בשנת 1968 פרסם נתן אלתרמן סאטירה לא פחות מושחזת ומצחיקה מאלו של אפרים קישון - "המסכה האחרונה", שבה נערך מצוד אחר העולה ה־100,000. קישון גם התעסק בצדדים המצחיקים של העלייה בשנות ה־50 וה־60.
אפשר להגיד שבימים אלה מחכים ואולי אף מכינים ועדת קבלה לחולה הראשון. לא העולה המיליון, אלא החולה הראשון. איש שטח ותיק של מערכת הבריאות אומר, שמגיפת הקורונה היא הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לצמרת משרד הבריאות. ליצמן לא היה יכול לייחל למשהו טוב יותר בעיתוי הנוכחי. עכשיו צריך רק להגיע החולה הראשון. זה אפילו המבטא ההונגרי המתאים. יהיה אפשר להגיד אז, ברוח קישון, "החולה היורד להיינו".
גורם בכיר מאוד במערכת הבריאות אמר לי השבוע: "כשיש היסטריה המונית סביב נושא כזה שאין לו צורה מוחשית, אפשר להעצים ואפשר גם למתן אותה. לשים עליה חישוקים. אבל אם היא מועצמת, צריך לשאול למה? אולי היא עוזרת למישהו, והיא באמת עוזרת להשכיח שני כשלים חמורים במקרה הרע ומביכים במקרה הטוב: הרופאים המתאבדים, למשל. או רפורמת הקנאביס. התפרסמו לא מעט כתבות ביקורתיות על רפורמת הקנאביס, ואז פתאום נפלה לנו המגיפה.
"מדובר בחוסר ודאות. קל למקד את דעת הקהל במשהו שלא יודעים מהו או לפחות לא יודעים איך הוא נראה. זכורה ההיסטריה מהאבולה. לא רק זו שהיתה לפני כמה שנים אלא גם לפני כמה עשורים, נרשמה בהלה שכזו מהנגיף - הייתי אמור לנסוע לטיול באפריקה אחרי הצבא, ואבא שלי היה מוכן לתרום לקופה עוד 20 אלף שקלים, ובלבד שאשנה כיוון לעבר הודו.
"שלא תבין לא נכון. זה בסדר לרכז משאבים. בסדר גם לתת הנחיות לציבור. אבל זה לא צריך למשוך עד כדי כך תשומת לב", אמר ותיק המגיפות ההיסטריות האמיתיות.
בתחילת השבוע נכנסתי לחדרה של דוברת אחד ממכוני המחקר, ועל הארון עמדה תמונה של חייל, ברור שזו דמות מלפני המון שנים. גוני השחור־לבן שידרו משהו מהסביבה של ימי טרומפלדור, והמדים של הצעיר הנאה גם הם של צבא זר. דרגות משונות. מתברר כי זהו הסבא של אביה של בכירת המכון. הוא נלחם במסגרת הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה - ושרד. ניסיתי לנחש, שאולי נהרג אחר כך במלחמת האזרחים. אבל לא. הגבר הזה מת מייד לאחר המלחמה ממגיפת השפעת.
בעל התפקיד שדיברתי איתו סבור, שבנושא התנהגות אוכלוסייה יש לו הרבה יותר מה לתרום במצבי חירום של ירי טילים על העורף. "הלוואי שיגיעו כמה חולי קורונה", הוא אומר. "יש לי חברה שיורדת מישיבות הנהלה במשרד הבריאות ומתפוצצת מצחוק מהמהומה שעושים שם".
העז של ליברמן
יותר ויותר מתברר עומק השיתוף בין ישראל לארה"ב בתוכנית המאה, וגם מה ממנה לא ימומש
"צריך לעשות את זה נכון", אמר השבוע השגריר האמריקני דיוויד פרידמן על הפיכתה של "מפה תיאורטית למשהו ספציפי, שבעקבותיו - הכרה מיידית (בריבונות הישראלית). אלו מילותיו של הנשיא".
יש העדפה להחלה בחבילה אחת. החלת הריבונות היא חלק ממה שפרידמן מכנה "הדיל שבתוך הדיל". ישנה העִסקה הגדולה בין ישראל לפלשתינים; וישנה העִסקה שבתוך העִסקה בין ישראל לארה"ב. השבוע התברר במועצת הביטחון, שגם בנושא המדיני הכוכבים מסתדרים לטובת ישראל, בייחוד כשיש מי שעוזר להם להסתדר.
ישראל צריכה קודם לקבל את תוכנית טראמפ במלואה. להחליט עליה בממשלה, לפחות. לא במקוטע. בגזרה הישראלית יש מכשול אחד. קבלת התוכנית כמו שהיא, אומרת שבוודאות תוגש עתירה לבג"ץ נגד התוכנית בגין סעיף הכפרים במשולש. בסופו של דבר בג"ץ - והפעם בצדק - יפסול את סעיף העברת הכפרים לפלשתינים. פשוט לא ניתן לשלול אזרחות מכ־60 או 100 אלף אזרחים אחרי כמה דורות. אדריכלי התוכנית מודעים לחלוטין לבעייתיות ויודעים שהחלק הזה בתוכנית לא ימומש. "זו עז לטובת ליברמן", אמר אחד המעורבים בהכנה.
לשון המאזניים האמיתית
הרשימה המשותפת בוודאות לא תשב בממשלה הבאה, אבל בבחירות הקרובות היא כנראה השחקנית המשמעותית ביותר
דיבורים רבים עסקו בכך שבסבבים הקודמים של הבחירות, נתניהו רצה לחכות עם הצגת תוכנית המאה. פחות משמעותי מה היו שיקוליו. מה שבטוח, התוכנית שכבה בתנור זמן רב.
זה אומר שההתברברות של המערכת הפוליטית היא שמנעה את יישום החלק הישראלי, החשוב וההיסטורי. אני לא יכול לקבוע בוודאות, אבל לגבי צמרת כחול לבן - היא היתה בסוד התוכנית וטרפוד הקמת הממשלה במאי ובאוקטובר 2019. כלומר, בכירי המפלגה חיבלו באינטרס הלאומי בגלל הרפלקס המותנה שלהם נגד נתניהו. צריך להיזכר בהאשמות של "איש הימין" הלאומני, בוגי יעלון, כי מעשי נתניהו הם על גבול הבגידה. גם ההצגות התקשורתיות של יועז הנדל כ"איש ימין" והדיבורים נוסח אין יותר הבדל בין ימין לשמאל אלא רק כן־ביבי לא־ביבי, הם הטעיה.
הבחירות המתקרבות יקומו או ייפלו על הרשימה המשותפת. כיצד הבוחרים מהמרכז ומהימין הרך תופסים את הקשר בין כחול לבן בראשות גנץ ולפיד לבין אחמד טיבי והיבא יזבק. כמו שבעניין תוכנית טראמפ גנץ המציא את תנועת ME TOO המדינית; כך בעניין הרכבת הממשלה הוא מתייצב בעמדת "הרשימה המשותפת? חס וחלילה. לא אני". יש לנו חילוקי דעות.
ברור שראשי הרשימה לא יתמקחו על תיקים; הם לא יהיו בממשלה. על כך אפשר לצטט את הפתגם האנגלי הידוע: האדון מוחה קצת יותר מדי. אף אחד לא אומר שטיבי יחליף את ליצמן בעניין נגיף הקורונה, למרות שאולי מבחינה מקצועית יש לו יותר מה לתרום. אבל נתניהו המשיל השבוע את טיבי למי שנושא על גבו את גנץ (היה לו שבר הליכה בטירונות בנח"ל מוצנח). בלי הרשימה הערבית, גנץ לא יכול לחלום על הרכבת ממשלה. כל המאמץ לדחוף את הציבור הערבי לאחוזי הצבעה גבוהים נועד להקטין את מספר חברי הכנסת שבאמצעותם ניתן יהיה להרכיב ממשלת ימין.
לא בכדי איימן עודה וטיבי תופסים בימים אלה נפח תקשורתי ופוליטי כה גדול, לפחות כמו גנץ ונתניהו. לכן הצבעה לליברמן, למשל, כלל איננה הימור בטוח על שיפוטו; הוא לא לשון המאזניים. טיבי, עודה ויזבק - הם לשון המאזניים האמיתית בין הימין לשמאל. אנשי נתניהו מאמינים שהבהרת הנושא עשויה להכריע את הבחירות. מה שמחזק את המסר זו העובדה שגנץ, שלח ולפיד כבר היו בסרט הזה, ונסוגו ברגע האחרון - כשנחשפו.
"המוסד ניהל את המשפט"
דיון בבית המשפט העליון בנושא חיסיון מסמכים בפרשת קסטנר מעורר שדים מרבצם, ואולי הם בעצם מעולם לא נרדמו
בוקר קר בשנת תש"ף. קהל לא קטן מזדחל בכניסה לבית המשפט העליון בירושלים. הדיון על שחרור מסמכים סודיים משלוש פרשיות היסטוריות מעורר עניין בקרב עשרות אנשים, ובשלב מסוים, כשתלמידי תיכון או מכינה קדם־צבאית מגיעים, אולם ג' של הנשיאה אסתר חיות, כשלצידה השופטים מלצר ושטיין - מתמלא. אני מעריך, כמאה אנשים.
ישראל קסטנר // צילום: מתוך ויקיפדיה
עו"ד אביתר קנולר אומר שמראש הוא מסכים שמסמכים הנוגעים לשיטות סודיות של השב"כ בנוגע לגיוס סוכנים או הפעלתם - יישארו חסויים. הוא מייצג את ההיסטוריון אל"מ (מיל') נדב קפלן, נווט בחיל האוויר בעברו, החוקר את רצח קסטנר. בולטים בהיעדרותם קרובי משפחת קסטנר, והאיש שהורשע ברצח, זאב אקשטיין. אני זוכר ששמעתי פעם מאדם שעסק רבות בחקר הפרשה, שהיה נוכח באולם יחד עם אקשטיין, אולי כאשר הוקרן הסרט של גיילן רוס. אפילו בגילו המתקדם, הוא עורר רתיעה, שלא לומר פחד.
"השאלה של אותו היסטוריון בודקת מה קרה עם קסטנר", אמר קנולר לשופטים. "יש טענות שקסטנר חוסל בהוראת מדינת ישראל. אם זה קרה, זה מביך. האם צריך לתת יד לאפשרות של חיסול אנשים? אולי כי קסטנר נתן עדות לטובת נאצי בנירנברג. ויש עדות שהיה קשר לשליחתו לשם. שזה לא היה ביוזמה שלו. למה שלא נדע על זה? ולמה זה מסכן את ביטחון המדינה?"
תשובת המדינה נשמעת קצת מגוחכת, לא נשענת כלל על עניינים מהותיים של ביטחון לאומי, אלא על עילות טכניות. למשל, עניין הערכת חיסיון למסמכים בשיטה של 50-70-90. הכוונה לשנות החיסיון. אמנם סטטוס המסמכים משתנה אחרי 50 שנה, אבל ניתן לפי תקנות מלפני עשור להאריך ל־70 שנה וכמובן אחרי זה גם ל־90 שנה. זה מחוך שניתן לשחרר או להדק אותו לפי הצורך. ועוד תירוצים כמו היעדר משאבים של השב"כ לטפל בשחרור מסמכים מהארכיון, ויתר על כן - חוק חופש המידע מחריג את השב"כ בנושא חשיפת מסמכים.
"בוויקיפדיה יש יותר חומר על הפרשה מאשר באתר השב"כ", מתריס עו"ד קנולר.
כשיצאנו מהאולם אמרתי לקנולר, שניתנה בזאת התרעה לשב"כ ועד שהמסמכים בפרשת קסטנר ישוחררו, נאמר בעוד כשנה, אפשר יהיה כבר לנקות את "האקדח המעשן", אם יש כזה. קנולר הזדעק: "אם אחיה במדינה ששירותי הביטחון ישמידו מסמכים העלולים להציג אותם באור שלילי - זאת בעיה קשה. אם נגלה שיש השמדת מסמכים - זה כבר הרבה מעבר למשפט קסטנר". בספר "ימי עמוס" נכתב שכאשר חוסל האגף שטיפל בחתרנות פוליטית, בוצע ביעור מסמכים.
אחד האחרונים שנשארו מפרשת הרצח שאירע בלילה שבין 3 ל־4 במארס 1957 הוא עו"ד יעקב חרותי, היום בן 93. הוא חי בדיור מוגן. הזיכרון צלול כפי שהכרתי אותו זה קרוב לעשרים שנה. "הקשר שלי לפרשה", הוא אומר, "זה שישה פסקי דין - שלושה במחוזי ושלושה בעליון". כנאשם. יש לך מושג מה אפשר למצוא שם במחסנים של השב"כ על הפרשה? אני שואל.
"לא יודע. אין לי מושג. המוסד ניהל את המשפט". הגבולות הלא לגמרי מוגדרים בין המוסד לש"ב באותה תקופה הם בעיה. איסר ראש המוסד אך ממונה גם על הש"ב שבראשו עמוס מנור. בוא נגיד, אני אומר, שלא יזמו את ההתנקשות - וזו היתה התנקשות פוליטית - אבל יכלו למנוע. "למנוע?" משיב חרותי, "זה יכול להיות. כל דבר שאיסר נגע בו, מנסים להפיל עליו אשמה. אילו איסר היה יודע, לא היה נותן לזה לזוז מילימטר. אילו היה שומע, היה עוצר את זה".
הבעיה שמי שהורשע ברצח, זאב אקשטיין, החל את דרכו במחתרות של שנות ה־50 כמודיע של הש"ב. "אני שאלתי אותך פעם, מי החדיר לאקשטיין לראש שצריך להרוג את קסטנר; ואתה אמרת לי, שאף אחד לא היה צריך לעשות את זה משום שאחרי פסק הדין של בנימין הלוי (בשנת 1955), אקשטיין ראה בזה פסק דין מוות, ולא הפסיק לדבר על להרוג אותו", אמרתי לו.
"התיאוריה שלי היא, שמרוב צעקות זאב־זאב - הוא נרדם", אומר חרותי על ראש מטה 1 בש"ב. "כמו אקשטיין היו עוד מודיעים - היו יותר מודיעים מאשר פעילים במחתרות האלה. דיווחים היו מפה ועד אמריקה".
הכינוי של ראש מטה 1 שטיפל בחתרנות פוליטית היה "בנימין". לפי חרותי, הוא היה כפוף לעמוס מנור. אבל בספר "ימי עמוס" נכתב שאיסר הראל היה אחראי על מטה 1 עד 1956.
החוקרת שושנה ברי אישוני רואה את רצח קסטנר בתוך הרצף של ברנדוט ורצח רבין. היא מוצאת שכאשר מופיע המוטיב הנאצי בהסתה נגד מנהיג כלשהו, זה סימן התרעה ששמיכת הטלאים של החברה הישראלית מתחילה להיקרע. "הלקח הראשון", כתבה במאמר ב"הארץ" ב־5 באפריל 1996, "יש לעשות בתבונה את האפשרי כדי לסכלו (רצח פוליטי)".
לקח נוסף, "הש"ב צריך להיות זהיר יותר בהפעלת סוכניו. לא פעם דומה שהוא פועל כמיטב המסורת של הבולשת הרוסית בימי הצאר, שמרוב המאמץ למנוע אירועים מהפכניים, סייעה להתחוללותם". ולקח אחרון, "שבתקופות של הכרעות גורליות בחיי אומה, על הממשלה והחברה להיות קשובות וערות יותר לעומק הקרע שזה מחולל ברקמה החברתית שלה ולהקדיש מחשבה ועבודת הכנה למניעתו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו