אווירה המסתמנת מהתגובות לביקורו של גנץ בוושינגטון, מזכירה תחושת גאווה המהולה בהקלה שמרגישים הורה 1 והורה 2 כשהפעוט מצליח לערום שלוש קוביות למגדל מול האחות בטיפת חלב. אפשר לנשום, הוא לא פישל, ולרגע הצליח אפילו להיראות כמו הילד המוצלח של השכנים.
זה כבר לא מוסווה, אלא בחוץ ובגלוי, וזה ההישג הגדול של יחצניו של גנץ. בהדרגה ובשיטתיות, הם הצליחו להוריד את רף הציפיות ממנו. וכשכבר לא מצפים להרבה, מרוצים ממה שיש.
צילום: רויטרס
יחצניו - שהם למעשה מנהליו - מבינים שהשמאל נואש לדמות מנהיג, ושעיתונאי שמאל משתוקקים לצלם "מנהיג נולד". הם חגים סביבו יחד כמו מחלקת מלבישות באופרה בחילופי מערכות: כבר אי לזהות מי מהקמפיין ומי מהתקשורת - אחד עם פודרה, אחרת עם כובע, השלישי מצחצח נעל, כולם פועלים בזמזום כוורתי נמרץ כדי שיגיעו השניים־שלושה פריימים מוצלחים עם חליפה, דגל ברקע, מאבטח, משהו של אמריקה - כל הפרופס ההכרחיים כדי שזה ייראה "כמו ראש ממשלה". לזה הכוונה ב"התארגנו, מתארגנים, נתארגן". הסט מוכן, we are ready for your close up, אקשן, קאט, טוויט.
עוד בנושא:
תוכנית המאה נחשפה: ארה"ב תכיר בהתיישבויות, ירושלים המאוחדת תישאר בירת ישראל
נתניהו אחרי פרסום תוכנית המאה: "נביא את החלת הריבונות לאישור הממשלה ביום ראשון"
בנט: "לא להסתפק בריבונות חלקית - לקחת הכל"
בשמאל תוקפים: "מופע אחיזת עיניים"
השיא הגיע ברגע הספונטני שבו הצטלב נתיב הג'וגינג של גנץ במקום שבו עמדו במקרה טובי כתבינו. אח, הדברים שקורים בוושינגטון. נהנים לשחק בנדמה לי, בדיוק כמו הפיכת חדר כנסים במלון למשהו דמוי אגף בבית הלבן. כולם עובדים בלתת פייט לדימויים, בלעזור לו לצאת טוב. מטרת העל: להרגיל את "הצופים" לרעיון.
גנץ במהלך ביקורו בבית הלבן // צילום: איי.פי
מילא שלא מדברים על מהויות, ומילא שכבר מזמן ויתרו על זוטות כמו עמדה, דעה, או אפילו אינפוט אסטרטגי ביחס לסיבת הביקור - אחרי הכל מדובר ברמטכ"ל לשעבר. עכשיו כבר גם לא רוצים לשכנע אותנו שהוא מוצלח במשהו. רק רוצים ש"נתרגל לרעיון", שזה ייראה לנו טבעי או לפחות לא מוזר. זה מספיק; מספיק "להיות שם".
אז בני גנץ עשה את וושינגטון, ונתן סופסוף קצת נחת ליועצים, ולעיתונאים, ולצייצנים, שסף הציפיות שלהם כבר כל כך רדוד, נחות ושטחי - שהם מתפוצצים מגאווה שהמועמד השיג סלפי עם טראמפ. זה נכון שהילד המוצלח והשנוא של השכנים משנה את ההיסטוריה בזמן שאנחנו מתפעלים מזה שהתכשיט שלנו הצליח לקשור עניבה, אבל זה הסוס שיש לנו, ואיתו ננצח. אנחנו ניתן את הדחיפה, ויכול להיות, אולי־אולי, בלי נדר, שבשנה הבאה הוא יוכל לנסוע כמה מטרים בלי גלגלי עזר.
•••
ועוד משהו: אפילו כשחברי הקוקפיט מפרסמים בחשבונות הטוויטר שלהם בתיאום זה עם זה את תמונתו של בני גנץ לצד הנשיא טראמפ, הם כותבים: "נשיא ארה"ב וראש הממשלה הבא. תתרגלו". לא "תשתכנעו". לא "תדמיינו". לא "תשאפו". לא "תעזו לחלום" ולא "אם רק נרצה". פשוט "תתרגלו". זה מה יש.
