סיעת יש עתיד מתכוונת להביא מחר (רביעי) לאישור מליאת הכנסת את הצעת החוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות לכנסת ה-24. מרבית הפרשנים מדגישים את העובדה שאם סיעת כחול לבן תחליט לתמוך בפיזור, יהיה הרוב הנדרש לאישור החוק (61 ח"כים), אולם הם לא מציינים את העובדה החשובה שגם אם יושג רוב בכנסת לפיזורה, זה עדיין לא אומר שוועדת הבחירות צריכה להתחיל בהיערכות מיידית ליום הבוחר, כי יש צורך לאשר את הצעת החוק בעוד שלוש קריאות ברוב של 61 ח"כים לפחות.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היו לא מעט מקרים שבהם, גם לאחר שהצעת החוק לפיזור הכנסת אושרה בקריאה טרומית ואף ראשונה, הצליחו הפוליטיקאים שהתנגדו להקדמת הבחירות לבלום את המהלך.
הדוגמה הבולטת ביותר התרחשה ב-8 במאי 2012. שעות ספורות לאחר שמליאת הכנסת אישרה ברוב גדול את הצעת החוק לפיזור הכנסת בתמיכה של 109 ח"כים, ונקבע כבר כי הבחירות לכנסת ה-19 יתקיימו ב-4 בספטמבר 2012, התרחשה דרמה פוליטית כשראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה דאז שאול מופז חתמו על הסכם קואליציוני להקמת ממשלת אחדות, שבו נקבע שחוק הגיוס יאושר, מופז יהיה המשנה לראש הממשלה, והממשלה תפעל לשינוי שיטת הממשל. אבל עשרה שבועות לאחר מכן מופז פרש מהקואליציה, והבחירות לכנסת התקיימו במארס 2013.
דוגמה זו מלמדת שתהליך הקדמת הבחירות בדרך של פיזור הכנסת הוא יותר ארוך, מורכב ומסובך מאשר הפלת הממשלה בהצבעת אי אמון בכנסת. זאת, משום שלאחר שהצעת החוק זוכה לרוב במליאת הכנסת בקריאה טרומית, יש להעביר את הצעת החוק לוועדת הכנסת שצריכה להכין את הצעת החוק לקריאה ראשונה. אם בראש ועדת הכנסת יושב ח"כ שאינו תומך בהקדמת הבחירות, הוא יכול לעכב את הדיונים ולמשוך אותם שבועות ארוכים. בהנחה שהצעת החוק עוברת משוכה זו ומגיעה שוב למליאה לקריאה ראשונה, שוב מתחיל מסע של לחצים מצד מתנגדי הקדמת הבחירות וניסיונות למנוע את קיומן.
בהנחה שהצעת החוק זוכה לרוב בקריאה ראשונה, שוב יש להחזירה לוועדת הכנסת להכנה לקריאה שנייה ושלישית, ורק אז היא מובאת לאישור סופי במליאת הכנסת. זהו תהליך ארוך ומייגע, אלא אם כן יש רוב מאסיבי בכנסת להקדמת הבחירות, כפי שקרה ב-2019 כשהכנסת ה-21 פוזרה חמישה חודשים בלבד אחרי השבעתה.