לאיזה מקום אתם קוראים "הבית"? מקובל לחשוב שגם אם נעבור אינספור דירות בחיינו - גם אם המשפחה תתפצל ותיקרע בין "הדירה של אבא" ו"הדירה של אמא" - גם אם אתה צב־נווד שאין לו בכלל קירות, רק תרמיל - יש מקום אחד שתמיד תקרא לו "הבית", ורק מקום אחד. מקום אחד ויחיד שבעברית תוכל להוסיף לו את ה' המגמה. הביתה. הביתה, "מילה עם תנועה בתוכה", אל המקום היחיד שבו אתה נח באמת. בהליכה או בריצה אל המקום שבו תוכל להתפשט, פיזית ופסיכולוגית, ולהרגיש מוגן.
הכותרת האנושית של 2020, בין הסגרים ובתוכם, היא כנראה הבית הזה האחד. מְצָרָיו, גבולותיו, המתרחש בתוכו, המבט ממנו החוצה. סגרו עלינו את הדלת. המגיפה נעצרת על הסף. השבוע ננעלה תחרות שיזם בית הספר לקולנוע "מעלה" והזמינה יוצרים מכל העולם לשלוח סרטים בני 2 דקות, בכל הז'אנרים, בנושא "הביתה" (באנגלית: HOMEWARD). בתוך חודש הגיעו יותר מ־500 סרטים. 500 מבטים מרתקים על בית.
"הביתה היא משאלה להגיע אל מקום שכמעט כל דבר שקורה בו רלוונטי לי", נשמע קולו של הסופר דויד גרוסמן בסרטון הנושא של התחרות. "הבית הוא מקום שאני עשוי, לא מעט, מחומריו, גם מאלה שאיני אוהב", מגדיר גרוסמן. "מקום שאני יודע לפענח את הקודים שלו. שברור לי היכן גבולותיו, ואיפה מתחיל המקום שכבר אינו ביתי".
•••
העמוד המציג את הסרטונים שהתקבלו לתחרות נראה כמו תערוכת אמנות וספר פתוח. מתברר שבזמן שאזרחי העולם ספונים בתוך תיבות נח - לדמיון לא קוצצו הכנפיים, והוא עובר את המפתנים. בזמן שהקיום מסתכם במטרים הרבועים שעליהם אנחנו משלמים ארנונה - היצירתיות עוד בוערת, אש התמיד, ואין מסיכה כירורגית שתכבה אותה. 120 שניות כל סרטון. אנימציה, תיעודי, עלילתי, וידאו ארט, מחול, צילום חובבים בסמארטפון או צילום מקצועי בשתי מצלמות של אנשי מקצוע מתחום המשחק והקולנוע.
בין היוצרים מככבים שמות מוכרים. מלבד גרוסמן ניתן לצפות בסרטים ששלחו שר התרבות חילי טרופר, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, העיתונאי מנחם הורוביץ, הזמר יהורם גאון, הזמרת יסמין לוי, הסופרת גלית דיסטל אטבריאן, השחקנית מסקי שיברו. מסע אל הבית, בתוכו, ממנו. את התוצרים אפשר לראות בעמוד היו־טיוב "תחרות הביתה" או תחת התג #HaBayitah ביו־טיוב.
צילומים: Niwar Kestayi, אוסמה אנוור, עיבוד תמונה: צופית צחי מתוך הסרט - צילום: אלי זינגר, סיון פלדר
"לא חשבתי שזה יתפוס כל כך חזק", אומרת הוגת הרעיון, מנהלת בית הספר הירושלמי לקולנוע "מעלה", נטע אריאל.
"התרגשנו מההיענות. בשיא הסגר השני, שהיה קשה רגשית, חווינו השתוקקות וצימאון ליצור. הגיעו סרטונים של חרדים, של עולים מרוסיה שיצרו בשפת האם שלהם, של ערבים ישראלים. לא מעט עסקו בנושאים רגישים סביב הבית כמו גירושים, דיכאון, אלימות בתוך המשפחה, יתמות, חרדה. החשיפה האישית לא מובנת מאליה".
אל "מעלה" הצטרפו שותפים ובראשם ההסתדרות הציונית העולמית והמיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים (וגם משרד החוץ, פדרציות יהודיות, עיריית ירושלים, נפש בנפש, תגלית ועוד). שלושת הסרטונים הזוכים יוכרזו בעוד חודש ויזכו בפרסים כספיים של 1,000 עד 3,000 דולר. כמו כן, יזכו חמישה סרטים נוספים בפרסי "חביבי הקהל", בסך 500 דולר כל אחד. ניתן להצביע לפרס חביב הקהל באמצעות לייק ביו־טיוב עד סוף החודש.
צוות שופטי התחרות כולל את השחקנית ההוליוודית־ישראלית איילת זורר, היוצר אורי אלון ("שטיסל"), המפיקים האמריקנים צבי הווארד־רוזנמן וננסי שפילברג (אחותו של סטיבן שפילברג), והאמנית הדסה גולדוויכט. כולם מבצעים את מלאכת השיפוט בהתנדבות.
כ־70 אחוזים מהסרטים הגיעו מישראל, כולל מיעוטים, והיתר זרמו בצינורות מברזים בארה"ב, קנדה, אוסטריה, ארגנטינה ועוד. "הביתה" נראה דרך העדשות כמקום פיזי, לעיתים חונק ולעיתים מחבק - או כמרחב רגשי שמייצג ביטחון. הבחור שאהובתו נפרדת ממנו בטלפון וכותב עשרות פעמים על דף "אני עדיין אוהב אותך", יודע שאין תקרה ורצפה בלעדיה, כי היא הבית שלו ("איך בארגנטינה?" של עומר ברק).
נהניתי לנוע בין הקליפים הקצביים, מעוררי הרגש והמחשבה, מרביתם ראויים לשתי הדקות שהקדשתי להם. הקומיקאי יונתן גרובר מציג את "המדינה שלו", "הביתהסטאן", דרך סיור גיאוגרפי בדירה: המזווה הוא "שדרת המזון", שני עציצים הם "השמורה", מתקן לקליעת כדורים במרפסת הוא "הארנה", ומדפי הספרים הם "הספרייה, מקור הידע של הבית". אצל כולנו הפכה דירה מלבנית למבצר, משק סגור, שכאילו יש בו הכל. אבל חסר החופש.
נעים בשאלת השייכות
הבית שממנו אי אפשר לצאת בשל המגיפה מקבל צל של סורגי כלא בכמה סרטים. בסרט "סגר" משתקף התקף חרדה באופן אותנטי. "יש לי פחד ממקומות סגורים", הסבירה היוצרת אסתר הייל, "היו לי סיוטים שהקורונה תימשך לנצח, שאהיה תקועה בבית, שלא יהיה לי אוויר לנשימה. צילמתי בסגר. בגלל ההגבלות לא יכולתי להיעזר באף אחד ולכן ביימתי, צילמתי וערכתי לבדי".
צילומים: Niwar Kestayi, אוסמה אנוור, עיבוד תמונה: צופית צחי מתוך הסרט - צילום: אלי זינגר, סיון פלדר
אני משוטטת בין הסרטים, מציצה אל הבתים. מלווה את אור רייכרט ובתו בנסיעה אל הבית שאי אפשר להגיע אליו, הבית שפונה בהתנתקות ("המסע של אבא ורוני הביתה"); מטפטפת דמעות ישרות כמו קווים מול האם שנמצאת בדיכאון אחרי לידה, ניצבת במרפסת הבית, מתעלמת מבכי תינוקה, ב"Waiting" של מרים אדלר; מחייכת בסרטו של נדב נווה "ילדים זה שמחה", שבו איום מפלסטיק בגודל סנטימטר משבש את תודעת הגיבור; נהנית מהנסיעה בציר הזמן של גיבור "קורונה זה רק לפקוח את העיניים" (של יענקי ומענדי אלהרר); וננעצת מול סרטה של יהודית גולן "HOMEMADE" על תקווה לקרבה שלא מתממשת.
נדמה שהבית הוא קנבס ענק שעליו אפשר לשרטט אינסוף. בת אל מוסרי ("מה אני עושה עכשיו?") מגלמת אישה שנתקעת בבית עם הפחד הכי גדול שלה, ג'וק, ורק בזנב הסרט מתברר כאבה הגדול. סיון פלדר ("HOME") מביאה את קולה של אישה חרדית שחוזרת הביתה ביום גירושיה, ומרגישה שזה כבר לא הבית. קשישים בבדידותם הביתית מקפלים את הלב ("חיבוק" של אביתר ברקוביץ; "Ellie" המרגש של ארי זומרפלד מארה"ב; "בית נתיבות" הנפלא של חושן ותאיר הימלפרב; ועוד). ויש גם הוויית־בית שְׂמֵחָה כמו ב"תמונה משפחתית" שיצר אוריה קאפח, ו"בית ג'קסון" של רעיה ג'קסון.
מעניין שהרגש העיקרי בסרטים הוא געגוע. געגוע למקום, לאדם, ליציבות. זה מזכיר את השורה בשיר "כשאומרים" של יונתן גפן, "כשאומרים לחם מרגישים בית". מה הקשר בין לחם ובית? מדוע כולנו מבינים את הצימוד לחם־בית? אלו לא מילים נרדפות, גם לא הגדרה מילונית, ובכל זאת כולנו מרגישים את הקשר הסמנטי בין לחם ובית. העוגן. היסוד האלמנטרי שבלעדיו אין חיים. הריח. הביטחון. הילדות. יוצרי "הביתה" המגוונים מחפשים את הלחם ההוא, של הילדות, ונעים בתוך שאלת השייכות.
"מעורר מחשבה", אומרת על התוצרים חדוה גולדשמידט, מנהלת חברת הפצת הסרטים Go2Films ולקטורית בתחרות. "ההיענות מרשימה כי הנושא נוגע בכולם. מתחת למסיכות יש פחד. צעירים שפעם העולם היה הבית שלהם והיו טסים כל הזמן שואלים היום איפה הבית, המרחב פתאום מצטמצם וזה מחייב בדיקה עצמית". הבית של היוצר חגי אדוריאן למשל, נווד בהגדרה, אינו עשוי מבלוקים: הגלובוס כולו הוא ביתו. "'תגיד, זה לא קשה כשאין לך בית?', זו שאלה שאני שומע בלי סוף. 'וואלה, לא', אני עונה ושואל בחזרה: 'זה לא קשה כשיש לך את אותו הבית כל הזמן?'", כך בסרט האנימציה "מאיפה אתה?". "הבית שלי הוא איפה שה־Wi-Fi", הוא מסכם.
"ז'אנר בשש מילים"
ופתאום, בתחרות ישראלית, סרט מעיראק. שתי דקות בשחור־לבן. שלושה ילדים בני 4 עד 10 מרכיבים יחד אופניים. הם מתכננים לשוב באמצעותם אל "הבית". היוצר, אוסמה מוחמד אנוור (25), הוא אזרח עיראקי שדתו מוסלמית ומשתייך לעם הכורדי. הוא נולד וגר באוטונומיה הכורדית בצפון עיראק. השיחה עם אנוור מרגשת; עולם רחוק־קרוב.
צילומים: Niwar Kestayi, אוסמה אנוור, עיבוד תמונה: צופית צחי מתוך הסרט - צילום: אלי זינגר, סיון פלדר
"אני יוצר קולנוע עצמאי וזה שש שנים גם משמש יועץ אמנותי בפסטיבל הקולנוע של דהוכ", הוא אומר באנגלית טובה. "נסעתי לדהוכ במסגרת פרויקט צילום עם במאי שאני עובד איתו. הילדים, בני משפחת סמאק, התקרבו אל הסט והתעניינו. שאלתי אם יסכימו להצטלם בעצמם. הם גרים בצריף רעוע וסיפרו שזה חמש שנים לא ראו את ביתם".
מדוע?
"הם מעיר בשם סינג'אר. לפני שש שנים אולצו יותר מ־10,000 משפחות יזידיות בסינג'אר לברוח מבתיהם בשל השתלטות דאעש על האזור, ובהם ילדי המשפחה הזאת. אפשר להניח שנחשפו לזוועות שהתרחשו בסינג'אר כמו טבח המוני ואונס. הם לא יכולים לשוב הביתה כי מיליציות חמושות של דאעש מחכות להם שם".
טבח סינג'אר, שעליו מדבר אנוור, הוכר על ידי ועדה של האו"ם כרצח העם היזידי. באוגוסט 2014 השתלטו חמושים של ארגון המדינה האסלאמית על מחוז נינווה, טבחו והוציאו להורג כ־5,000 מבני המיעוט היזידי, ושבו כ־1,000 נשים ונערות על מנת למכור אותן כשפחות. כרבע מיליון פליטים כורדים, מהם עשרות אלפי יזידים, נסו על נפשם לכיוון טורקיה, לעבר הערים דהוכ ואירביד. חלק מהפליטים היזידים הוגלו על ידי דאעש להרים וסבלו שם מרעב קשה ומסכנת חיים עד להתערבות אמריקנית. יזידים שנותרו בסינג'אר הוצאו להורג או אולצו להתאסלם. בני משפחת סמאק הצליחו לברוח לאזור דליל אוכלוסייה בפאתי דהוכ.
ואתה פוגש את הילדים הללו, פליטי חרב למודי זוועות, ותופס אותם ברגע ילדי, כשהם מרכיבים אופניים.
"צילמתי אותם באופן דוקומנטרי כשהם מרכיבים תלת־אופן מאולתר כדי לחזור באמצעותו אל הבית שלהם, שנמצא במרחק שלוש שעות נסיעה במכונית. הם רוצים לחזור הביתה. שני הגדולים בני 11. הם היו בני כ־5 כשגורשו מביתם, אבל הם זוכרים את הבית.
"כשראיתי את הפרסום על התחרות, במסגרת קול קורא שהפיץ ארגון בתי הספר לקולנוע בעולם, חשבתי שזה בדיוק המשמעות של 'הביתה'. האחים סמאק שמחים בבית החדש שלהם, למרות העליבות שלו. החיים שלהם נמשכים כי ככה זה בעולמם של ילדים קטנים. אבל 'הבית' הוא רק מקום אחד עבורם - מקום של כיסופים שאליו הם לא יכולים להגיע".
שלחת סרט לתחרות ישראלית ואתה משוחח איתי בחפץ לב, בעוד המדינות שלנו עוינות.
"אני לא מרגיש מוזר לגבי שיתוף פעולה עם ישראלים. בשבילי ישראל היא מקום יפהפה ולא שום דבר מעבר לזה. אגב, הלייקים שקיבלתי לסרט אינם מעיראק אלא מישראל או מהמערב. לאזרחי עיראק אין חשבונות יו־טיוב. אני מקווה שהשלום יגיע לכל העולם. אני רואה את העולם בעיניים של אמן. האמנות הצילה את חיי ופקחה את עיניי".
"סרטים זו השפה שלנו", מהנהנת נטע אריאל, "השפה הקולנועית חוצה תרבויות. התחרות היא מיזם חברתי שנועד לאפשר לכל אחד להביע את משמעות הבית עבורו".
אפשר להביע משמעות ב־120 שניות?
"פסטיבלים של סרטים קצרים בעולם כוללים סרטים בני 15 עד 30 דקות אבל העולם הולך ומרזה את אמצעי הביטוי שלו. הכל קצר, מהיר, ממוקד. וזה דורש מיומנות יצירתית חדה יותר. מכירה את הביטוי 'לא היה לי זמן לכתוב קצר אז כתבתי ארוך'? הקצפת של היצירה הכתובה היא במעט מילים. שירה, או הז'אנר של סיפור בשש מילים. כך גם בקולנוע. ככל שהיצירה מתקצרת, אתה חייב להיות חכם. ב־120 שניות אפשר לקפל עולם ומלואו".
