"סדנאות כתיבה? עניין של משוררים שרוצים להתפרנס על גב אבודים"

כשהמשורר והמתרגם שמעון בוזגלו מדבר על החזון האוטופי בספר ישעיה, "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים", הוא מזיל דמעה מרוב התרגשות. טקסטים הם חומר הגלם לעבודתו של המתרגם הוותיק, ובוזגלו מוצא את החיבור העמוק ביותר לטקסטים העתיקים ביותר. "כמעט כל הטקסטים שנכתבו בשפה העברית אחרי התנ"ך לא מדברים אלי", הוא מצהיר. "טקסטים חדשים לא מרגשים אותי. חלקם לא רעים בכלל, אך לא מדובר ביצירות גדולות. בעברית נוצרה יצירה אחת גדולה - התנ"ך. זה מספיק לאלפי שנים. הטקסטים הטובים שם הם פשוט יהלומים שחורים".

אנחנו נפגשים לכבוד פרסום ספר השירה השביעי שבוזגלו מפרסם, "הרמן". בוזגלו, שתרגם עשרות ספרי שירה ומחזות מספרות העולם, רואה עצמו קודם כל כמשורר. תכלית חייו היא כתיבת שירה. אך את השירה הנכתבת בימיו הוא לא מעריך במיוחד. "בארץ אין אף אחד שאני אוהב. אין פה שירה גדולה. אין פה שירה טובה אפילו", הוא קובע נחרצות. "יש כמה משוררים שיש להם שירים טובים, ברור - אבות ישורון כתב כמה שירים טובים, אמיר גלבוע כתב כמה שירים נהדרים. אלתרמן לא היה משורר בעיניי, סתם זיקוקי דינור. חרוזים לילדים. זך בתחילת דרכו כתב כמה שירים יפים, מין חלב ודבש כזה, נחמד, נעים, לא גדול, אבל משהו מאוד מקומי. אף שהוא חשב שהוא הביא ארצה את הבשורה האנגלוסקסית, היה בו משהו מקומי במובן הטוב של המילה. הרגשת בשירה שלו את רוח התקופה. אבל זו לא שירה גדולה.

"יש לנו את הזכות שנולדנו בתקופה שהספר זמין בה, וברגע שיש לך את הסקרנות הכל פרוס לפניך, 5,000 שנות היסטוריה כתובה. יש לי את הזכות לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, שפת אמי, כך שאני רואה את עצמי כאדם מאושר. זה אחד הספרים שאני קורא בהם הכי הרבה".

איך אתה מסביר את טענתך שבמשך 5,000 שנה לא נוצרה יצירה גדולה בעברית?
"אנחנו נמצאים פה רק מאה שנים, זו לא תקופה ארוכה בכלל. צריך כמה מאות שנים לפחות כדי ליצור יצירות כאלה".

השירה הכנענית, למשל, הגיעה להישגים יותר גדולים מהישגיה של השירה העברית המודרנית?
"ברור. זו יצירה ענקית. שירת ענת, למשל, זה דבר עצום. כשאתה מסתכל על הפיסול המצרי העתיק, בעיקר של השושלות היותר מוקדמות, הפסל של ג'וסר, זו מונוליטיות צרופה. לחלוטין. אני מניח שכאדם ביום־יום לא היה הכי כיף לחיות בתקופה כזו, אבל מבחינת היצירה עצמה, מבחינת המבט שלנו על היצירה הזו - כל מה שנשאר לנו זה רק השתאות".

אם כך, למה לא לדגול באידיאולוגיה כנענית, כגון זו של יונתן רטוש?
"אני לא בעניין של שחזור, אני בעניין של יצירה. זה הכל עניין של פרק זמן - אנחנו קיימים מעט מדי זמן וישנם מעט מדי אנשים. כשיהיו יותר זמן ויותר אנשים, אז יהיו דברים גדולים. להגיד שיש כאן משורר ענק בקנה מידה בינלאומי? זה לא.

