ביום שישי שעבר צלצל הטלפון במשרדו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר. על הקו היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהתקשר לידידו הוותיק כדי לומר מילה אחת - תודה. בלייר, כפי שאנו חושפים כאן לראשונה, הוא אחד משני האנשים שיש להם מניית יסוד בפריצת הדרך ההיסטורית בין ישראל לבין איחוד האמירויות.
ראשיתו של תהליך ההפשרה בין ישראל לנסיכות המפרץ הפרסית בשלהי 2015 כאשר נקודת ההתחלה היתה אפס. ב־2010 חשפה משטרת דובאי את חיסולו, בידי אנשי המוסד לכאורה, של רב המחבלים מחמוד אל־מבחוח. האמריתים זעמו. הם איבדו אמון במעט הישראלים שעימם עמדו עד אז בקשר חשאי. הפעילויות המשותפות הוקפאו. משטרת האמירויות, דרך האינטרפול, הוציאה צו מעצר בינלאומי נגד 33 אנשי המוסד שנחשדו על ידיה כמבצעי ההתנקשות. חמור לא פחות - ישראל איבדה מערכת יחסים עם מדינה ערבית חיונית. לא רק קשרים בטחוניים הופסקו אלא גם עסקים שקטים שהתקיימו זה כמה שנים.
התפנית התאפשרה בעקבות נאום נתניהו בקונגרס האמריקני נגד הסכם הגרעין עם איראן, במארס 2015. כמו מדינות מפרציות אחרות, גם האמירתים חשו נבגדים על ידי אובאמה. העמידה של נתניהו נגד הממשל, נגד ההסכם ונגד איראן,
הרשימה את מוחמד בן זאיד, יורש העצר והאיש החזק באמירויות. מאז קיבל את המושכות ב־2005, הוביל בן זאיד באמירויות תהליכי מודרניזציה, היפתחות לעולם וסובלנות. את איראן, כמו גם את האסלאם הקיצוני הסוני, בן זאיד סימן כסכנה.
"קשר עם חיים משל עצמו"
מי שזיהה את ההזדמנות לרקום שיתוף פעולה עם ישראל על בסיס ההשקפות האלה, היה בלייר, אשר עם פרישתו מראשות הממשלה בבריטניה ב־2007, אמר כי הבאת שלום למזרח התיכון היא חלום חייו. הוא מונה לשליח הקוורטט (כלומר, נציג משותף של ארה"ב, רוסיה, האו"ם והאיחוד האירופי) אך ב־2015 פרש מהתפקיד עם מסקנה ברורה.
הוביל את התהליך לפי השקפתו. בלייר // צילום: ארכיון בלייר
"חשבתי כבר כמה שנים שצריך להפוך את הגישה המקובלת", הסביר בלייר בראיון אינטרנטי מלונדון ל"ישראל השבוע", "במקום לראות בשלום בין ישראל לבין הפלשתינים אמצעי שיביא לפריצה מול מדינות ערב, יש להפוך את התפיסה על ראשה. בלי הסכמים עם מדינות ערב, לא יגיע ההסדר עם הפלשתינים".
כך, כשהוא חופשי מלחצים של מדינות זרות, הוביל בלייר את התהליך על פי השקפתו. זו, במקרה או שלא, היתה דומה לעמדת נתניהו, שעימו ממילא היה מצוי בקשר טוב זה כמה שנים. גם נתניהו טען מאז 2015 שמדינות ערב יביאו את הפלשתינים, ולא להפך. בלייר חיזר אחרי מדינות ערב, כאשר באמירויות מצא את האוזן הקשובה ביותר. ואולם כדי לחדש את הקשר עם ישראל צריך היה קודם כל להתגבר על פרשת מבחוח.
גם חמש שנים אחרי, האמירתים זעמו על ישראל. הם כינו את המעשה "בלתי מכובד", ודרשו ערבויות.
אך בלייר לא היה לבד. כדי ליצוק אמון במסרים הפייסניים שהעביר, גייס נתניהו למשימה את איש סודו, יצחק מולכו. בלייר קישר בין מולכו לבין אחד השרים הצעירים בממשלתו של אבו זאיד. המפגש הראשון בין השניים התקיים בלונדון בסוף 2015, בהשתתפות בלייר, והוא עלה יפה.
בעקבותיו, נולד קשר שכלל פגישות רבות של מולכו והשר האמירתי גם בקפריסין וגם באבו דאבי, וכן שיחות טלפון רבות. בתחילה בלייר ליווה את השיחות, אך בהמשך "הקשר קיבל חיים משל עצמו", כפי שהוא אומר ונוכחותו לא נדרשה עוד.
פגישות חשאיות בירושלים
בשיחות של מולכו והשר האמירתי נמסרו מסרים מטעם ראש הממשלה לשליט האמירתי, שכאמור סימן ממילא את האחים המוסלמים ואת האסלאם הקיצוני כיריבים מרים, הגישה הישראלית התאימה. למילים התלוו מעשים, ובראשם אישור של נתניהו למכור מערכות שונות, אזרחיות וצבאיות, לאמירויות.
יצחק מולכו // צילום ארכיון: קונטקט
האיתות המשמעותי ביותר להצלחת התהליך היה הסכמת האמירויות לחדש את הקשרים עם ישראל. היה זה הישג רב חשיבות למדינת ישראל הרשום על שמו של מולכו - פרקליט מיומן ושליח ממולח שמדינת ישראל הפסידה את שירותיו בשל עלילת הצוללות.
עם הסרת המכשול הראשון והקשה ביותר, הקשר בין המדינות הלך והתחמם. בסוף 2016 החלו מפגשים של אותו שר אמירתי עם ראש הממשלה נתניהו. השיחות נערכו בתחילה בקפריסין ולאחר מכן בבית ראש הממשלה בירושלים. יחסי האמון שנוצרו הובילו לבסוף ליצירת קשר עם נסיך הכתר עצמו, מוחמד בן זאיד. תחילה נערכו שיחות טלפון שהקצב שלהן הלך וגבר. השניים דיברו אחת לכמה שבועות, מחליפים דעות על המצב ומנתחים את המגמות באזור.
בן זאיד, כדברי בלייר, התגלה כ"כישרון פוליטי נדיר, מנהיג פתוח ונועז". ככל שהתקדם הקשר התברר עד כמה הוא ונתניהו מחזיקים בהשקפות עולם דומות. כשנתניהו אמר עשרות פעמים בשנים האחרונות, שבהתנגדותו לאיראן הוא מבטא את עמדות מנהיגי האזור, הכוונה היתה לבן זאיד, ולא רק אליו. לא פחות חשוב, יורש העצר דיבר בשיחות עם נתניהו על עתיד האזור ועל הצורך לספק מענה, בכלים מודרניים, לדור הצעיר והמובטל במזרח התיכון.
"כשתיפגש עם בן זאיד, תהיה ביניכם כימיה מיידית", אמר בלייר לנתניהו באחת השיחות הרבות שקיימו. והמפגש, או ליתר דיוק המפגשים, אכן הגיעו. נתניהו, כפי שנחשף ב"ישראל היום", הגיע פעמיים לבירת האמירויות ב־2018 כאשר הטיסה הישראלית חצתה את שמי סעודיה. על רקע הקשרים ההדוקים בין בן זאיד לבין מוחמד בן סלמאן, יורש העצר של סעודיה, אפשר להעריך בסבירות גבוהה שבריאד ידעו כי מטוסו של ראש הממשלה הוא זה שחוצה את התחום האווירי של הממלכה.
מרעיון לאינטרסים משותפים
נתניהו נועד עם בן זיאד לכמה שעות, והשניים אכן רקמו קשר מיידי ומצוין. באחד משני המפגשים באבו דאבי, ראש הממשלה אף סייר בעיר אם כי המפגש היה קצר. "לכמה שעות כבר אפשר להעלים ראש ממשלה?!" כפי ששואל רטורית פקיד בכיר המעורה בפרטים, בשיחה עם "ישראל היום".
