פרויקטים גדולים המשאירים חותם עצום על סביבתם למשך שנים, מתחילים לעיתים ביוזמה מקומית צנועה למדי. כזו היתה חילתו של "קול ירושלים", שירות הרדיו העברי הראשון בארץ ישראל. קלוד פרנסיס סטריקלנד, פקיד קולוניאלי אנגלי ומומחה לקואופרציה חקלאית באזורים נידחים, ביקר ב־1930 בארץ ישראל לכמה שבועות ובחן את החקלאות המקומית ביישוב היהודי ובכפרים הערביים. על החקלאות היהודית היו לו רק שבחים, אך אוכלוסיית ה"פלאחים הבדואים העניים", כלשונו, נזקקה לדעתו להדרכה נרחבת.
סטריקלנד המליץ לממונים עליו על הקמת תחנת שידור ציבורית שתספק ייעוץ והדרכה בנושאי קואופרציה חקלאית כדי לקדם את האוכלוסייה הערבית הנחשלת בארץ. המלצתו התקבלה בהתלהבות אצל בכירי רשות השידור הבריטית (BBC), שראו בהקמת תחנת שידור מקומית גם פוטנציאל להפצת "תעמולה בריאה ומרגיעה". שש שנים לאחר מכן - גלגלי הביורוקרטיה הבריטית נודעו באיטיותם המופלגת - ב־30 במארס 1936, בנוכחות נכבדים יהודים וערבים, חיבר הנציב העליון הבריטי, ארתור גרנפל ווקופ, את המשדר הגדול לזרם החשמל וחנך את השידורים בהכרזה: "it is Jerusalem calling", ומעט אחריו הכריז קריין עברי בקול נרגש: "הלו! הלו! ירושלים מדברת!".
במהרה הבינו קברניטי שירות השידור החדש כי אין די בהקמת רדיו, יש גם למלאו בתוכן. התוכן המועדף על מנהל התחנה הבריטי, קצין ומוזיקאי חובב בשם קרופורד מקנייר, היה מוזיקה. לא כזו המושמעת מתקליטים, אלא כזאת המנוגנת חי באולפן בירושלים. עד מהרה נוצר אפוא צורך להקים קבוצת נגנים. תחילה נאספו שבעה מוזיקאים יהודים שהיו מסוגלים לנגן כל אחד בכמה כלים שונים, אך הדרישות מהם היו גדולות עד כדי כך שבסוף 1938 הוחלט על הקמת תזמורת של ממש, בת 40 נגנים, תחת ניצוחו של קרל סלומון (או קראל שלמון, כשמו העברי המוזר). השם שניתן לתזמורת: "תזמורת שירות השידור של פלשתינה (א"י)", ולימים - התזמורת הסימפונית ירושלים.
קשה להפריז בחשיבותה של הסימפונית ירושלים לחיי התרבות בישראל ב־82 השנים שעברו מאז הוקמה. כתזמורת שהוקמה מראשיתה כגוף משדר, הוקלטו הקונצרטים בהשתתפותה ושודרו על גלי האתר מיום הקמתה, תחילה מהאולם הצנוע בבית הספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד, מאוחר יותר מאולם ימק"א בירושלים (שבעצמו נחנך ב־1933), ולבסוף, החל משנות השישים, מתיאטרון ירושלים שבשכונת טלביה.
התזמורת מחזיקה בארכיון הקלטות עצום, גדול יותר משל כל תזמורת ישראלית אחרת. היא שמה לעצמה מטרה עוד בראשית דרכה לנגן ולהקליט אלפי יצירות מאת מלחינים ישראלים ויהודים. למעשה כבר בעונת הקונצרטים 1943-1944 לא פחות מ־18 אחוזים מהיצירות שהקליטה התזמורת היו מאת מלחינים אלו והיא מהווה, אפוא, אנדרטה חיה לחיי המוזיקה בישראל.
מנגנים לבד, בבית
אלא שהפרויקט האדיר הזה, שראשיתו באותו מיזם חקלאות מקומי של קלוד פרנסיס סטריקלנד, עומד היום, יחד עם שאר מוסדות התרבות בארץ, בפני משבר קשה שהתזמורת - למודת משברים בעצמה - לא הכירה כמותו. מאז תחילת מארס השנה - ולמעט הפוגה בת שבועיים בסוף מאי, שאחריה הספיקה לנגן קונצרט בודד מול קהל - התזמורת מושבתת. הנגנים יושבים בביתם, וההנהלה, בראשות מנכ"ל התזמורת החדש עופר אמסלם, מנסה לשמור על התזמורת בחיים לנוכח קשיים עצומים.
"אני תמיד מתעקש לראות את חצי הכוס המלאה" - משפט זה חוזר פעמים רבות בשיחה עם אמסלם (48). איתרע מזלו להיכנס לתפקידו החדש ב־1 במארס השנה, רגע לפני תחילת הסגר הכללי שהחילה הממשלה בעקבות משבר הקורונה. "איך שנכנסתי לתפקיד הגיעה הקורונה, ומהר מאוד הבנו שלא נעסוק כרגע בפעילות מוזיקלית שוטפת, אלא בעיקר בענייני הביורוקרטיה של היציאה לחל"ת וההתנהלות בימי קורונה", הוא מספר. באופטימיות בלתי נדלית מתעקש אמסלם לראות בתקופה הקשה שנחתה על התזמורת, תקופה של השבתה כמעט מלאה מפעילות מוזיקלית, הזדמנות חד־פעמית לבחינת ההתנהלות הכוללת של התזמורת.
המנכ"ל עופר אמסלם. "עכשיו יש לנו פנאי ללמוד מחדש את הסדר הארגוני, לבדוק את כל המערכות" // צילום: יהודה פרץ
"דווקא בימי קורונה, בהיעדר קונצרטים וחזרות על בסיס שבועי, יש הזדמנות ללמוד לעומק את הארגון שלנו, איך הוא עבד, איך הוא צריך לעבוד, מה השפה השיווקית שלו, איך אפשר לשווק אותו לקהלים מגוונים יותר". אמסלם מבקש לחשוב על דרכים לפרוץ החוצה מתוך אולם הבית של התזמורת, אולם הנרי קראון שבתיאטרון י־ם. "התזמורת נמצאת שם יותר מדי", הוא צוחק.
"בשבועות האחרונים התחלנו לצאת ולהופיע ברחבת התיאטרון, בבתי אבות, בבתי קפה (למשל בבית הקפה הירושלמי המיתולוגי "תמול שלשום"; מ"א) וגם בפלטפורמות מקוונות, באינטרנט. בעיצומה של עונה עמוסה אין פנאי לבחון את המכלול, להכיר את הנגנים והעובדים, אבל דווקא עכשיו אפשר ללמוד מחדש את הסדר הארגוני, לבדוק את כל המערכות".
אמסלם מעיד על עצמו שהוא קורא טבלאות אקסל כמו שהמוזיקאים בתזמורת קוראים תווים. "עכשיו, אחרי כמה חודשי קורונה אני מרגיש כאילו אני כבר שלוש שנים פה. בגלל האתגר העצום שבמשבר, ימי העבודה בתזמורת ארוכים יותר מימים רגילים".
משברים, כך נראה, הם חלק מהקיום השוטף של כל גוף תרבות ישראלי. המנכ"ל הקודם של התזמורת, העיתונאי ואיש הטלוויזיה לשעבר יאיר שטרן, זוכר את המשבר הגדול של תחילת שנות האלפיים, שבשיאו נוהלה התזמורת בפועל על ידי מפרק זמני לאחר שנכנסה לגירעון תקציבי של מיליוני שקלים.
אבל עוד לפני כן התנהלה התזמורת בין משבר למשבר. בתחילת שנות החמישים, בתקופת הצנע, היא נקלעה לקיצוצים חריפים שאיימו על תפקודה. ב־1954, לאחר קיצוץ נוסף בתקציבה - הקטן ממילא - שוב התמודדה התזמורת עם ביטולי קונצרטים ופיטורי נגנים. "המקצץ בתזמורת כאילו קיצץ בגופו של אדם!" קונן אז הכנר מ' פרנקל. חרבות הקיצוצים הונפו על התזמורת באופן קבוע אחת לכמה שנים, האחרון שבהם - עד למשבר הקורונה - התחולל עם פירוק רשות השידור והקמת תאגיד כאן, מהלך שניתק את התזמורת מהרדיו ושבעקבותיו חדלה לשמש גוף משדר.
ואולם משבר הקורונה שונה. "המשבר כיום אינו רק של הסימפונית ירושלים", מסביר שטרן, "אלא של עולם התרבות בישראל כולו, על כל ענפיו. כל המשק סובל מהמשבר, אבל ענף התרבות הוא המקופח ביותר. הוא לא מקבל כלום. נזרק בצד הדרך והרכבת המשיכה לנסוע. גם לא רואים שום דבר באופק, אין תוכנית או הצעה שנותנת תקווה לפתיחה מחודשת בעתיד הקרוב או הרחוק, חוץ מההצעה המטומטמת לקיים מופעים בדרייב אין עם עד עשרה אנשים על הבמה ועוד מאתיים איש במכונית" (בינתיים הכריז פרופ' איתמר גרוטו, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, על פתיחת מופעי התרבות ב־1 בספטמבר, בכפוף לאישור הממשלה, עוד לפני שהפרויקטור גמזו דיבר שוב על הגבלות; מ"א).
"ההתמודדות עם המשבר היא לא רק כלכלית, היא גם קשה נפשית", ממשיך שטרן, "נגנים שלא יכולים לנגן הם כמו דגים ביבשה. הם אפילו לא יכולים לעשות חלטורות, לנגן בחתונות, למשל, כי גם חתונות אין. למעט קונצרט בודד, מול 250 איש, שניגנו בתחילת יוני, התזמורת היתה מושבתת כמעט לגמרי. אני בקשר עם הנגנים ואני יודע שהם מרגישים נורא, אני קורא את קבוצת הווטסאפ שלהם ויודע שחוץ מהמחסור בכסף, הייאוש והדכדוך קשים מאוד. כל שנותר להם היום זה לנגן בבית לבד. הם מרגישים כאילו מושכים להם את השטיח מתחת לרגליים, וזה לא רק הם".
שינוי כפוי ברפרטואר
בשיחה עם ז'אנה גנדלמן, אחת משתי הכנרות הראשונות של התזמורת, עולה תמונה מורכבת עוד יותר של אמנית בזמן משבר, תמונה המורכבת מתסכול, אבל גם מתקווה ובעיקר מתשוקה עצומה למוזיקה ולעשייה מוזיקלית.
"החודשים האחרונים מרגישים לי כאילו חיים אחרים פתאום נפלו עלי", היא אומרת. "זה לא מובן מאליו שיש לי כל כך הרבה זמן לעצמי, ובלי מוזיקה בכמויות שאני רגילה. אני מנסה לנהל רוטינה רגילה, אני מנגנת, מתאמנת, מקליטה. אבל החזרות ושיתוף הפעולה עם נגנים אחרים חסרים מאוד. חזרות זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לעשות מוזיקה לבד זה טוב, אבל הרבה יותר מעניין לעשות מוזיקה עם אחרים.
"בזמנים רגילים הייתי מופיעה בערך שבע פעמים בחודש עם התזמורת - מקום העבודה היציב והקבוע - נוסף על הרבה קונצרטים של מוזיקה קאמרית ומופעי סולו. היו שנים שהיו לי 250 הופעות בשנה. עכשיו זה שואף לאפס. אני מתאמנת כמובן כל יום, הנגינה עוזרת לי, היא מרחיקה אותי מכל מה שקורה בעולם, אני גם מרגישה שאני מגיעה לפסגות של נגינה, אבל רק עם עצמי".
בעבור גנדלמן, משבר הקורונה הוא הזדמנות לחשוב מחדש על הקיבעונות שהשתרשו בעולם המוזיקה הקלאסית. "אני חושבת שהכל ישתנה", היא אומרת, "לא רק האולם ייראה אחרת בגלל עקרונות הריחוק החברתי, גם הבמה תיראה אחרת, לפחות עד שאנשים ירגישו בטוחים. הקונצרטים ייעשו קצרים יותר, ההפסקות יבוטלו, הכול יהיה ממצה יותר, קולע יותר. כרגע לא נראה שאפשר יהיה להעמיד תזמורת שלמה על הבמה (קרוב ל־100 נגנים; מ"א), ואת התשיעית של בטהובן אי אפשר לנגן עם עשרה אנשים, וגם אין צורך בזה.
"זה אומר שהרפרטואר שלנו ישתנה, שנצטרך לחשוב מחדש על המהות שלנו כתזמורת סימפונית, נצטרך להיות גמישים, אבל הגמישות הזאת יכולה להיות חיובית. אי אפשר להמשיך 500 שנה באותה מתכונת", היא צוחקת, ובאותה נשימה גם קוראת תיגר על ההנחה שהשהות באולם הקונצרטים מסכנת את הקהל ואת הנגנים: "הקהל והנגנים באולם לא מתנשקים, לא מדברים זה עם זה. בחוץ, ברחוב, אני פוגשת מאות אנשים מדברים, צוחקים, במקומות אחרים שפתוחים כיום, קיימת סכנת הידבקות גדולה הרבה יותר".
גנדלמן מקווה שדבריה יגיעו גם אל ההנהגה, שלטענתה לא מודעת לעומק המצוקה. "מקבלי ההחלטות בארץ לא מבינים שתרבות היא חלק בלתי נפרד מהחיים. התרבות היא מוזיאונים, מוזיקה, תיאטראות - כל הגופים שנאבקים לקבל תקציב.
אנחנו סובלים, אבל שותקים. אני אישית נגד הפגנות. אני לא חושבת שזה נכון להפגין ולצעוק. משפיל להתחנן שיתייחסו אלינו.
"מצד שני אני יודעת שבלי לצעוק לא קורה דבר במדינה. אני בקונפליקט פנימי בעניין הזה. אנחנו יכולים לצעוק שהעולם יקרוס בלי מוזיקה, אבל הנה, העולם לא קורס... אבל אני מאמינה שאנחנו נשרוד איכשהו. החיים עצמם מוכיחים שאנחנו נחוצים, תמיד ובכל מקום. אנחנו לא אמורים לצעוק, אנחנו אמורים לנגן".