"אני מסתכל על התקופה שלנו - ריימונד קארבר היה נפלא, הנס מגנוס אנצנסברגר משורר נפלא. יוסף ברודסקי היה משורר ענק. צ'סלב מילוש היה נפלא. זה המון לתקופה כזו קצרה. אם תערוך אנתולוגיה של הספרות העולמית, של 5,000 השנים האחרונות, אז תמצא שם הרבה שמות מודרניים. זה המון. אני מת על התקופה שלנו - אני מת על המוזיקה של התקופה, אני מת על האמנות הפלסטית. ארי פולמן עשה דברים נפלאים בתחום הקולנוע, אוהד נהרין בתחום המחול. אבל בתחום השירה, אם יש משהו בינלאומי? לא, לא רואה את זה. מותר לי".

לדבר על דברים בלחש

בוזגלו לא מוצא סביבו שירה גדולה, אך חייו מוקדשים לשירה ולתרגומה. הוא נולד בעכו לפני 60 שנה, בן לאב פועל ולאמא עקרת בית, וגדל עם שישה אחים. הוא החל לכתוב שירה בשנות הנעורים ומייד אחרי הצבא החליט להקדיש את חייו לכתיבה, להיות משורר.

"בכל שנות העשרים שלי עבדתי באינסוף עבודות שעובדים בהן כמה שפחות. כל מה שעניין אותי זה לחזור כמה שיותר מהר הביתה וכמה שפחות מותש כדי לשקוע שוב בקריאה, הרהורים וכתיבה. עבדתי בשמירה, בשליחויות, בבתי חולים ככוח עזר, עשרות עבודות. ברגע שדרשו ממני משהו מעבר קמתי והלכתי. זה לא עניין אותי בכלל. כל מה שעניין אותי זה לשלם את שכר הדירה, שיהיו לי כמה שקלים כדי לאכול, והכתיבה".

הוא התמקד אז דווקא בכתיבת פרוזה, ובגיל 28 סיפור שלו זכה בפרס מטעם קרן ירושלים ובסיוע על סך 4,000 שקלים להוצאת ספר. אך הוא ויתר על המענק ולא השתמש בו: "הייתי מספיק מפוכח להבין שאני לא בשל בכלל להוציא ספר". לקחו לו עשר שנים נוספות כדי לפרסם את ספרו הראשון, ספר השירה "ארם", אז הבין שהוא נועד לכתוב שירה.

בספרו שיוצא בימים אלה מציג בוזגלו שירים סוערים, מלאי להט משתולל ונגיעה באזורים שנדחקים לקרקעית התודעה האנושית, סיטואציות שנמצאות באזורי הטאבו החברתי. "בעולמי לא קיים נושא שאסור לדבר עליו", הוא מצהיר. "זה לא העולם שלי בכלל, לדבר על דברים בלחש. מבחינה זו הצורה השירית נתנה פורקן לעולמות שמתקיימים בי. השירה שלפה את החומרים האלה - חלומות, פנטוזים, טשטוש בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. הגבולות האלה מיטשטשים ברמה שאני לא יודע מהו מה, ואין לי שום בעיה עם זה. אני מספיק חזק כדי לתת לזה להיות".

מורד בסגנון הישן

מלבד השירה שבה מושקע עולמו של בוזגלו, הוא נודע בקרב הקוראים הישראלים כמתרגם קלאסיקות פורץ דרך ונועז. הוא תרגם ממיטב המחזות היווניים הקלאסיים, כמו "אנטיגונה" ו"אדיפוס המלך" של סופוקלס, או מהדיאלוגים הפילוסופיים של אפלטון ומשירי אובידיוס, המשורר הרומי, וספפו, המשוררת היוונייה, ועוד רבים אחרים. תרגומיו של בוזגלו בולטים בנוף התרגומי כטקסטים שמבקשים למקם את ההתרחשות העתיקה במרחב הלשוני העכשווי. במקום שפה מליצית של טקסטים ישנים, בוזגלו מעניק לקלאסיקות טעמים של כאן ועכשיו. "כשאני מתרגם אני מבקש להנגיש טקסטים", הוא מסביר. "משורר יווני קדום כתב את הטקסטים שלו כדי כשהקהל יבין מייד מה נאמר שם. היוצרים אז היו בדיוק כמונו - הם רצו להיות מובנים, היו בני אדם שחיו והתאהבו ופעלו, הם לא חיו בלשון מליצית, אין שום קשר בין לשון מליצית ללשון גבוהה. לכן חשוב לי להיות מובן. לא לתרגם את הטקסטים לשפה משנאית ארכאית".

לאורך השנים בוזגלו זכה לביקורת על סגנונו הנגיש, אך גם הציג עמדה תקיפה כלפי גישות אחרות לתרגום. אחד מהפולמוסים הגלויים הגדולים שלקח בהם חלק היה במאמר שכתב נגד תרגומיו מלטינית של פרופ' עמינדב דיקמן. "מי שמתרגם לבני זמנו בסגנון שכתבו בו לפני עשרות שנים - בוגד בתפקידו. זה תלוש וזו תוצאה של התאבנות. דיקמן בן גילי, אך הוא מתנהג כבן 300 שנים. לחיות את הזמן זה לא פשע. אני מתרגם לבני זמני, זהו תפקידי כמתרגם".

לאורך השנים ספגת ביקורת על הסגנון שלך.
"הגישה שלי לא התקבלה באהדה גדולה. לקחו המון שנים עד שאנשים הבינו מה אני עושה. הגישה הישראלית היא גישה שמרנית שכמעט אינה קיימת בכלל כיום בעולם. התרגום פה מאז ומתמיד, של הקלאסיקה ובכלל, מאוד מאובן. שפה מאוד חצצית ומליצית. בחוץ לארץ, אם יש מישהו כמו דיקמן אז מדובר במשהו כל כך נידח והזוי. הסגנון הזה הוא קוריוז ישראלי לחלוטין. אני לא המצאתי כלום מהבחינה הזו".

בסופו של דבר אתה זוכה להתפרנס ממה שאתה אוהב לעשות - לתרגם.
"מבחינה כלכלית כל מה שתרגמתי זה הפסד טוטאלי של כסף. אנשים חושבים שאני מרוויח משהו מתרגום, אבל אני רק מפסיד, אני לא מקבל על זה אגורה שחוקה. אני מתפרנס מתרגום של ספרים שלא מעניינים אותי ומהוראה, מהרצאות, דברים שעושים משוררים. רק לא מסדנאות כתיבה. אני חושב שסדנאות כתיבה זה שקר נוראי. או שיש לך כישרון או שאין לך. אם יש לך את הדבר הזה, אתה תמצא את הכלים שלך להגיע לזה. משורר הוא זאב בודד, הוא לא צריך לשבת בסדנה שנראית כמו חבורה של עובדים סוציאליים שמדברים על רגשות. יוצר אמיתי מוצא את דרכו בעולם, לבדו. הוא קורא, לומד, מתנסה, מחפש השראה, מוצא רב־אמן שמלווה אותו. סדנאות כתיבה זה עניין של סופרים ומשוררים לא ישרים שרוצים להתפרנס על גב אבודים. כמה וכמה מחבריי המשוררים הפצירו בי שאני לא אגיד את הדברים האלה אף פעם, כי הם מתפרנסים מזה, אבל זה המצב".

"העיקר שיהיה שיר טוב"

בשנים האחרונות שמעון בוזגלו עזב את זירת הספרות התל־אביבית וקבע את ביתו בצפון הירוק והרחוק. כמו אישיותו הססגונית, גם הבחירה במקום המגורים של בוזגלו מפתיעה - בשלוש השנים האחרונות הוא מתגורר עם בת זוגו, בימאית התיאטרון אופירה הניג, ביישוב הדרוזי דלית אל־כרמל. אנחנו נפגשים בביתו, דירת קרקע דו־קומתית עם מרפסת גדולה וחבורה של חתולים שמקבלת את פניי. "קרה משהו לא טוב לאוכלוסייה היהודית בדור האחרון", הוא מנמק את החלטתו לעבור.

"האוכלוסייה הפכה להיות קשה מדי, גסה מדי, אלימה מדי. קשה לי עם זה. יש משהו שפחות מכבד את הזולת בחברה היהודית העכשווית. יש תחושה שמישהו יכול למות לידך ולא יהיה לך אכפת בכלל. ואם אני שואל את עצמי מהו רוע, אז רוע בעיניי זו אטימות. אין דבר כזה אדם רע או טוב. השאלה היא רק מה מידת האטימות שלך לסבל של הזולת, לשמחה של הזולת, לקיומו של הזולת. וזה דבר שאני מרגיש שנפגם מאוד בדור האחרון".

מה משך אותך בדלית אל־כרמל?
"החיים פה מאוד מזכירים לי את החיים בישראל של שנות ה־60 וה־70, לפני הריקבון, הדקדנס. לפעמים נדמה לי שלמדינת ישראל היתה תקופת ילדות ונערות עם בלורית ומשם קפיצה חדה למצב של זקן מושחת ורקוב. לא היתה תקופת בגרות. משהו לא התבשל נכון במדינה, לא התבגר נכון. ובאזור הזה יש משהו מאוד נעים, מאוד נדיב, יש תחושה שאנשים מחייכים אליך.

"בחברה הערבית והדרוזית לא ניגשים מייד אל העניינים, הם קודם כל מתחילים בגישושים של מה שלומך, איך אתה מרגיש, ורק אז ניגשים אל הדבר שלשמו נפגשים. יש סוג של כבוד אל האוטונומיה הפרטית שלך. הבנה שאתה לא יכול מייד להכניס את היד אל האוטונומיה הפרטית שלך. קודם יש רחרוח ראשוני ורק בסוף כשכוש בזנב או נביחה. זה סוג של כבוד בעיניי".

אתה מנסה ליצור איזשהו תיקון חברתי בבחירת המגורים שלך?
"לא, אני לא אדם כזה. התיקון היחיד שאדם יכול להשפיע זה לעשות את המיטב במסגרת היכולות והכישרונות שלו. הבגידה שלי בעצמי תהיה אם לא אהיה עסוק במה שאני טוב בו. כך שאין לי שום עדיפות לדת מסוימת או לארץ מסוימת. הקבוצה היחידה שמעניינת אותי היא קבוצת אנשים סקרנים ומשועשעים מעצמם, אמנים, אלה היחידים שמעניינים אותי. לצערי, המדינה גם לא משקיעה כמעט בתרבות. למה אנחנו חיים אם לא בשביל התרבות, רק בשביל לאכול ולישון?".

מה עוד נותר לך להשלים?
"לכתוב שירים עוד יותר טובים. לראות באושרם של שני ילדיי, שנמצאים בראשית שנות העשרים של חייהם. אני רואה שהם לא מקבלים את החיים כמובנים מאליהם, הם חוקרים ובוחנים, וזה גורם לי להרבה אושר. וכמובן, האהבה הגדולה שלי לאשתי, שאני מאחל לעצמי שתמשיך. אבל תכלית הקיום שלי, הדבר שהכי משמח אותי, הדבר שבאמת מרומם את נפשי, שאני באמת מרגיש שנפשי מתרוממת בזכותו - זה לכתוב שיר שאני מרגיש שהוא טוב. מה שחשוב זה שאני אחשוב שהוא טוב, אנשים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, זה פחות מעניין, העיקר שיהיה שיר טוב".