רה"מ נתניהו // צילום: מארק ישראל סלם
מה שהחל בראיית עולם דומה של המצב האזורי, הפך אט־אט לשילוב אינטרסים במגוון רחב של תחומים. כמאמין גדול במדע ובטכנולוגיה, מב"ז מצא שפה משותפת עם נתניהו גם בנושאים אלה. לא במקרה אחד מחמשת המפגשים שנערכו באבו דאבי בשבוע שעבר היו בתחום החלל - האמירויות, תאמינו או לא, כבר שיגרו חללית למאדים.
בלייר מדגיש כי כדי לחולל את פריצת הדרך נדרשו שני מרכיבים עיקריים. "היה צורך במסגרת פוליטית וודאי שלישראל ולאמירויות יש איומים ביטחוניים משותפים מהאסלאם הקיצוני, גם השיעי וגם הסוני, וזה היה חלק מרכזי בעניין. אבל המסגרת הפוליטית לא מספיקה. היה צורך להפוך את ההכרה בישראל לנושא שנמצא בעדיפות מבחינת האמירויות ונדרשו צעדים מעשיים".
"הצעדים האלה נמשכו על פני כמה שנים והם שבנו את האמון", הוא מספר. "הצדדים גילו שהם יכולים לדון בנושאים שונים בפתיחות אך בדיסקרטיות. האנשים הנוגעים בדבר למדו שהם יכולים לבטוח האחד בשני. וזה מה שהביא אותנו לנקודה הזו".
הוא מדגיש כי לא רק הסכנה האיראנית דחפה את האמירויות וישראל זו אל זו. "הדבר החשוב ביותר להבין הוא שהבסיס לקשר אינו רק נושא הביטחון. השיחות היו גם על האזור, על המודרניזציה במזרח התיכון, על הכלכלה, על התרבות, על עתיד האזור ועל ההבנה מהי מדינת ישראל ומה תפקידה באזור", אומר בלייר.
הוא משבח את המנהיגות וההובלה של נתניהו ("מנהיג גדול"), של הנשיא טראמפ וחתנו ג'ארד קושנר ושל בן זאיד, אך מדגיש כי "זו לא רק משפחת המלוכה, אלא גם נציגים אחרים של הממשלה. כדי שהתהליך יצליח צריך פתיחות לעולם ובאמירויות היא קיימת. היתה פה הזדמנות", מסכם בלייר. "סוגיית הסיפוח אפשרה אותה, אבל פריצת הדרך נולדה כתוצאה מתהליך עמוק שנמשך כמה שנים. בלעדיו זה לא היה קורה".
המצע המשותף שעליו נבנה השלום עם האמירויות הוא השקפת עולם זהה של נתניהו ושל בן זאיד, על אודות המצב באזור.
מעניין לצין שבספרו "מקום תחת השמש", מלפני 25 שנה, נתניהו כמו מנבא את התהליך שהוא עצמו יוביל. "אם בדור הבא יגיעו הערבים לכלל הכרה שישראל שוכנת לבטח במזרח התיכון ושהיא עתידה להישאר בו לעד, ייתכן שיתחולל מהפך פסיכולוגי בעמדתם לגבי זכות קיומה של ישראל. אני מאמין שלא לנצח יטיחו הערבים את ראשם בקיר", כותב נתניהו בעמ' 259.
בהמשך הספר הוא מוסיף כי "מדינת ישראל שבה יחיו 8 או 10 מיליון יהודים בעוד כמה עשרות שנים, תוכל ליהנות משגשוג, תנופה ועצמאות. דווקא משום שהמדינה היהודית תתחזק כל כך, ייאלץ בסופו של דבר רובו של העולם הערבי לעשות עימה שלום אמת.
"תפיסה זו מנוגדת בתכלית לתפיסה אחרת הרווחת היום, הגורסת שישראל תשיג שלום רק אם 'תפייס' את הערבים בוויתורים מרחיקי לכת שיחלישוה ויצמצמוה. אדרבה, שלום בר־קיימא יושג רק אם ישכנע העם היהודי את הערבים, שעימם ובצידם הוא חייב להתקיים, שכן הוא וכאן יישאר (עמ' 290)".
החזון הזה, שקרא תיגר על תפיסת ה"שטחים תמורת שלום", במידה רבה הוכיח את עצמו במציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו