולה תכלול קולות שונים ואידיאולוגיות שונות. אפילו ימינה והעבודה־גשר־מרצ כוללות מיש־מש כזה - גם מרצ עצמה היא איחוד בין שלוש מפלגות שונות, גם העבודה היא איחוד מפלגות, וגם הליכוד, כן, מהווה ליכוד של כמה מפלגות וזרמים. ובסופו של דבר אתם תשבו לשולחן בקואליציה, אולי אחדות לאומית, שגם היא אותו "קומסי קומסה" שכל כך הזדרזתם לגנות.
מעבר לכך, האפקט שהקמפיין הזה גורם יכול להיות הפוך בדיוק: איש הימין יירגע כשיגלה שבכחול לבן יש גם תומכי כלכלה חופשית ומתנגדי מדינה פלשתינית, ותנוח דעתו של איש השמאל כשהוא רואה שם ייצוג לעמדותיו היוניות־סוציאליסטיות. זה מה שרציתם להשיג?
ועוד משהו: הזכרתי כאן בשבוע שעבר את הוגה הדעות מהמאה ה־19, אלכסיס דה טוקוויל, והוא מבקש להתארח כאן שוב. אחד הדברים שהטרידו אותו בנוגע לדמוקרטיה באמריקה (ובכלל), הוא הכוח של הנשיא המכהן להעביר החלטות מדיניות כאמצעי לזכות בקולות הבוחרים, מה שמעמיד בנחיתות מובנית את המתמודדים מולו. השבועיים האחרונים מראים את תקפות הטיעון אך גם את שברו: לזכות המועמד המכהן נזקפים המעשים המדיניים, אך לחובתו נזקפים גם המחדלים, בין שהדבר באשמתו ובין שלאו. וכך, מהלך של סיפוח אל מול "תוכנית המאה" יכול אולי להציב את נתניהו והליכוד בעמדה אלקטורלית טובה יותר - אך הימנעות מסיפוח, מטעמים מדיניים או משפטיים או ביורוקרטיים, תהווה מכה אלקטורלית לא פחות. דמוקרטיה, אם לעשות פרפרזה על פתגם עממי נוסף, איז אה ביץ'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו