החזית האוקראינית: "עבורנו זו מלחמה על הבית"

בית הקפה "וטרנו" שבקייב יכול היה לתפקד על תקן מקום מפגש של היפסטרים בכל עיר גדולה באירופה. אבל העיצוב המגניב, תפריט הקפה המקצועי והאווירה האמנותית והמעודכנת, מסתירים היטב את התכלית שעומדת מאחורי בית העסק. מדובר ברשת של מסעדות ובתי קפה, שהוקמה במטרה לעודד תעסוקה של יוצאי הצבא וכוחות המתנדבים של אוקראינה. הזכיינים ורוב העובדים שירתו בחזית במהלך שמונה שנות מלחמת האזרחים הארוכה במדינה, שהחלה עם הפלישה הרוסית לחצי האי קרים וההתקוממות של הבדלנים הפרו־רוסים במחוזות דונצק ולוהנסק שבמזרח אוקראינה.

כעת, כשהצל הכבד של פלישה נוספת, מגובה בהיערכות של יותר מ־150 אלף חיילים רוסים במערב רוסיה ובבלארוס, מכסה את הבירה האוקראינית במעטה של חשש ואי־ודאות - בית הקפה הפופולרי נראה שומם. "הלקוחות ורבים מהעובדים יצאו לחזית, או מתאמנים עם כוחות המתנדבים", מסביר לי אחד העובדים במקום, בדיוק לפני שלקוח קבוע נוסף נכנס במטרה להיפרד לפני צאתו לחזית.

בבית הקפה יושבת חבורה של צעירים, כולם במקור תושבי המחוזות המזרחיים שנכבשו על ידי הבדלנים הפרו־רוסים. עבורם, החשש ממלחמה הוא סיוט שכבר התגשם בעבר. "תושבי קייב שלא מכירים באמת את המשמעות של מלחמה חוששים מאוד", מסביר בוגדן צ'בק, לוחם לשעבר בכוחות ההגנה האוקראניים ומייסד רשת בתי הקפה, "אבל אצלנו, שנאלצנו לברוח מהערים שבהן גדלנו בגלל הלחימה - שעדיין נמשכת שם - לא מדובר באיום מעורפל, זה חלק משגרת החיים".
דמוקרטיה שהושגה בדם

צ'בק לוקח אותי לסיבוב בבירה האוקראינית, שנושאת בעצמה את הצלקות של הסכסוך מול רוסיה. על החומה של מנזר מיכאיל הקדוש הוא מראה לי את קיר הזיכרון שהוקם עבור החיילים שנפלו בעימות. "אתה רואה אותו?", הוא מצביע על דיוקן גבר שנראה בשנות ה־40 לחייו ומחייך. "הוא יהודי, הוא לימד אותי איך מחזיקים רובה נכון. לא ידעתי כלום על צבא או מלחמה, ולא הספקתי אפילו להשתתף בקורס טירונות בסיסי. הייתי בעלים של בר בעיר דונצק, והמלחמה סחפה אותי לתוך המערבולת הזו".

בהמשך הוא מצביעה על בחור אחר, צעיר נאה בעל רעמת שיער מרשימה. "זה רומן. הוא נהרג במתקפה רוסית בחודש יולי. בת הזוג שלו היתה איטלקיה. הייתי צריך להתקשר ולספר לה את הנורא מכל, הם תכננו להתחתן", מספר צ'בק, והחיוך הקבוע שלו הופך להבעה מרירה של זעם.

לא רחוק משם, בכיכר מאידאן, הכיכר המרכזית והגדולה ביותר בקייב, עשרות אנדרטאות קטנות, חלקן מאולתרות לגמרי, הוקמו לזכר האזרחים שנהרגו במהפכה שהפכה את אוקראינה לדמוקרטיה, וגרמה לקרע בלתי ניתן לאיחוי עם מוסקבה. צ'בק קופץ מנקודה לנקודה, ומסביר מהיכן ירו אנשי המשטרה של הנשיא הפרו־רוסי דאז, ויקטור ינוקוביץ', על המפגינים, שדרשו רפורמות דמוקרטיות והתקרבות לאיחוד האירופי. "אשתי היתה אז בת 16 ויצאה להפגין. היא ראתה דברים ששום נערה בגיל הזה לא צריכה לראות", מסביר צ'בק.

באופן הולם, לא רחוק מהכיכר מתקיימת הפגנה. בעלי עסקים מוחים נגד החלטת הממשלה לחייבם להציג חשבונית בכל עסקה. השוטרים שניצבים בסמוך נושאים מספר זיהוי ומצלמת גוף, חלק מרפורמה מקיפה במערך השיטור, שנועדה למנוע אלימות משטרתית ולאפשר את חופש ההתקהלות במדינה. "אנחנו כועסים על הממשלה ודורשים שינוי, אך עצם היכולת שלנו להפגין פה מראה את החשיבות של המהפכה שאוקראינה עברה. אנחנו דמוקרטיה עכשיו, וזו התשובה הטובה ביותר לאיומים של רוסיה עלינו", מציינת אחת המפגינות, שנראית להוטה לדבר עם כתב זר.

בקרון הרכבת הנוסעת מזרחה, לעבר קו החזית והגבול הרוסי, אני פוגש עוד פנים של הסכסוך הזה. דמיטרו קוציובליו הוא מפקד בכיר במיליציה של הימין הקיצוני הנקראת "סקטור הימין", ארגון שנוי במחלוקת שחלק מחבריו מחזיקים בדעות אנטישמיות. קוציובליו עצמו הוא לוחם מעוטר, שזכה במדליה בטקס רב רושם מהנשיא זלנסקי עצמו בפרלמנט האוקראיני, על הפגנת גבורה בשדה הקרב. את הקריירה שלו כלוחם התחיל בגיל 18, כשהצטרף למפגינים בכיכר מאידאן והשתמש בבקבוקי תבערה על מנת לגרש את השוטרים שירו בחבריו.

"מבחינתנו זו מלחמה על הבית. לא רק במובן הלאומי, אלא באמת באופן הכי פשוט. אם רוסיה תפלוש לפה - לא יהיו לנו חיים או חופש, זו תהיה עבדות מתמשכת כמו בימי בריה"מ", הוא אומר, מנסה להתחמק משאלות קונקרטיות על המצב בחזית. כשאני דוחק בו לתת לי הערכה אם רוסיה תפעל באופן צבאי, הוא אומר לבסוף: "אני לא יודע מה פוטין מתכנן, ואם באמת תהיה עכשיו פלישה או לא. המודיעין שלנו מראה שזו אפשרות אמיתית, ואנחנו מוכנים להילחם עד טיפת הדם האחרונה".

"הפעם הרוסים לא יפתיעו"

דברי מפקד המיליציה מהדהדים באוזניי כשאני מגיע לעיר מריאופול, אחרי נסיעה ארוכה בסמוך לקו החזית. הכבישים עמוסים בכלי רכב צבאיים, מחסומים בכל מקום. בקרחת יער קטנה, לא רחוק מהעיר, חיילים של הצבא האוקראיני פורסים מערכת טילי נ"מ מתקדמת. "הכוח הצבאי שלנו גדל מאוד מאז שנת 2014. יש לנו טילים נגד טנקים מתוצרת ארה"ב, מל"טי תקיפה מתוצרת טורקיה ואמצעי מודיעין מתקדמים. אנחנו לא נופתע שוב כמו שקרה כשהרוסים נכנסו לחצי האי קרים", מסביר לי דימה, אזרח אוקראיני שמלווה אותי במקום.

במהלך ישיבה בפיצרייה מגיע במפתיע מיכאיל ורשינין, מפקד כוח משטרת הסיור העירונית, גוף חדש שהוקם בסיוע אמריקני ומורכב מצעירים חדורי מוטיבציה. בניגוד לבכירים אחרים שפגשתי, הוא מודאג. "ביקשנו מהמטה בקייב נשק אוטומטי. אנחנו מדינה דמוקרטית, ואי אפשר לעצור כל מי שנראה לנו חשוד, אבל פרובוקציה רוסית היא אפשרות שאנחנו חייבים להיערך לה", הוא אומר.

ורשינין זוכר כיצד בדלנים פרו־רוסים ניסו להשתלט על העיר, שנמצאת בנקודה אסטרטגית על חוף ים אזוב, בין חצי האי קרים לגבול הרוסי. פעילות זריזה של ורשינין ומתנדבים אחרים הצליחה למנוע את נפילת העיר לידי הבדלנים וכוחות ה"מתנדבים" הרוסיים. בשיחה עם צעירים מקומיים מודאגים, הוא מבטיח כי המשטרה תגן עליהם ככל יכולתה. "התפקיד שלנו הוא לחנוק את כל מי שינסה לאיים על האזרחים שלנו", הוא אומר בחיוך, משפט קצת מפחיד שאיכשהו מצליח להרגיע את הצעירים שיושבים סביבי.

אך יש מי שעבורם האפשרות של חיים תחת שלטון רוסיה היא הרבה יותר מעניין לאומי. דיאנה, פעילה חברתית בתחום התרבות, הנוער והקהילה הגאה, התגוררה בעבר בדונצק, כיום מעוז הבדלנים הפרו־רוסים. עבורה, חיים תחת האידיאולוגיה ההומופובית של השלטון במוסקבה הם דבר בלתי נסבל. "הנוער פה מתחיל לגלות סובלנות לתופעות חדשות. מזרח אוקראינה משתנה לטובה, גם אם הוא עדיין מאוד שמרני. לחזור לזירת ההשפעה של רוסיה זה ללכת אחורה בכל כך הרבה מובנים", היא מספרת.

הזיכרון של אירועי 2014 והדיפת המתקפה הרוסית עדיין חזק בתודעה של תושבי מריאופול. בניין העירייה ניצב שומם בעיצומם של שיפוצים, לאחר שנשרף לגמרי במהלך ההתקוממות. דימה, שמלווה אותי בעיר, מספר כי לקח חלק בלחימה נגד הבדלנים שהתבצרו במבנה. בבית קפה סמוך, שיחת היום בקרב הלקוחות היא הפלישה הרוסית. "אני מעריכה שהסיכוי שרוסיה תצא למבצע צבאי גדול עומד בערך על עשרה אחוזים", אומרת אנה מורליקיה, העורכת הראשית של אתר החדשות הגדול ביותר בעיר. "פוטין יודע שאוקראינה השתנתה מאוד בשנים האחרונות, ומבין שאירופה תיאלץ להגיב לפלישה צבאית גדולה".

מלבד כמה צרורות ירי שנשמעו בשעת בין־ערביים, מריאופול שקטה במפתיע. זוגות על הטיילת, לצד חיילים אוקראינים שעושים תרגילי כושר. אבל התחושה היא עדיין של ציפייה, חרדה ומועקה. גם לי, כמו למקומיים, לא ברור אם השלווה היחסית בעיר שעל קו העימות היא המשך של שגרת החיים, או השקט שלפני הסערה.