כשכתבתי כאן, לפני חודשים אחדים, כי ההיערכות הרוסית על גבול אוקראינה עלולה להוביל את העולם למלחמה מיותרת - האמנתי כי יימצאו אנשים הגיוניים מקרב כל הצדדים הנוגעים בדבר, שיצליחו לעצור את ההידרדרות. האירוע, עד כמה שזה נשמע מופרך, מתרחש לקראת תום הרבע הראשון של המאה ה־21, כשכולנו מנוסים, יודעים מה התרחש בעולמנו במאה ה־20, ורובנו נשבענו כי זה לא יחזור על עצמו לעולם.
התהליך העובר על ולדימיר פוטין גם הוא אינו הפתעה מוחלטת. הנשיא הרוסי נמצא בשלטון זמן רב מדי, כולל הפסקה מתודית קצרה, שבה ניהל את ארצו מתפקיד רה"מ, והחזיק קצר נשיא־בובה; עכשיו הוא מבוגר יותר, עשיר גדול, וחשדן גדול מאוד, המוכן להשתמש בכל אמצעי כדי להשתיק את מתנגדיו, בעיקר משום שהוא מזהה קונספירציה בכל מקום, וכל ביקורת עליו היא, לכאורה, קשר בלתי נסבל כנגד העם הרוסי. זה השלב שבו גם מנהיגים חכמים, פיקחים, ואפילו צנועים בראשית דרכם, הופכים סכנה לשלום העולם. הם מסוכנים במיוחד בשלב שבו הם הופכים פרנואידים, ומשתכנעים כי אם לא יקיפו עצמם ברצועות ביטחון טריטוריאליות, יימצאו הם ועמיהם בסכנה קיומית.
האם נמצא העולם במקום אחר מזה שהיה במלחמות העולם ובמלחמה הקרה? האם הקמת האו"ם, האיחוד האירופי ונאט"ו, בעקבות מלחמת העולם השנייה, יצרה חומה מפני התפרצויות בלתי נשלטות לכאורה, של שליטים יחידים? האם די באיום בסנקציות כלכליות כדי לבלום כיבוש שטחים, שהיו, בנקודת זמן מסוימת, בידי הכוח המתקיף? השאלה היא אם נוסחה כמו הודעה אוקראינית, שלפיה אין לה כוונה להצטרף לנאט"ו, מבלי שתצא הודעה מהארגון עצמו כי אינו מתכוון לצרף אותה, יהיה בה כדי לספק את האריה, או שהיא רק תדרבן אותו לדרוש יותר?
הפרובוקטור. ושוב הוא פותח "לשכה פרלמנטרית" בשייח' ג'ראח, ומצפה לתבערה. ברית בלתי כתובה בינו ובין חמאס. הוא מביא את הגפרורים, והם מדליקים. לשני הצדדים יש מטרות "נעלות" הרבה יותר משאלת המחיר. איך אפשר להשוות, בכלל, כמה קורבנות מכאן או משם אל מול מטרה כמו סיום תולדותיה של המדינה היהודית או סילוק הפלשתינים ממערב לירדן? המטרה מקדשת את האמצעים.
למערכת הביטחון יש כלים למניעת התלקחויות. עוד לפני שמתחילה הפגנה של פעילי זכויות אדם, מוכרז האזור כשטח צבאי סגור. כשמדובר במצית אש אובססיבי, עם עבר פלילי עשיר בתחום זה, ואשר מעשיו משחקים ישירות לידי אויב מושבע של ישראל - אפשר לפתוח את ארגז הכלים למניעת התלקחויות, ולומר לו "עד כאן".
עוצמת החולשה. קורה לעיתים שהעוצמה מושגת דווקא באמצעות הפגנת חולשה, והצורך של הסביבה להתאים עצמה לצרכים המיוחדים של מי שחולשתו מופגנת. ייתכן שזוהי עוצמתו של הנשיא הפלשתיני, מחמוד עבאס. לפני ימים אחדים, בהתכנסות המועצה המרכזית של אש"פ ברמאללה, הוכחה חולשתו בכך שחלק מן הארגונים הפלשתיניים החרימו אותה. אך גם עוצמתו הוכחה, בכך שהצליח למנות את נאמניו לתפקידים מרכזיים, והכפיף את מערכות השלטון לאש"פ, שהוא עומד בראשו (לצד תפקידו כנשיא הרשות הפלשתינית).
מי שקיווה לראות דמוקרטיה פלשתינית, התקשה לאתר אותה בהתנהלות הרשות בשנים האחרונות, כמדינות אחרות בסביבה שלנו, למרות שאיפות של פלשתינים רבים להפוך אותה לסמל של דמוקרטיה ערבית. אבל קשה יהיה לטעון כי עבאס אינו פרטנר למשא ומתן עם ישראל, כאשר עוקבים אחר מיומנותו הפוליטית להלך בין גורמי הפת"ח, ולמנוע החלטה המנתקת את הקשרים עם ישראל, כפי שדרשו כמה משתתפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו