מה יקרה לילדים אם נדבר איתם על חטופים ומוות?

פרופ' ענת ברונשטיין קלומק
פסיכולוגית קלינית
דקנית בי"ס ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באונ' רייכמן. חוקרת אורחת באונ' קולומביה, ויועצת מדעית של משרד החינוך ומשרד הבריאות בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות

פרופ' ענת ברונשטיין קלומק, השבועות האחרונים מפגישים אותנו עם תנועה בלתי פוסקת בין אופטימיות לבין הסופיות הטרגית של החיים. מה מעלה בך התקופה המורכבת הזו סביב עסקת שחרור החטופים?
"באסוציאציה חופשית זו רכבת הרים של רגשות מכל הסוגים והמינים. מצד אחד, אושר עילאי על חזרת הבנות, ומצד שני דאגה אדירה, שכבר אין מילים כדי לתארה. אני מזהה את הדיאלקטיקה הזו גם בסביבה שלי - רגשות קיצוניים, לעיתים ללא מילים".

אם מבוגרים לא מוצאים מילים, אני מתאר לעצמי כמה קשה ומורכבת המשימה עבור ילדים.
"נכון, ואני רואה בכך הזדמנות לסייע לילדים ולפרש להם במילים את העולם שאינו מובן להם מילולית. זו הזדמנות עבורנו ללמד אותם על מורכבות החיים, מורכבות העולם הפסיכולוגי, שבו יש גם רגשות סותרים. זו הזדמנות ללמד ילדים שהם יכולים להרגיש במקביל רגשות מנוגדים - לאהוב ולשנוא, לשמוח ולדאוג, להיות אופטימי וחסר תקווה בו בזמן. דווקא ילדי ישראל צריכים להיות מודעים לכך יותר מכל, משום שאנחנו חיים במדינה דו־קוטבית. וכן, מפתיע ככל שזה יישמע, אפשר לדבר איתם כמעט על הכל, בהתאם לבשלות ולגילם של הילדים".

זה ריאלי גם בתקופה הנוכחית? מחקר שנערך באונ' רייכמן, במרכז מיטיב, בשיתוף עם המרכז הישראלי להתמכרויות, מצא שילדים ובני נוער רבים חווים מאז 7 באוקטובר חרדות, דיכאונות, תחושת תלישות וחוסר שגרה. נמצא ששיעורי תסמיני החרדה, הדיכאון והסומטיזציה (הפרעה נפשית שבאה לידי ביטוי בתסמינים גופניים) הם הגבוהים ביותר בעשור האחרון בקרב ילדים ובני נוער. הנתונים מדאיגים אותך, או שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי?
"לצד עלייה בתסמינים, אנחנו מזהים גם חזרה לקו הבסיס. ראינו את זה אחרי מלחמות, ואנחנו רואים את זה גם בתחומי חיים אחרים. אנחנו חברה עם הרבה מאוד חוסן, והתפקיד שלנו עכשיו יהיה לראות איך אנחנו עוזרים למבוגרים ולילדים להתמודד עם השכול והאובדן.

"חשוב לזכור, וזה נכון לילדים ולמבוגרים כאחד, שגם ברגעי הקושי אנחנו מזהים נקודות אור, וזה גם הבסיס למה שנקרא צמיחה פוסט־טראומטית. אנחנו לא מזהים את הצמיחה בשיא הטרגדיה, אבל בספרות ובמחקר אנחנו יודעים לומר שהיא קיימת, וברגע שהלהבה יורדת, לא מעט אנשים נכנסים לתהליכי צמיחה משמעותיים, תוך שינוי השקפתם על האירועים".

החיים הם ניהול סיכונים

צמיחה היא גם פועל יוצא של חוסן. מה חשוב שהורים יידעו על חוסן בתקופה הזאת?
"בקצרה, חוסן מוגדר ככישורים שמסייעים לנו להתמודד עם אתגרי החיים ולהסתגל אליהם, ובנייתו היא משימה לחיים שלמים. זה חלק מהתפקיד ההורי שלנו, מעבר להענקת אהבה, יצירת ביטחון עצמי ותיקוף לתחושות הילדים. ילד עם מיומנויות חוסן מאופיין בביטחון עצמי ובתחושת מסוגלות, הוא מרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם החיים. זה בונה בריאות נפשית. אבל גם אני, כמומחית בחוסן פסיכולוגי, לא סיימתי לתרגל מיומנויות חוסן; אני מתרגלת אותן מדי יום. החלום שלי הוא שמדינת ישראל, בוודאי הורים וילדים, יתייחסו לחוסן פסיכולוגי כמו כושר גופני ותזונה. כפי שאנחנו יודעים מהם אבות המזון ושספורט הוא חשוב, כך הציבור הרחב צריך לדעת מה נכון ורצוי בחוסן פסיכולוגי".

מהם בעצם שרירי החוסן הפסיכולוגי?
"ויסות רגשי, פתרון בעיות, תקשורת בין־אישית יעילה, ויסות גופני, הגמשה וקבלה קוגניטיבית. אלה חמש קטגוריות שלהן אני מוסיפה את ממד האמונה, שלטעמי נדרש במצבי קיצון".

אילו דוגמאות יש לשרירי חוסן, ולאופן שבו מפתחים אותם?
"אפשר, לדוגמה, להתמקד בוויסות רגשי של חרדות, שמאפיינות את רוח התקופה. בוויסות רגשי השריר הוא היכולת שלי לשלוט בהתנהגות שלי, למרות תחושות קשות, כואבות וסוערות. כשהורה מזהה קושי אצל ילדו - הוא קודם צריך לשקף לו את הרגש ולתקף אותו, 'אתה מפחד עכשיו, וזה בסדר', אבל זה לא אומר שלא יוצאים מהבית, כי ברגע שנותנים לפחד לנצח הוא רק יגדל. אפשר לקחת גם דוגמה הקשורה בכעס: 'אתה כועס ועצבני, אני מבינה אותך, אבל אנחנו לא מתנהגים באלימות אלא מדברים על מה שקשה לנו'.

"כשילד חווה רגש עז, הוא קודם כל צריך להבין מה הוא חווה, מה הוא חושב. אפשר לתרגל את זה מגיל צעיר מאוד - למשל, למחוא כף לפעוטות ולשאול 'על מה חשבתם עכשיו?' גם לא לחשוב על כלום זו מחשבה. זו הדגמה חיה של מחשבות אוטומטיות, שהמוח שלנו מייצר בלי סוף".

וברגע שזיהיתי את המחשבה?
"להבין שזו מחשבה סובייקטיבית, שאינה בהכרח המציאות, ואז לאתגר אותה: במקום סימן קריאה בסופה - להציב סימן שאלה. להבין שיש עוד אפשרויות לצד התרחיש המוצק שבנינו בראש. סימן השאלה הזה מאפשר לי להגמיש את המחשבה, לבחון אותה. והחלק השני הוא קבלת המחשבה".

אני אוהב להשתמש במשפט - המחשבות שלך הן לא אתה.
"זה שריר חוסן קוגניטיבי משנה חיים. זה לא עושה את החיים קלים יותר, אלא נסבלים יותר. אני יודע איך להתמודד עם המחשבות האלה, משום שאני לאו דווקא מאמין להן".

כי המוח שלנו מייצר אינסוף תסריטים, מחשבות, מדי יום. זה רק עניין של זמן עד שהמחשבה הבאה תגיע, ולכן אין צורך להדוף אותה.
"בדיוק. במלחמה הזאת הבן שלי שירת בצה"ל, וקיבלתי את זה שנגזר עלי להתנהל עם מחשבות חרדתיות. אין לי איך לברוח מזה. הבן שלי בצבא, אנחנו במלחמה, והבנתי שאני הולכת לישון, לאכול ולתפקד בבית ובעבודה עם חרדות".

בואי נתמקד בצד פרקטי נוסף: איך הורים מדברים עם ילדים על המתרחש?
"לצעירים נתווך את המצב במילים פשוטות, בהתאם לסקרנות שלהם, ולבוגרים נרשה להיות קרובים יותר לסיטואציה. אם נתייחס לגיל רך יותר, 6-3, אפשר לומר בהתייחס לחטופים - שהם היו רחוקים מהבית כי אנשים רעים לקחו אותם, אבל אנשים טובים מנסים להחזיר אותם בחזרה".

השאלה המתבקשת הבאה היא "האם גם אותי יכולים לקחת"?
"במקרים כאלה אפשר להדגיש בפני הילד שכל האנשים שמסביבו שומרים עליו ונמצאים פה בשבילו, וזה מה שחשוב לזכור".

ובגיל בית הספר היסודי, נאמר 12-7, איך מסבירים מה קרה לחטופים?
"מכיוון שאנחנו בעצמנו עוד לא יודעים את כל הפרטים, אפשר להסתפק בכך שהם עברו תקופה קשה מאוד. חשוב להדגיש את הניסיונות להחזירם ולדאוג שיהיה להם טוב ובטוח. צריך להגיד לילדים את האמת. אחרי מספיק מחקרים בנושא אנחנו יודעים שלא משקרים לילדינו, ולא מסתירים מהם. כי אם הם לא ישמעו את זה מאיתנו, הם ישמעו את זה במקום אחר. לצד התאמת המסר לילד ולרמת הבשלות שלו, כאמור, חשוב גם להבין מה ההורה מסוגל לומר ובאיזה אופן.

"לילדים בוגרים יותר אפשר גם להגיד דברים קשים כמו 'זה יכול לקרות לכל אחד, אבל הסבירות לכך היא נמוכה מאוד'. הדגש הוא על כך שרגשות באים והולכים, ואנחנו לא נותנים לחרדה לנהל אותנו, אלא אנחנו אלה שמנהלים את החרדה. ברגע שנמצאים בתנועה ובעשייה, החרדה דווקא תרד. האם משום שמסוכן לשחות בים בעונות מסוימות, כי יש מערבולות ואפשר לטבוע, לא ניכנס לים? האם משום שהכביש מסוכן ויכולות להתרחש בו תאונות, לא ננהג ברכב? אנחנו מתקפים את הפחד של הילד, אי אפשר להתווכח עם מה שהוא מרגיש, ובאותה נשימה - אנחנו ממשיכים לחיות".

החיים הם ניהול סיכונים אחד גדול.
"זה כל כך נכון. אתה יודע שיש סכנה בחוץ, ומתמודד איתה. אנחנו מתווכים את המציאות לילדים לא כעולם של צמר גפן נטול סכנות, אלא כעולם עם המון יופי, חום, חמלה ושפע, וכן - גם סכנות. והשאלה היא איך אני בוחר להתמודד עם הסכנות, ובאילו אופנים".

תובנות בגן השעשועים

עד עכשיו דיברנו על החטופים החיים. איך מדברים על מוות בגילים רכים יותר?
"יש לנו הרבה מה ללמוד מהבודהיזם, למשל. שם המוות נוכח, ואף מדברים עליו מגיל צעיר למדי. אפשר להתייחס אליו ולכאוב אותו, אבל גם להבין שהוא חלק אינהרנטי מהחיים. בישראל, לדוגמה, נשאר לנו קשר מסוים עם המתים - אנחנו ממשיכים, בתוכנו, לנהל מערכת יחסים מורכבת ושונה מאוד עם המת, ורואים את זה בימים כמו יום הזיכרון, יום השואה ויום הזיכרון לחללי 'חרבות ברזל'.

"אם נחזור לילדים, לאורך השנים מחקרים רבים בדקו מתי ילדים מתחילים להבין מהו מוות, מתי תפיסת המוות שלהם הופכת להיות שלמה. היה מי שדיבר על כך שבגיל 6 ילדים כבר מבינים מהו מוות, ומחקרים אחרים התייחסו לגיל 9 או 12. לכן נוצרו דילמות רבות. כך או כך, מה שחשוב להבין הוא שילדים מבינים מהו מוות מוקדם יותר ממה שאנחנו חושבים, גם אם אין להם תפיסה מלאה קוגניטיבית של המושג. בסוף, כשילד הולך בגן שעשועים ורואה אדם שדורך על נמלה, הוא מבין שהנמלה הזאת איננה. ילד שמגדלים בביתו חיית מחמד שהלכה לעולמה, מבין את הסופיות שבדבר. אני בעד לדבר על המוות בגילים צעירים מאוד, אפילו בגיל 4-3, בהתאם לרמה של הילד".

זה אכן מוקדם מאוד.
"אצלי בבית דיברנו עם ילדינו על השואה כבר בגיל 3. הסברנו להם שלפעמים יש מלחמות בין אנשים, ויש מי שמתייחסים לאחרים כמפלצות ורוצים שהם ימותו. כבת לניצולי שואה, היא הפכה לחלק מהדנ"א בבית שלי, ואני לא חושבת שזה מה שהקשה על ילדיי, אלא להפך: היכולת להתבונן ולדבר על משפחות שעברו טרגדיות בשואה ואף נספו, היא הזדמנות לייצר מורכבות רגשית אצל ילדים ואף חוסן".

רק שזו משימה לא פשוטה עבור הורים.
"זה תהליך הדרגתי. אם הורים מרגישים שהם לא יכולים להדוף עוד את המלחמה והאירועים מחוץ לביתם, שהאקטואליה נכנסת מכל צוהר אפשרי, זה חשוב לדבר על המתרחש, ואפשר להתחיל לדבר בקטן. לדבר על מוות מאוד רחוק, ולאט־לאט להתקרב. אני טוענת שמוות צריכה להיות מילה שאנחנו משתמשים בה כמו כל מילה אחרת.

"בעבר לא דיברנו על פגיעות מיניות ועל שימוש בחומרים עם ילדים. היום אנחנו יודעים שצריך לדבר על הכל, בזהירות הנדרשת כמובן. אם דברים לא נאמרים במילים, ילדים מקבלים מסר שאינו ורבלי - שעל דברים קשים מאוד הם לא יכולים לדבר בבית".

ואנחנו רוצים שהילדים שלנו ידברו דווקא איתנו על דברים קשים.
"כדי שאם חלילה ילד עובר משהו קשה, הוא יוכל לשתף את האנשים שהכי אוהבים אותו ודואגים לו, וזה לא יהיה אתגר עבורו. זה נכון אפילו באובדנות: כשאתה אומר לפציינטים או למתבגר - איתי אפשר לדבר על אובדנות, אחר כך הוא יכול לדבר איתך על הכל".

החשש של הורים רבים בשיח על המוות הוא שהם יסיימו באבחה אחת את הילדות של ילדיהם, שכל כובד העולם ינחת על כתפיהם.
"הורים חוששים, אבל לא לגמרי בצדק: גם כשמדברים עם ילדים על מוות וחטופים, הם ימשיכו להיות ילדים, הילדות שלהם לא תיחרב. כניסה לעולם המבוגרים בגיל צעיר לא תיקח מהם את המשחקיות, וגם לא תהרוס כל חלקת ילדות טובה".

המטרה היא לייצר יכולת להתמודד עם חוסר ודאות בריא מגיל צעיר.
"וגם אם לפרקים הוא לא בריא, כי אנחנו מנסים וטועים, לילדים יש יכולות להתמודד. אם ילד נחשף ליותר מדי חדשות, והוא מאותת שזה יותר מדי, מנמיכים מינונים".

מה מחייב הורים להתייחסות מיוחדת? מה צריך להדליק אצלם נורת אזהרה?
"שינוי בהתנהגות של הילד בבית ומחוצה לו - ברמה הרגשית, ברמה התפקודית־התנהגותית, ברמה החברתית. נורת אזהרה נוספת היא ילדים שלא משתפים. כשאין תקשורת, כשהילד מאוד מופנם, זה מחייב התייחסות הורית, משום שאנחנו רוצים שיח מתמיד על הדברים".

דיברנו קודם על חוסן. את מזהה את הדור הצעיר ככזה שמפגין חוסן?
"מאוד. גילינו במלחמה את דור הטיקטוק שנלחם והפך להיות דור של גיבורי ישראל, ממש בדומה לדור של מקימי המדינה. אני חושבת שלדור הצעיר יש יכולות מרשימות - הם שואלים שאלות, ולא מפחדים לדבר על נושאים מורכבים ולעבד אותם. היכולת לדבר זה עם זה ולשוחח על הקשיים חשובה מאוד כי היא מייצרת לכידות. בסוף, מה שיציל אותנו מהכאב הנפשי הבלתי נסבל הוא החוויה שאנחנו נמצאים בו ביחד, זה לצד זה". 

*האמור אינו מהווה ייעוץ פסיכולוגי או תחליף לייעוץ מקצועי

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il