פרופ' חנה יבלונקה, בשבוע הבא יצוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ובעוד כשלושה חודשים יצוינו 60 שנים למשפט אייכמן. בעת המשפט היית ילדה בת 9. מתי שמעת לראשונה את השם אייכמן?
"המדינה בדיוק התבשרה על לכידתו, ואני זוכרת שהשכנה שלנו בבניין עלתה מלמטה ואמרה 'שמעתם? אייכמן פה'. הזיכרון הזה נצרב בי. כילדים לא שמענו על אייכמן אבל הבנו שקרה משהו נורא, מטלטל ומזעזע. אפילו על הוריי, שהיו אנשים מאופקים, ניכרה ההתרגשות, כאילו הם חטפו מכת ברק".
איזו תכונה היתה במדינה במאי 1960, כשבן־גוריון הודיע בכנסת על לכידתו של אייכמן?
"צריך לזכור שאייכמן היה בישראל כבר זמן מה לפני שבן־גוריון הודיע בכנסת על לכידתו, והדבר המדהים הוא שזה לא דלף מאנשי הסוד שידעו על כך. בן־גוריון הודיע על הלכידה לשריו שעה לפני ההודעה בכנסת, שבה נכחו בערך עשרה ח"כים, שזכו להיות נוכחים באחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה. הוא הודיע על האירוע הדרמטי במילים ספורות, ובאותו יום העיתונים יצאו במהדורה השנייה. זו היתה מכת ברק עוצמתית שהלמה בציבור, שכן עוד לפני ההודעה - דימויו הציבורי של אייכמן כבר היה בלתי מבוטל.
"למחרת, הרצל רוזנבלום כתב ב'ידיעות אחרונות' - 'שהחיינו'. נעשה שימוש במושגים מהמקורות, מושגים דתיים. ההתרגשות היתה מטורפת. אני סבורה שלכידתו היא אחד מאותם שלושה אירועים שטלטלו בצורה דרמטית את המדינה: הודעת משה חובב כי הכותל בידינו, הודעת איתן הבר על רצח רבין וההודעה על לכידת אייכמן - שהיא בעיניי האירוע הגדול מכולם".
בספרך "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" (ידיעות ספרים, 2001) את כותבת שמשפט אייכמן לא היה משפט פלילי, כי אם משפט היסטורי. בית המשפט חלק עלייך כשכתב כי הערך החינוכי, ואולי ההיסטורי של המשפט, הם רק תוצאת הלוואי שלו. גם היום את סבורה שהיה זה משפט היסטורי אך לא פלילי?
"מערכת המשפט מכירה רק סוג משפט אחד, וזה משפט פלילי. המושג משפט היסטורי הוא מושג תרבותי, ולפיכך ניתן לומר שמשפט אייכמן היה משפט פלילי, וכך גם מדינת ישראל התייחסה אליו. אולם היו שם מספר חריגות ממשפט רגיל, למשל - ישבו בו שופטים משתי ערכאות, אי אפשר היה להביא עדים שיעידו לטובת אייכמן כי הם חששו שיועמדו לדין בעצמם, ועוד. לצד אלה, המרכיבים ההיסטוריים שבמשפט היו שחזור פרשת השואה באירופה, דבר שלא נעשה בעבר. היה גם ניסיון לבניית נרטיב היסטורי של סיפור השואה. מעבר לכך, היתה המשמעות ההיסטורית של המשפט - כלומר ההוכחה שלנו שכמדינה ניתן לעשות דין צדק עם מי שהרע לנו. בנוסף, גם לעובדה שהוחלט להביא 110 עדים שיספרו את סיפורם כדי שהדור הצעיר ישמע - היה נופך היסטורי בזיכרון הלאומי".
בין חורבן להשמדה
למרות העדויות המטלטלות, בסופו של דבר תיארת את החקירה הנגדית של אייכמן ככישלון חרוץ, הוא לא הודה או נשבר. איזה מסר היה בכך לעם ישראל?
"הציבור הישראלי עבר טלטלה קולקטיבית, אנשים ישבו ליד המקלט והאזינו, למשל, לעדות הקצרה אך הזכורה מאוד של הסופר יחיאל די־נור, ק. צטניק, שהסתיימה בהתעלפותו. כשאתה מדבר על מסר, אני חושבת שבסופו של דבר הציבור זכר מהמשפט את העדויות ואת הפִּסקה הראשונה בנאומו של גדעון האוזנר - 'עימדי ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים'. באשר לפסק הדין, 50 עמודים אורכו, אני כלל לא משוכנעת שהוא הותיר אימפקט על הציבור. מה שהיה מרכזי עבור השופטים היה שולי עבור הציבור, ולהפך".
הילדה במעיל האדום, מתוך "רשימת שינדלר"
פיצוח דמותו של אייכמן היה גם הוא במוקד המשפט? נדמה שהמונח שטבעה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע", נותר שנוי במחלוקת גם בחלוף 60 שנים.
"אכן, נושא זה נותר שנוי במחלוקת. בעיניי, אין ספק שתיאורו כ'רוצח מאחורי שולחן הכתיבה' אינו רלוונטי לאייכמן. ברמה המוסרית, אני רוצה להאמין שלכל אחד מאיתנו יש אפשרות בחירה, גם כשנלווה אליה תג מחיר. אני אומרת את הדברים משום שבמכניזם שהוביל מחורבן הרפובליקה הוויימארית ועד לאושוויץ - אייכמן ניצב באחד הצמתים המרכזיים שהובילו לכך שמי שקיבל בסוף את האחריות על הפתרון הסופי היה האס.אס.
הארגון הצליח להשתלט על הפתרון הסופי בזכות אייכמן והרעיון שלו להקים לשכה מרכזית להגירה. זה הוביל לאסקלציה בלתי פוסקת, והפרדיגמה היתה תמיד אידיאולוגית - מהיהודים יש להיפטר. ממארס ועד אוקטובר 1938 אייכמן מצליח להוציא מתחומי אוסטריה יותר יהודים ממה שהצליחו הגרמנים לגרש מ־1933 עד 1938.
"אז כן, בתוך סיפורו של אייכמן מקופלת גם האידיאולוגיה הנציונל־סוציאליסטית, ויש לה תפקיד מכריע בסיפור. מי שמפצח את אייכמן רק כמי שיושב בשולחן הכתיבה ומסדר את הסעות היהודים למקומות כאלה ואחרים, עושה עוול לנרטיב של התהליך שמוביל לאושוויץ. לימים הוא גם התראיין, לפני תפיסתו, ואמר שאם היה יודע שיש על ידיו את דמם של 6 מיליון יהודים, 'הייתי קופץ לקברי באושר'".
למה ציפיתם מאיתנו?
את גם פסיכולוגית בהכשרתך. בעבר אמרת כי למשפט היה חלק בהתמודדות הלאומית עם הדחקת השואה. זה היה מעין טיפול בחשיפה?
"בעיניי זה יותר כמו מצב שבו המדינה עברה טיפול קבוצתי בהלם. ראינו את הטלטלה ב'מול תא הזכוכית' של חיים גורי, ב'קלסתר הפנים' של אלתרמן. צריך לומר, עד המשפט הניצולים דיברו, כתבו, הם היו היוזמים שמאחורי החקיקה של חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ועוד. אבל כל המידע הזה לא היתרגם לידיעה של ממש, לידיעת השואה. כל העדויות לא התחברו לסיפור אחד שלם - הרבה משום שהעדויות ניתנו בגוף ראשון רבים, 'אנחנו'.
"ופתאום במשפט אייכמן עולים הניצולים בזה אחר זה, ומספרים את סיפורם בגוף ראשון יחיד. מרטין פלדי, למשל, תיאר כיצד נפרד לתמיד מאשתו וילדיו בהגיעם למחנה אושוויץ: 'הילדה שלי היתה לבושה באיזה מעיל אדום... והנה נעשתה יותר קטנה ויותר קטנה כנקודה (האדומה). אני הלכתי ימינה ולא ראיתי אותם יותר לעולם...' מסיפור אחד כזה בגוף ראשון יחיד - השואה מתפענחת בפריסה כל־אירופית: יש עדים מהולנד, צרפת, פולין, בלגיה. וזה לא סיפור של חוסר אונים והליכה כצאן לטבח, אלא סיפור שבו כל אדם מעמיד את עצמו במקום אותו מרטין פלדי. מה הוא היה יכול לעשות כשהוא עם שני ילדים קטנים במחנה?"
לאנשים בארץ זה לא היה מובן מאליו. בראשית ימי מדינת ישראל, נתפסו רבים מקורבנות השואה כמי שהובלו "כצאן לטבח".
"בעדותו, סיפר ד"ר משה בייסקי על תלייה של שני נערים שניסו לברוח מהמחנה. ואז שואל אותו התובע גדעון האוזנר - 'עומדים 15 אלף יהודים מול 150 גרמנים - מדוע לא התקוממתם?' בייסקי אמנם היה חבר שלו אבל הוא לא סלח לו על שאלתו ולא דיבר איתו במשך שנים רבות".
מה בייסקי ענה להאוזנר?
"הוא ענה לו בכמה מישורים. ראשית, שהשנה היתה 1943, ואנשים חשבו שאם הם הגיעו עד כה וימשכו עוד קצת - אולי יש תקווה. שנית, שהיתה מודעות מאוד גבוהה לכך שברגע שיהודי אחד יעשה טעות - העונש יהיה קולקטיבי ועשרות אלפים ישלמו בחייהם. והחלק החשוב בתשובתו היה שהוא לא יכול להעביר לנוכחים פחד מוות מהו. כלומר - למה ציפיתם מאיתנו? היו במחנה שלהם 1,000 פולנים שהיחס אליהם לא היה טוב יותר, ואיש מהם לא התקומם וברח.
ק.צטניק מתמוטט על דוכן העדים // צילום: לע"מ
"העדות הזו, בין השאר, הציבה את הסיפור היהודי בקונטקסט היהודי הרחב של מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי. ובקונטקסט הזה הסיפור היהודי היה חדש לגמרי. בסוף, מרד גטו ורשה היה המרד האורבני הראשון בכל רחבי אירופה הכבושה.
"שורדי השואה שחיו בארץ דאז, אחד מכל ארבעה ישראלים, נתפסו עד אז כעולים חדשים, שטוב שישקמו את חייהם בקונטקסט הלאומי, וזאת בשעה שהשואה נתפסה כששת המיליונים. משפט אייכמן החזיר את השורדים לקונטקסט של השואה. צריך לזכור ששורדי השואה היו רבע מאוכלוסיית ישראל דאז, כאמור, ופתאום התברר שיש להם סיפור ומורשת לתת לנו. ההקשבה לסיפורים הללו היתה מתוך קונטקסט השואה ולא מקונטקסט של בניית הארץ, וזו היתה האזנה אחרת לגמרי".
זהות במחלוקת
מה בין משפט אייכמן למשפט דמיאניוק?
"משפט דמיאניוק הסתיים בכך שהוא עלה על המטוס ושב לאמריקה במחלקת עסקים. משפט דמיאניוק גם לא היה בסדר הגודל של אייכמן, שזה משפט היסטורי שאפשר לנהל רק פעם אחת. אפשר לומר גם שמשפט דמיאניוק נוהל ברשלנות - ברמת הניהול, מהודקות המשפט, ומבחינת שלב ההוכחות והראיות. טוב היה שנשכח כמה שיותר מהר את הפיאסקו הזה.
"מעבר לכך, חשוב לזכור שדמיאניוק הגיע ארצה בשנות ה־80, כשהשואה ניצבת במרכז השיח הישראלי, עם עניין רב, מחקר וגם מסעות לפולין - שהתחילו שנה אחרי משפט אייכמן, בשנת 1963, וזה מה שבעיקר היה שונה כאן מבחינת היחס לשואה. ההבדל הזה בין שני המשפטים הוא נושא מורכב וחשוב, שנרחיב עליו ביום ראשון הקרוב בשיחה שאערוך עם ד"ר תמיר הוד, במסגרת אירועי מוזיאון בית לוחמי הגטאות ליום השואה הבינלאומי, בסימן 60 שנים למשפט אייכמן".
השיחה הזאת היא חלק ממערך האירועים החינוכיים שלכם, ובתחום זה ידוע כי יש לך ביקורת על לימודי השואה בישראל. על כך שההתמקדות ברצח היהודים, בשלב הפתרון הסופי, היא לא החלק הכי חשוב מבחינה חינוכית. תיארת את זה כ"פורנוגרפיה של הרוע".
"גדעון סער פיטר אותי בזמנו מתפקידי כיו"ר ועדת המקצוע בגלל האמרה הזאת. השאלה היא אם אותן רציחות הן מה שצריך להיצרב בתודעת האנשים. להתמקדות ברציחות אין ערך מוסרי. אנחנו יודעים שאחד מעשרת הדיברות הוא 'לא תרצח'. אלא שעל חורבן הדמוקרטיה כמעט לא מלמדים, על העולם היהודי שהיה שם לא מלמדים דבר. לא מתמקדים גם בעולם שאחרי ובמה אומרת לנו השואה כישראלים. מערכת החינוך שלנו היתה צריכה להיות מודולרית יותר בעניינים האלה, והיא לא עושה זאת כבר עשרות שנים".
לצד הביקורת שלך על לימודי השואה, את גם רואה את מצבם של חלק מניצולי השואה - ומבינה שבאמת לא למדנו כלום.
"גם לתקשורת יש כאן תפקיד, שנזכרת בניצולי השואה ערב יום השואה. ואז גם הולכים למקרר הריק. מרבית ניצולי השואה הם מנצחים בסדר גודל עצום, כאלה שלקחו את גורלם בידיהם ובכוח שיקמו את חייהם. הם מצליחנים על פי כל קנה מידה, פשוט כך. אני שמחה שבמוזיאון בית לוחמי הגטאות (על שם יצחק קצנלסון; ר"פ), מוזיאון השואה הראשון בעולם והיחיד שהוקם על ידי ניצולי שואה, אנחנו מצליחים לספר את סיפור השואה במלחמת העולם השנייה, תוך כדי התמקדות בגבורה, בניצחון רוח האדם וביכולת המופלאה של ניצולי השואה ולוחמי המרד לבנות את חייהם מחדש במדינת ישראל".
צילומי אדולף אייכמן מהתיק במשפטו
לפני 20 שנים כתבת שהשואה היא המרכיב המרכזי של הזהות הישראלית. האם את סבורה שזהו גם המצב כיום?
"יותר מתמיד. היא האתוס היחיד שלגביו עדיין נשמרת מידה רבה של קונצנזוס. אם לא די בכך היא מהווה בסיס תודעתי קבוע שלאורו אנו משקללים את מצבנו הקיומי. איראן והקורונה כדוגמאות. לא אחת היא גם משפיעה על הכרעותינו כאומה. אבל השואה לא יכולה להיות עמוד האש שלאורו אנחנו משקללים את מצבנו הקיומי. היא אירוע שקרה בעבר, לא בטריטוריה שלנו, בשיא חולשתו של העם היהודי. זו השוואה אנכרוניסטית, לא נכונה ומעוותת. הכרעותינו ומצבנו בהווה צריכים להיות מוגדרים מהקונטקסט הנוכחי.
"באשר לשאלתך, אני מנסה לפצח אם יש עוד דבר כזה 'זהות ישראלית קולקטיבית'. אם כחברה יש לנו עדיין אתוס משותף כלשהו. אני לא בטוחה שיש עוד דבר כזה. והעובדה שאני כל כך מתקשה לענות על השאלה הזו מאוד מעציבה אותי. הרי החלום הנכסף של רוב הישראלים זה דרכון אירופי. התפרקנו חזרה לשבטים, והקורונה בוודאי החמירה את הבקע. גם באתוס השואה כבר ניבטים סדקים, בין שבטענות על הדרה ובין שביחס לצביונו ולדגשיו של הזיכרון הקולקטיבי".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il